אחרי הצבא התארגנתי ללימודים ואמא אמרה: "למה לחכות לאביב כשאפשר להתחיל ללמוד בסמסטר חורף?"
גל נאור, מבעלי קבוצת הבנייה פלאזה־תשובה: "לאבא יש דרייב חזק, אבל הוא צוחק שמי שמדרבנת אותו להתקדם זאת אמא: 'רק בזכותה אנחנו רצים קדימה'"
1975. גל נאור בזרועות אביה יצחק תשובה במסיבת יום הולדת שנתיים בגן בנתניה צילום רפרודוקציה: נמרוד גליקמן
"אבא התחיל את דרכו כקבלן בניין שבנה המון, בעיקר בנתניה. כילדה אני זוכרת סיורים איתו לאורך פיגומים באתרי בנייה. אני זוכרת את המבט שלו כשמשהו נראה לו לא ישר בעין, רגע לפני שהוא מבקש פלס. ריח בטון מבחינתי הוא טוב כמו ריח של דשא טרי או של חלות בתנור. אמא גידלה חמישה ילדים כ'מכבי פולניה'. לא היה דבר שאני והאחים שלי לא עשינו. למדתי ריקוד ופסנתר, וכל מה שהיה בינוני היה לא מספיק טוב עבור אמא. כשקיבלתי את הציון 96 נשאלתי 'למה לא 100?'. המסר היה 'תעשו דברים בהצטיינות'. כשרציתי לעזוב את הריקוד, תגובתה של אמא היתה: 'השקעת כל כך הרבה כדי לפרוש?'.
"בגיל 20, אחרי הצבא, התחתנתי ונסעתי לניו יורק בכוונה להתארגן ללימודים באביב. הגעתי בדצמבר ואמא אמרה 'למה לחכות עד האביב כשאפשר ללמוד בסמסטר חורף?' ויצאה איתי לסיור אוניברסיטאות. מבחינתה לא דוחים את מה שאפשר לעשות עכשיו, היא דוחפת קדימה, ויש בה כבוד והערצה לעשייה. אם לא הלכת קדימה - הלכת אחורה. לאבא יש דרייב מולד חזק, אבל הוא תמיד צוחק שמי שמדרבנת אותו להתקדם עסקית זאת אמא: 'בזכות אמא אנחנו ממשיכים קדימה, היא דוחפת'.
"כשהייתי בכיתה י' עברנו לגור בניו יורק, שם אבא הניח את התשתית למה שנקרא היום אלעד גרופ. כשנחתּי בניו יורק וחוויתי את האנרגיות והעוצמה - נעשה אצלי סוויץ', נפתח אצלי התיאבון לעולם היצירה. אז הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהעשייה הזאת. כשהתחלתי את שימור ועיצוב פרויקט הפלאזה שאבא רכש בניו יורק, הייתי רק בת 30, אבל אבא אמר לי: 'אני סומך עלייך שתעשי את העבודה הכי טובה שיש'. אחרי זה אפשר לחזור עם פחות? לא קל לחיות עם פרפקציוניזם, אבל מעניין מאוד".
