אישית לוחצת

ג'ף רוזן במכבי חיפה, 2009. הביא לקבוצה הרבה כסף, רוח שיווקית חדשנית, חלום על חוויית צפייה לכל המשפחה - וגם שיטת חוזים כפולים בעייתית צילום: טל שחר

במקום להיות מונף על כתפיו של לירן־חולצה־אפורה, אוהד מיתולוגי, ישב בעלי הקבוצה במשרדו במנהטן, עם כמה חברים וכיבוד קל, וצפה בערוץ הטלוויזיה שבבעלותו ששידר את המשחק ל"קהילת האוהדים של מכבי חיפה בארצות הברית", או בקיצור עבורו. והסיבה שרוזן לא היה באולם היא, ובכן, אני: הוא נמנע מלהגיע לישראל בגלל חקירה על התנהלות חוזים בעייתית בקבוצה, חקירה שנפתחה בעקבות כתבה שפרסמתי.

באוקטובר, חצי שנה אחרי המשחק ההוא, פגשתי את רוזן בדטרויט, אחרי משחק ראווה של מכבי חיפה נגד קבוצת ה־NBA דטרויט פיסטונס. "זאת הפעם הראשונה בשנה האחרונה שאני נמצא איתך באותו החדר", הוא אמר לי. כששאלתי איך הוא מרגיש לגבי פגישתנו, השיב: "כועס. אני כועס עליך יותר משנה ואני כועס גם עכשיו". הופתעתי. לא מהכעס, אלא מהכנות. רוזן הוא איש עסקים שיש לו הרבה מאוד מיליונים בבנק והרבה מאוד נימוסים אמריקאיים. אנשים כמוהו לא אומרים מה הם באמת מרגישים. אם הצלחתי לשחרר ממנו הצהרה כזאת, או שהשנים במכבי חיפה הפכו אותו לישראלי יותר, או שהוא ממש כועס. "אבל תשמע", הוא המשיך, "אני אדם מבוגר וזה היה צריך לקרות מתישהו. באת עד לכאן כדי לראיין אותי, אז קדימה. מה רצית לשאול?". ברגע שחזרנו לדבר על הקבוצה והאולם והרגע שבו הקפטן עידו קוז'יקרו הניף את הצלחת, החיוך חזר לפניו של רוזן והיה ברור: יותר משהוא כועס, רוזן מאושר. בסוף אלה האהבה שלו לקבוצה ואהבת הילדות שלי לאותה קבוצה שסיכנתי בעצמי שגברו על הכל.

הקפטן עידו קוז'יקרו וקורי קאר מניפים את צלחת האליפות ברוממה ביוני (מימין), והקהל הנרגש ביציע במשחק האליפות. מתברר שבכל זאת יש לקבוצה 5,000 אוהדים שיגיעו למגרש צילום: גיל נחושתן

1. כסף גדול, תקוות גדולות

את רוזן פגשתי לראשונה באוגוסט 2007. הייתי בן 19, והגעתי למסיבת עיתונאים ככתב הכדורסל הצעיר של המקומון "זמן חיפה". רוזן, שתמיד סירב לחשוף את גילו, היה שם כבעלים החדש של מכבי חיפה.

הוא הגיע לקבוצה כמושיע. אחרי שנים כאגודה מקרטעת פתאום היה לה משקיע נלהב עם כיס רחב. רוזן הוא יליד ברוקלין שגדל בקווינס ובניו ג'רזי וחי כיום בפלורידה. ב־1977 הקים עם אחיו חברה לייצור כלי כתיבה וצעצועים, Rose Art Industries, שאותה מכרו ב־2005 תמורת 350 מיליון דולר. אחריה הקים את Triangle Financial Services, שיושבת בפלורידה ומשקיעה בתחומי הבידור, הצעצועים והספורט, ובמקביל חיפש לעצמו צעצוע פרטי, כיהודי חובב ספורט - קבוצת כדורסל כחול־לבן. הוא התמקד בשני מועדונים בעלי עבר מרשים והווה עגום, מכבי חיפה והפועל תל אביב, ואחרי מסע שכנועים של ראש עיריית חיפה יונה יהב ושל יו"ר אגודת מכבי חיפה אילן בק בחר בירוקים.

חיפה מודל 2007 העפילה בדיוק לליגה השנייה, אבל היה ברור גם לאדוקים שבאוהדים שאין לה זכות קיום בלי גב כלכלי חזק. "הסיכוי היחיד שלנו הוא שיבוא איזה מיליארדר ויקנה את הקבוצה", אמרו במועדון (חוק יסוד חיפאי: כל אדם עם כמה מיליונים בבנק יוגדר מיליארדר עד שיוכח אחרת). ואז, בניגוד לביש המזל שמאפיין את הכדורסל המקומי, האדם הזה הופיע.

רוזן על הקווים בעונה הטובה של 2009. "אני כועס עליך יותר משנה, ואני כועס גם עכשיו", אמר לי בפגישתנו האחרונה צילום: ראובן שוורץ

והיו לו חלומות גדולים. "אני כאן כדי להפוך את חיפה לקבוצת יורוליג", הכריז. זה היה קצת מביך, בהתחשב בעובדה שרק לפני דקה שיחקו הירוקים בליגה השלישית, אבל לאף אחד לא היה אכפת כי מאחורי המילים הגדולות היה כסף גדול, שיצר תקווה גדולה אצל האוהדים שלא עזבו גם בשנים הקשות, וגם אצלי, אוהד ותיק ועיתונאי צעיר. מקבוצה שהיה ברור שתיאבק בירידה לליגה השלישית פתאום הירוקים נהפכו לפייבוריטים לעלייה לליגת־העל, ואולי גם יגיעו ליורוליג. עובדה, ככה אומר הבעלים והוא יודע. הוא מיליארדר.

אחרי מסיבת העיתונאים קיימתי עם רוזן ראיון קצר, והוא סיים אותו בהזמנה פתוחה: "בוא נשב לבירה בהזדמנות". אני אמרתי לו תודה, גם על ההזמנה, אבל בעיקר על זה שהוא החזיר לחיים את הקבוצה שאני אוהד מגיל 9, ועל הדרך גם גרם למשימתי העיתונאית להיראות קצת פחות זניחה. עניין ה"נשב לבירה בהזדמנות", אגב, עלה מאז ברוב הראיונות שלנו, אך ההזדמנות מעולם לא הגיעה. אם רוזן היה מקיים את ההבטחה לבירה עם כל מי ששמע אותה ממנו, לא היה לו זמן להרים את הקבוצה ואת האולם, ואולי גם לא להסתבך בדרך.

2. מהלכים שמרימים הרבה גבות

ג'ף רוזן הביא עמו מפלורידה לא רק את המיליונים (כבר בעונה הראשונה הושקעו בקבוצה 1.5 מיליון דולר), אלא גם אג'נדה כלכלית־שיווקית שהרימה הרבה גבות. הוא הוסיף "היט" לשם הקבוצה כדי שתעורר עניין בארצות הברית (תוספת שהוסרה לאחר שקבוצת ה־NBA מיאמי היט איימה בתביעה); קנה קבוצה־בת מהליגה הלאומית (מהלך שמכבי תל אביב חיקתה בהמשך); ייסד מחנה אימונים לשחקנים יהודים, שהביא לקבוצה כמה שחקני פוסטר; והמציא תוכנית ריאליטי ("Inside Israeli Basketball") שמסקרת את הקבוצה בערוץ שלו, Triangle TV, המשדר משחקים מישראל וארצות הברית. כיאה לאיש ריאליטי, הוא גם ליהק לקבוצה אוסף דמויות עם ביוגרפיה חריגה שהקשר בינן לבין כדורסל נראה מקרי לעתים — השחקנים בן סטרונג האינדיאני, ממאדו אנג'יי הסנגלי, שחקן הפוטבול לשעבר ג'סי פלוט רוסה, תמיר גודמן (שרק אלוהים יודע איך דבק בו הכינוי "הג'ורדן היהודי") וג'רמי טיילר, "סנסציית התיכונים" שרוזן הביא ב־140 אלף דולר כדי ליהנות מתהודה תקשורתית עולמית, שפגה כשפרש אחרי ארבעה חודשים מעוטי דקות משחק ומרובי צרות.

"אני עוד לומד איך להיות בעלים של קבוצת כדורסל", אמר לי רוזן חצי שנה אחרי שהצטרף לחיפה. "המטרה היא כרגע להגיע לפלייאוף, ואחרי זה מי יודע? אולי נפתיע כמה אנשים". זה היה רגע מכריע: רוזן החליט לתת אמון במאמן אבי אשכנזי למרות הפתיחה הגרועה וצירף שני שחקנים חזקים (ג'יי סטריט ואורי קוקיה). זה עבד. במאי 2008 זכתה מכבי חיפה בכרטיס לליגת־העל. בעונה הראשונה בליגה, עם אשכנזי והשחקנים קוז'יקרו, דורון פרקינס ודבון ג'פרסון, היא העפילה לגמר הגביע ולגמר הפיינל פור. היא אמנם הפסידה בשניהם, להפועל חולון ולמכבי תל אביב, אבל השורה התחתונה לא השתנתה: התברר שרוזן יכול לממש את ההבטחה.

טל מילר צילום: עומר מסינגר

אלא שבשלב הזה רוזן הרגיש שהוא סיים ללמוד. זמן קצר אחרי סיום העונה המופלאה ההיא הוא פיטר את סגן היו"ר ג'ו אלמודובר, שאותו הביא מפלורידה, מחברת הפיננסים שלו, נפרד מאנשי הנהלה חיפאיים שהיו שותפים להצלחה והתעקש לבנות את סגל השחקנים בעצמו. במקביל סימן את היעד הבא: האולם ברוממה. מה שהחל בתוכנית צנועה להתקנת מזגן נהפך ליוזמה גרנדיוזית לאולם חדש ובו 5,000 מקומות, ובלחץ רוזן גייסה העירייה כסף לפרויקט. הבעלים האמריקאי מאמין ב"חוויית צפייה לכל המשפחה" - אולם גדול עם מרכז קניות ומסעדות, שיוכל לשמש את הקבוצה גם בעידן היורוליג, חלום שנראה מופרך פחות מבעבר. חרף ההתנגדויות בקבוצה - הרי אפילו בשיאה היא לא משכה 3,000 צופים - השיפוץ יצא לדרך והקבוצה יצאה לְגָלות של שנתיים באולם קטן וקודר בנשר.

רוזן, שידע שהקהל החיפאי לא ינהר ללוקיישן הזמני, התמקד בבניית האולם והפחית משמעותית את ההשקעה בקבוצה. רגע אחרי השיא הוא החליט להסתפק במאמנים טירונים שהתחלפו בזה אחר זה. התוצאות היו בהתאם: חיפה נראתה כמו פרודיה על קבוצת כדורסל, נקלעה לרצף הפסדים שרשם שיא בתולדות ליגת־העל ועמדה פעמיים על סף ירידת ליגה. אבל רוזן נשאר ממוקד מטרה: "בעוד שנתיים יהיו לנו האולם הכי יפה בארץ וקבוצה מועמדת לאליפות", הבטיח בראיון שנתן לי בדצמבר 2010, אחרי הפסד עשירי ברציפות.

3. הבריחה נכשלת, מכבי ניצלת

האופטימיות של רוזן דעכה עם הזמן. ב־2011 התחושה היתה שנמאס לו קצת. מההפסדים. מחוסר ההערכה מצד התקשורת והקהל. מהעיכוב בשיפוץ. ובעיקר מכך שנשא לבד בהוצאות של כ־2.5 מיליון דולר לעונה. הוא ביקש תמיכה מראש העירייה כמה פעמים, אך יהב דבק בהחלטתו להשקיע רק במחלקות הנוער. לקראת סיום העונה החליט רוזן לעשות מה ששום בעלים לא עשה לפניו, ולערוק לקבוצה אחרת. הוא חיפש קבוצה בליגה הראשונה, עם אולם חדש ועירייה תומכת, והגיע למכבי ראשון לציון. המגעים התקדמו היטב, בחשאיות מוקפדת, עד שחשפתי אותם, במאי אותה השנה.

רוזן נתקע. מבחינתו החשיפה הגיעה מוקדם מדי והובילה לפיצוץ העסקה, מה שהוסיף להפסדים, לאוהדים שלא באים ולעירייה שלא תומכת גם פגיעה תדמיתית ונזק כלכלי כבד (המעבר לראשון יכול היה להוביל לחיסכון משמעותי, או שהמגעים יכלו לסייע לו לחלץ מעיריית חיפה תמיכה כספית). אחרי הפרסום הוא דיבר איתי בגלוי על שאיפות העזיבה, והודה: "לצערי, לא סיימנו את המשא ומתן בגלל הפרסום. אבל שתדע, טל, אני לא מאשים אותך". לא, ברור שלא.

כך או כך, הקבוצה הרוויחה מהפרסום: רוזן נשאר, וראש העירייה יהב מצא ספונסר בדמות חברת בזן, שבתמורה לקריאה לקבוצה על שמה הבטיחה 1.2 מיליון שקל לשנה במשך עשר שנים. מי שדחף לחתימה על העסקה היה סגן יו"ר בזן דיוויד פדרמן, שהוא גם אחד מבעלי השליטה המרכזיים במכבי תל אביב. כל הצדדים, כמובן, דחו על הסף את הטענה על ניגוד עניינים.

4. הישג עיתונאי שעולה בדם

אחרי שנתיים בתחתית, עונת 2013-2012 התחילה מצוין. השיפוצים ברוממה הסתיימו, החוזה עם בזן הקל על רוזן ואפשר לו לבנות קבוצה מבטיחה יותר, שכללה את מאמן המכללות הוותיק בראד גרינברג ושחקנים מצוינים - דונטה סמית, פאט קלאת'ס, פול סטול, ג'יימס תומאס, גל מקל, עידו קוז'יקרו וקורי קאר. הסגל הזה הוכיח את עצמו מהר, אמון האוהדים החל להשתקם ורוזן בא לישראל כדי לעקוב אחר השיקום מקרוב. עד ששיבשתי הכל.

מתחילת דרכו בקבוצה התגלגלו שמועות שרוזן מחתים את השחקנים על יותר מחוזה אחד. לא היה ברור איך זה עובד, בסביבת הבעלים הכחישו, והשיטה פעלה כך כמה שנים. אבל באוקטובר 2010 הצלחתי לשים את ידי על החוזים עם מאמן הקבוצה והשחקנים האמריקאים. ואכן, לכל אחד היו שניים: חוזה ישראלי שעליו דווח לאיגוד הכדורסל ולרשויות המס כאן, וחוזה שעליו דווח רק בארצות הברית. החוזה הישראלי של המאמן גרינברג, למשל, הבטיח לו 40 אלף דולר לעונה. לצדו היה חוזה אמריקאי (חוזה אימג') לשכר של עוד 60 אלף דולר לאותה העונה. סך הכל 100 אלף דולר, לפני בונוסים שהוזכרו בחוזה האמריקאי, ורוב הסכום לא מדווח לרגולטורים המקומיים. לסמית, שנחשב היום לשחקן הטוב בליגה, הבטיח החוזה הישראלי 90 אלף דולר לעונה, והחוזה האמריקאי עוד 120 אלף. בחיפה טענו שבחוזים האמריקאיים מתוגמלים השחקנים והמאמן על השתתפות בתוכנית הריאליטי; זה טיעון בעייתי: ראשית, כי המשמעות היא שהם קיבלו יותר כסף על השתתפות בתוכנית טלוויזיה שבועית מאשר על עבודתם במגרש הכדורסל. שנית, כי לשחקנים הישראלים שהשתתפו בתוכנית היה רק חוזה אחד. בקיצור, זה לא היה העניין.

העניין היה שהשיטה נועדה לעקוף את אמנת המס בין ישראל וארצות הברית, שלפיה ספורטאי שמשתכר פחות מ־100 אלף דולר לעונה פטור מתשלום מס בישראל, אבל אם השכר גבוה יותר הקבוצה מחויבת במס של 25% על כל הסכום. חלוקת החוזים של רוזן אפשרה לו לחמוק מתשלום מס עבור מאמן וחמישה־שישה שחקנים ולחסוך עשרות אלפי דולרים בעונה. אם הוא נהג כך בכל העונות, מדובר בחיסכון של מאות אלפי דולרים.

כשהבנתי את זה עצרתי. כשהתבהר לי גודל הסיפור, התבהרו לי גם השלכות הפרסום שלו. "אם זה יוצא, ג'ף הולך הביתה", אמרו לי בקבוצה, "הוא לא ישקיע יותר וכל העסק ייקבר לפני שהעונה תסתיים. אתה באמת רוצה שיזכרו אותך כמי שסגר את הקבוצה?".

לא רציתי להיות זה שסגר את הקבוצה. באופן כללי זו תחושה קשה, וזו מחשבה בלתי נסבלת כשמדובר בקבוצה שלך. זה קורה לא מעט לעיתונאי ספורט, אוהדים ידענים שהופכים לכתבים, וזה קרה גם לי: מכבי חיפה לא היתה מבחינתי משימה עיתונאית. היא היתה הבית. אני אוהד הקבוצה מילדות, וכזאטוט כדורסל ירוק היה הצבע של גופיית האימונים הראשונה שלי. במדי קבוצת הנוער התייבשתי במשך שנים על הספסל, שקוע שעות ארוכות בחלומות על פריצה מאוחרת שלא נרשמה עד לכתיבת שורות אלו. הרבה לפני שהתחלתי לכתוב הגעתי כצופה לכל משחק בוגרים, בבית ובחוץ. אם עצמי של גיל 9 היה יודע ש־15 שנה אחר כך אשקול לפרסם ידיעה שתסכן את הקבוצה, הייתי שולח לעצמי המבוגר כמה סטירות וגורס את הניירות. ובכל זאת, ידעתי שהסיפור הזה יצוף מתישהו, אם לא בפרסום שלי אז במקום אחר. והבנתי שאיום של הרס הקבוצה הוא כלי שנועד למנוע את הפרסום. אבל הרגשתי מחויבות עיתונאית לשרת את הקוראים, לא את הקבוצה ובטח לא את הבעלים. חוץ מזה, כבר לא הייתי אוהד בן 9, אלא אדם כמעט מבוגר שלוקח ברצינות את עבודת המבוגרים שלו. ההחלטה נפלה, והכתבה התפרסמה.

רוזן היה אז בארץ, מצא במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ידיעה שהפכה אותו ממגה־פילנתרופ לעבריין מסים לכאורה ומיהר לחזור לפלורידה. רשויות המסים פתחו בחקירה, עצרו את סגן היו"ר ארנון שירן וחקרו שחקנים. האפקט היה מיידי. הקבוצה החלה להפסיד, החשש מעזיבת הבעלים היה ממשי. הוא, מצדו, נעלם, ותקשר בעיקר עם עורכי דינו. כשהגעתי לרוממה ספגתי קללות מאוהדים שחלקו איתי שנים אהבה ויציע. ההישג העיתונאי שלי נראה חיוור במיוחד.

5. רגע היסטורי ופיוס לסיום

תשעה חודשים נמשכה החקירה ברשות המסים. רוזן התעקש שכל הסיפור הוא עניין של פרשנות ושבארצות הברית פיצול החוזים חוקי, ובמקביל, לאט לאט, הקבוצה התאוששה. הכישרון הירוק ניצח, ובפברואר 2013 חיפה שוב העפילה לגמר הגביע, והפסידה למכבי תל אביב 76־68. משם המשיכה לפיינל פור, הצליחה להביא לאולם הביתי שלה 5,000 צופים ועלתה לגמר. המאבק על האליפות נקבע לרוממה, 13 ביוני 2013.

כבר היה ברור שפרשת החוזים תסתיים בפשרה כספית, אך עד לפשרה רוזן עדיין נדרש לחקירה ולכן נמנע מלבוא לישראל. עכשיו היה לו דד ליין, ובקבוצה טענו שרשות המסים ניסתה לנצל את הלחץ ולדרוש כופר מס גבוה במיוחד. היא לא הביאה בחשבון שבסופו של דבר רוזן אוהב את הכסף והכבוד שלו יותר משהוא אוהב את הקבוצה, והלחץ לא עבד - הוא הבהיר שלא יגיע למשחק. הכופר הסתכם בסוף ב־450 אלף שקל, הנזק הכלכלי צומצם, אבל את הרגע ההוא ברוממה רוזן הפסיד. אני הייתי שם, עדיין קרוע בין ההתרגשות מההישג ההיסטורי, אליפות ראשונה אי פעם, לעובדה שהחשיפה שלי מנעה ממנו להיות שם, לחגוג, לזכות לכבוד שהוא ראוי לו על שהציל את הקבוצה והביא אותה להישג הזה.

גם מבחינתי זה היה רגע של מפנה. שבע שנים כתבתי על מכבי חיפה, קבוצת ילדותי. בדרך מילאתי את חובתי הצבאית ככותב הנאומים של הרמטכ"ל, למדתי קולנוע והתחלתי לעשות סרטים, ובכל שלישי בבוקר, בלי להחמיץ שבוע אחד, מהטירונות ומהלשכה, מהסיבוב בניו יורק ומהטיול בנפאל - הגשתי מדור, מיליוני מילים שהיו יכולות להחזיק את הרומן האבוד שלי ועוד כמה המשכים. שבע שנים, כמו שעון, באובססיביות. אבל בחודשים האחרונים הרגשתי שהגיע הזמן לשים את הפרק הזה מאחוריי ולהמשיך בעיתונות בלי מכבי חיפה.

רק שהייתי צריך תיקון. עוד וי אחד לסמן, אולי לא פחות חשוב מאליפות. באוקטובר, בביקור בארצות הברית, רציתי לראות את הקבוצה שלי חוטפת בראש מקבוצת NBA, ורציתי לגמור את זה יפה עם רוזן. ידעתי שלא יהיו שם עוד עיתונאים ישראלים (אלופה אלופה, אבל מסוקרת מעט מאוד), ובלי עיתונאים אחרים רוזן ייאלץ לעשות מה שלא עשה הרבה זמן: להתייחס אליי.

הקרח נשבר מהר, כשחזרנו שנינו למשחק האליפות. "כמו שאתה יודע לא נכחתי במשחק לצערי, אבל זו היתה תחושה מדהימה", הוא אמר לי. "כשעלינו מהליגה השנייה לליגת־העל זו היתה הפעם הראשונה שמישהו הרים אותי על הכתפיים. איך קראו לאוהד הזה עם החולצה האפורה? לירן? הרגשתי אז שחיפה כולה גאה בקבוצה שלה. זה היה היין שלי, והייתי צריך לשתות את היין הזה פעם נוספת. אחר כך היינו במדבר כמה שנים, אבל אף פעם לא איבדתי את האמונה שהקבוצה תחזור ושיהיה לנו סיכוי לאליפות. כשזה קרה זה היה מדהים. חיבקתי את האחיין שלי ויצאתי לארוחה עם חברים. זה היה יותר צנוע מהחגיגות בג'פניקה בחיפה, נכון. אבל הלכתי ברחובות ניו יורק, חייכתי מברודווי עד השדרה החמישית והרגשתי כאילו אני על הכתפיים של לירן".

אחרי 40 דקות שיחה נינוחה, על המשחק, על הקבוצה, על העונה הבאה, לראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות", רוזן הודה שהוא חש הקלה. "הגיע הזמן שנדבר על הכל", אמר לי לפני הפרידה, "בוא נשב לבירה בהזדמנות".