אמא היתה תמיד מרוצה מההישגים הבינוניים שלי ואמרה: "אני רוצה ילדים בינוניים כי הקו בין גאונות לטירוף דק מאוד"

"נולדתי בניו יורק, אח בכור במשפחה בת שבעה ילדים. גדלתי במנהטן, שמחייבת אותך להיות עצמאי מגיל צעיר כי אתה מסתובב לבד ברחובות, נוסע ברכבת התחתית כדי להגיע לשיעור גיטרה, הכל בקהילה מגוונת מאוד.

"למדתי בבית ספר יהודי דתי, מה שנקרא כאן 'ישיבה', אבל היה בו מכל הבא ליד. לא כולם שמרו תורה ומצוות, וההטרוגניות היתה נהדרת. בישראל לצערי מתחנכים בגטאות של בתי ספר ממלכתיים, ממלכתיים־דתיים, ישיבות מסוג מסוים וכו'.

1984. מייקל אייזנברג, בן 13, עם הוריו בארי ודבי בדירתם במנהטן צילום רפרודוקציה: עמית שעל

"גדלתי בבית יהודי וציוני מאוד. מגיל 11 ביקרנו בישראל מדי שנה, ואני זוכר את אבי בארי, שותף במשרד עורכי דין בארצות הברית, מתווכח עם מנהל בית הספר היסודי על שצריך לומר הלל ביום העצמאות. אמא תמיד אמרה בנוגע לרצון לעלות לארץ: 'אותי לא יקברו בדירה הזאת במנהטן, לא אגמור את החיים שלי פה'. בגיל 22 סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה והתלבטתי אם לעלות לישראל. אבא אמר לי: 'אם אתה מתלבט - תעלה. אל תתעכב כמוני. לחיים יש מסלול משלהם, ואתה עלול להיתקע'. הוא אמר את זה כי בזמן שהוא חיכה לעלות, סבי חלה והוריי נאלצו להישאר ולטפל בו.

"אבי הוא אדם של שכל ישר, של נו־נונסנס. הזיכרון שהכי חרות בי מילדות הוא שאני קם ב־6:30 ורואה אותו יושב בסלון עם טלית ותפילין, לומד מתוך ספר משניות, אחרי ריצת בוקר. הוא נהג לקום מוקדם ולהספיק המון לפני שכולם קמים ולפני שהוא יוצא לעבודה. אמי, דבי, היתה יזמית בנשמה, שהקימה עסק לשיווק מסגרות לפוסטרים בקמפוסים של אוניברסיטאות. אני זוכר אותה מנהלת שיחה עם לקוח פוטנציאלי בזמן שהיא מאכילה את אחותי. גם היום, בגיל 65, היא מולטי־טסקר ברמה עולמית.

"אמא תמיד אמרה לי: 'אני רוצה שיהיו לי ילדים בינוניים, כי הקו המפריד בין גאונות ומצוינות לטירוף דק מאוד'. תמיד נראה לי מוזר שאמא חושבת כך, אבל כיוון שהייתי בינוני בהרבה דברים - בלימודים, בכדורסל, בהכל - זה התאים לי. במונחים של אמא, הצלחתי. במבט לאחור האמירה הזאת הכניסה לחיים צניעות ופרופורציה. כשהפכתי לאבא התקשרתי לאמא לומר תודה על שאמרה את זה. אני חושב שהדבר היחיד הלא ממוצע אצלי הוא שאני אוהב מאוד אנשים שונים.

"אני לא חושב שאני משקיע הון סיכון בעל מגע זהב. אני כן מאמין שעם השנים הבחירה בהשקעות הופכת להיות קצת אינסטינקט".