האם מוזיאוני ישראל מחזיקים ביצירות שנבזזו מנספי שואה מבלי שבדקו אם יש להן יורש חוקי?

ניצול השואה ב"מ (78) קיבל לפני שנה שיחת טלפון בביתו בסנט לואיס, ארה"ב. על הקו היתה אלינור קרויטורו, מנהלת המחקר של החברה לאיתור והשבת נכסי נספי שואה. קרויטורו בישרה לו שבמוזיאון ישראל בירושלים זוהו שתי תמונות שהיו שייכות לסבו, שמת במחנה מעצר במלחמת העולם השנייה. מעט לאחר מות הסב נרצחו גם הוריו של ב"מ באושוויץ, כשהיה בן 10. התמונות המדוברות הן חלק מסדרה של שבעה ציורי מלאכים שהזמין הסב מהצייר הגרמני אדוארד פון גרוצנר. הן נבזזו מהמשפחה שהתגוררה במנהיים, גרמניה, והגיעו למשמורת המוזיאון מ־JERSO (Jewish Restitution Successor Organization), ארגון אמריקאי שאיתר יצירות שנבזזו מיהודים בתקופת השואה ונותרו ללא בעלים.

ב"מ לא ידע מה לעשות ביצירות. "אני מניחה שהיה לו קשה לעכל את העניין. לפעמים טלפון כזה מציף אצל אנשים דברים לא פשוטים שצריך לתת להם לשקוע", אומרת קרויטרו. "במיוחד כשהתמונות האלה הן כל מה שנשאר לו מהמשפחה. בסופו של דבר סוכם שהטיפול בהן יימסר לקהילה היהודית באוסטריה, והיא איתרה לו ארבע תמונות נוספות מהסדרה במוזיאון בווינה. כעת אנו ממתינים להחלטתו כיצד להמשיך - האם להעביר את היצירות לארה"ב או לווינה או להשאיר אותן במוזיאון בישראל?".

תיעוד מעורפל מימי המלחמה

את החברה לאיתור והשבת נכסי נספי שואה הקימה ב־2006 המדינה מכוח חוק נכסים של נספי שואה. עם הקמתה קיבלה לידיה ניהול של 60 אלף נכסים (נדל"ן, כספים, איגרות חוב ומניות) בשווי 1.5 מיליארד שקל; נכסים בשווי 100 מיליון שקל הושבו ליורשים, נכסים בשווי 200 מיליון שקל מצויים בהליכי העברה ונכסים בשווי 500 מיליון שקל הועברו לטובת ניצולים לאחר שתיק המחקר לא הצליח להעלות דבר.

החברה עסקה עד היום בנדל"ן ובכספים בלבד, ורק בשנה החולפת החלה לפעול להשבת יצירות אמנות שנגזלו מנספים. בחודשים האחרונים החברה חוקרת את מוצאן של 35 יצירות מסוימות, כולן מתוך 480 ציורי אוסף JERSO. "השאלה הגדולה היא כמה מאות יצירות נוספות יש במוזיאונים בארץ שלא יודעים עליהן", אומר מנכ"ל החברה ישראל פלג. "יש גם כאלה שנמכרו בשוק החופשי ואנשים קנו בתום לב, ובמקור הן יצירות גנובות. לכן חשוב שמוזיאונים יבדקו כל יצירה שקיבלו. איש לא רוצה לחשוב שיצירה שיש לו במוזיאון היא מיהודי שנרצח במלחמה".

"האשה בזהב" של קלימט. נרכש ב-135 מיליון דולר

הבוקר תכנס החברה להשבת נכסים את כל מנהלי המוזיאונים המובילים בארץ, ותבקש להניע בכל מוזיאון מהלך של "חקר מוצאות": מדובר בבקשה תקדימית ממוזיאונים בישראל שנועדה לבדוק את ההיסטוריה של כל היצירות במטרה לגלות כאלה השייכות לקורבנות שואה שניתן לאתר להן יורשים חוקיים. המפתח לאיתור יצירות הוא תיעוד מעורפל לקורותיהן בשנים 1933–1946. "המהלך שאנחנו מובילים הוא אירוע היסטורי מכונן. זו הפעם הראשונה בישראל שבה פועלים לזיהוי היצירות הגזולות, לפרסומן בציבור ולאיתור היורשים שלהן", מסביר פלג. "נעשה את זה בעזרת המוזיאונים, והעובדה היא שכולם מוכנים להגיע למפגש שלנו. אין למוזיאונים סיבה להיבהל, אנחנו לא רוצים את התמונות אלינו. אבל אני גם לא יכול להבטיח שהיצירות יישארו במקומן".

הפעילות שלכם נשמעת כמו איום מובהק על אוספי מוזיאונים בישראל. איך תגייסו שיתוף פעולה?

"ישראל צריכה להיות דוגמה ומופת לעולם. אנחנו דורשים מהעולם להשיב רכוש של יהודי אירופה, אז נאה דורש נאה מקיים. היצירות חייבות להימסר ליורשים כדי לסגור מעגל ולסגור חוב מוסרי. לצערי, עד היום, בשונה ממדינות אחרות בעולם, דווקא ישראל לא פעלה לזיהוי היצירות הגזולות. כ־70 שנה אחרי השואה עדיין לא עשו כאן די. אם נביא לאיתור היורשים - גם המוזיאונים יהיו חלק מאותה חוויה של עשיית צדק היסטורי.

"היצירות שייכות לבעלים פרטיים, שום מוזיאון בעולם לא ירצה להחזיק אוצר בזוז. ייתכן שהבעלים יבחרו להשאיר את היצירות להנאת הציבור, וגם אם לא - לפחות נדע למי הן שייכות. אם היורשים יחליטו שהם רוצים לקחת את היצירה או למכור אותה - זאת זכותם. תמונות יקרות מאוד ממילא אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להחזיק בבית. רון לאודר רכש את הציור של גוסטב קלימט "האשה בזהב" ב־135 מיליון דולר ממשפחה שהתבררה כבעלים החוקיים של היצירה, שהוצגה במוזיאון בווינה; בסופו של דבר הוא הציג אותה במוזיאון בניו יורק. אני מדבר פה על צדק היסטורי, אבל זאת גם חובה חוקית. לפעמים הצדק והחוק פועלים יחד".

אילו תמונות באוספים של מוזיאונים בישראל נחשבות חשודות?

"כשמדובר בתמונות שנוצרו לפני המלחמה והגיעו מחו"ל אחרי המלחמה, נשאלת השאלה אם יש 'חור במוצאות' - פער במידע על היצירה. אם לא יודעים איך היא נמכרה או הועברה, צריך לבדוק אם מדובר באספנים יהודים שאולצו למכור את היצירות שלהם במחירי רצפה או ביצירות שהולאמו כי היטלר רצה אותן עבור מוזיאון אמנות מגלומני שרצה להקים".

איך יוצאים לעבודת בילוש כזאת?

"אנחנו מצליבים מידע היסטורי מתוך קטלוגים של מכירות פומביות באירופה בשנות השלושים ורשימות מלאי של אספנים בכל מיני ארכיונים באירופה או בארה"ב למשל. אוספים מידע על האמן עצמו, מחפשים רישום על הרוכש, בודקים אם היה לו פטרון שדרכו ניתן להגיע למידע ומחפשים אספנים שאספו במיוחד אמן מסוים. זה כמו להרכיב פאזל".

ייתכן שהזמן השביח את ערכן של היצירות?

"יש יצירות שעשוי להיות להן שווי גבוה, ואם תימצא יצירה שאין לה יורש, המוזיאון יידע שהיא כבר לא שלו, ולנו תהיה סמכות להודיע על מכירתה. כשהכסף הולך לסיוע לניצולי שואה ולמטרות הנצחה - 85% יגיעו היישר לניצולים והיתרה לגופים שעוזרים להם".

פיסארו עבר לסותבי'ס

נקודת המפנה במאמץ להשבת יצירות אמנות גנובות בעולם חלה ב־1998, עם ניסוח עקרונות וושינגטון בוועידה שכונסה בחסות מחלקת המדינה האמריקאית ובהשתתפות 44 מדינות ו־13 ארגונים לא ממשלתיים, ובה נקבעו צעדים אופרטיביים לצורך זיהוי של יצירות. ב־2009 נחתמה אמנת טרזין, שאשררה את עקרונות וושיגנטון והוסיפה להם התייחסות לנדל"ן ולאופני סיוע לניצולי שואה.

סטיוארט אייזנשטט, נציג ממשל קלינטון להשבת יצירות בזוזות ומי שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס ועידת וושינגטון, סיפר החודש למגזין "ואניטי פייר" כי באופן פרדוקסלי דווקא גרמניה ואוסטריה נמצאות בחוד החנית של השבת יצירות אמנות גנובות. באוסטריה, לדוגמה, בוצעה חקיקה המחייבת את המוזיאונים הממשלתיים ללמוד את האוספים שלהם ולזהות את מקור היצירות.

לדבריו, בעקבות המהלך יותר מ־250 יצירות אמנות שנגנבו ממשפחת רוטשילד הוחזרו למשפחה, ו־2,000 יצירות גנובות נוספות אותרו.

אסור להלאים מוצר תרבות

בימים אלה מסעיר את עולם האמנות סיפורו של "שדרות מונמרטר", ציור של האמן הצרפתי־יהודי הנודע קאמי פיסארו מ־1897, שהוצג במוזיאון ישראל. בפברואר הוא יוצע למכירה פומבית בסותבי'ס תמורת סכום עתק של כ־10 מיליון ליש"ט, לפי צוואת היורשת שנפטרה. מנהל מוזיאון ישראל ג'יימס סניידר מספר כי "היצירה של פיסארו עוזבת אותנו, אבל הודות להסכם עם היורשת החוקית היא הוצגה אצלנו 14 שנה. כעת בהיסטוריה של גלגולי היצירה מצוין גם שהיא הוצגה בירושלים וכלול בה סיפור ההשבה שלנו את היצירה לבעליה. אז העובדה שהתמונה עוזבת אותנו עצובה וגם לא עצובה".

"שדרות מונמרטר" של פיסארו מ־1897. מוזיאון ישראל נאלץ למסור את היצירה לבית המכירות הפומביות לבקשת היורשת

כשהוא נשאל על מבצע האיתור שמתכננים בחברה לאיתור והשבת נכסי נספי שואה, סניידר עונה: "הנקודה הקריטית היא לדעת איך לגשת לנושא ולהיות מאוד רגיש באופן הטיפול בטענות הבעלות שמתגלות כתקפות.

"אני לא רואה בכך איום, זה עניין של אחריות, בפרט לנו, בגלל המקום שממנו אנחנו מגיעים. במובן מסוים ההיסטוריה של ישראל מקבילה להיסטוריה של אובדן יצירות האמנות הללו. העיוות ההיסטורי שגרם לביזת העבודות משקף את הנרטיב של המדינה. אנחנו מנסים לאורך השנים לעשות מאמץ מיוחד ולהיות דוגמה באופן שבו אנו מתמודדים עם שאלות ההשבה".

בעקבות תוכניות איתור היורשים של יצירות האמנות עולה חשש מוחשי שיצירות שמצאו את מקומן במוזיאונים בישראל יימכרו במכירה פומבית לבקשת היורשים החוקיים שיאותרו, ויגיעו בסופו של דבר לגורם חסר זיקה רגשית למקור התמונה. "זה מצב מורכב", אומרת קרויטורו. "יצירות כאלה בהחלט יכולות להגיע לידיו של שיח' סעודי במכירה פומבית. הבעיה היא שהיצירה שייכת למישהו. היא הגיעה לישראל כי בזזו אותה או שהכריחו את בעליה למכור, אז עכשיו גם מדינת ישראל תיקח את היצירה מהיורשים החוקיים כי זאת טובת הציבור? לומר שדי בכך שזה הגיע למדינת היהודים יהיה פטרנליסטי. אני מאמינה בזכות האנשים האלה לקניין, וככל שאני מעמיקה - מתחזקת בי ההבנה שהיצירה הזאת שייכת להם".

לדברי פלג, "עד היום איתרנו יורשים של נדל"ן וכספים, והתחושה היתה שאותם אנשים מאוד חיכו לטלפון מאיתנו. באמנות עוד לא היו לנו הרבה הצלחות, כי המחקר נורא מורכב.

"היה לנו מקרה אחד שבו מצאנו ניצול שואה בפולין, לאחר שגילינו בצפון הארץ קרקע ששייכת לקרוב משפחתו שנספה. כשביקשנו לפתוח בתהליך פורמלי להשבה הוא אמר לי 'אני בן 85, הילדים שלי לא יודעים שהם יהודים, אני חי כנוצרי מאז אחרי המלחמה. ריגשתם אותי, אבל אני והילדים שלי לא נוגעים בזה'. אז יש המון סוגים של תגובות, ואתה לא יכול לדעת מה תעורר אצל אנשים".