חקר ביצועים: השבוע של דנקנר, גרמן וטביב

המוסדיים - רק שלא יירדמו

המאבק על השליטה באי.די.בי מתקרב לסיומו, וגם אם התארך הרבה מעבר לרצוי הוא מצדיק מילה טובה לגופים המוסדיים ולמשקיעים הפרטיים, שנאבקו בגלדיאטורים כדי למקסם את הרווח שלהם - ושלנו. אלא שהמאבק הזה היה החלק הקל; העבודה הקשה של המוסדיים תתחיל ביום שאחרי, היום שבו יחזור הקונצרן להתנהל שלא תחת השגחת בית המשפט. כ־7 מיליארד שקל מכספי הציבור מושקעים היום בשלל החברות ששייכות לאי.די.בי, סכום פנומנלי שעלול להיות חשוף מדי יום להחלטות עסקיות שגויות, לעסקאות מפוקפקות ולעושק המיעוט, ברוח אותה רשלנות שהביאה את הקונצרן למצבו הנוכחי. אחרי ההישג שלהם בהעברת השליטה, אסור למוסדיים לנוח והם צריכים לעקוב מקרוב אחרי הקונצרן הזה, ערניים כמו כלבי השמירה שהם אמורים להיות.

גלית חמי

הטייקון איבד אחיזה

נוחי דנקנר מאבד את השליטה באי.די.בי, אבל הנורמות שבהן להטט בימי תפארתו עדיין כאן. נכון, הן בגבולות החוק, אבל הן פסולות: עסקאות בעלי עניין שכל תכליתן להיטיב עם הבעלים על חשבון הציבור; ג'ובים למקורבים ונותני אשראי; גינוני כבוד מוגזמים; התמקדות כמעט אובססיבית בתדמית. דנקנר שכלל את כל אלה לדרגת אמנות, אבל לא המציא שום דבר. כמוהו יש עוד לא מעט בעלי שליטה שטרם הפנימו שאפשר לעשות עסקים טובים - אבל גם לדעת מתי לעצור. לפני כשבועיים התראיין למוסף זה ג'ון בוגל, שעומד בראש חברת קרנות הנאמנות הגדולה בעולם. "אני שווה פחות מ־2.5 מיליארד דולר, וליתר דיוק פחות מ־250 מיליון, ואפשר להמשיך אם אתה רוצה", אמר והוסיף: "עשיתי כסף טוב, והוכחתי משהו, וגם עזרתי למיליוני משקיעים". דנקנר כבר לא יוכל להגיד את זה.

גולן פרידנפלד

נוחי דנקנר. לא ידע לעצור צילום: אוראל כהן

קפה קפה - חברתית בגרוש

"יכול להיות שהייתי קצת מנותק עד עכשיו", אמר השבוע רונן נמני, הבעלים של קפה קפה, שהודיעה על הורדת מחירים, "פתאום הבנתי שצריך לעזור לאנשים". לפני כחודש - כשאפקט קופיקס היה בשיאו ורשות ההגבלים העסקיים פשטה על משרדי קפה קפה וחקרה גם את הבעלים של רולדין ולנדוור בחשד שתיאמו מבצעים - נמני אמר כי "הרשתות הגדולות בקשר וכולנו מדברים ואף אחד לא הולך להוריד מחירים". מאז חלקן הורידו מחירים, וכעת הם קצת פחות מופרכים. נגיד, כריך החביתה של קפה קפה, שעלה עד כה 44 שקל, יימכר מעתה ב־29 שקל, שמכסים את העלויות האדירות של לחמנייה, גבינה, שתי ביצים וקצת ירקות. כשנמני אומר "אנו מקשיבים ללקוחות שלנו ושומעים את קולותיהם", יותר מכובס מזה אין. זו התחרות שמפחידה אותם, וגם אחרי ההורדות נמני נותר מנותק מאוד.

שלומי דונר

רונן נמני. נמשכות ההוזלות ברשתות צילום: שאול גולן

טביב - עבריינים, בקטנה

המשטרה הודיעה השבוע כי על פי החשד, עבריינים הם שהצמידו את הרימון למכוניתו של אלי טביב. אוהדי הפועל תל אביב נשמו לרווחה, לא רק בשל התקלה שנטרלה את הרימון, אלא בעיקר בגלל הסרת החשד שדבק בהם. הם גם כועסים, ובצדק: אף שטביב ידע על מעורבות עבריינים בענייניו, הוא בחר לשווק לתקשורת את האיומים של האוהדים. אחר כך הוא אישר את הקשר לעבריינים, אבל טען שלא חש מאוים. זה גול עצמי: אם הם איימו עליו, הרי שהאשים לשווא את האוהדים. ואם לא חש מאוים, יש בכך בעצם הודאה שקשריו עם העבריינים הם סוג של שגרה, שום דבר מיוחד. שתי האפשרויות האלה גרועות, לתדמית של טביב ולכדורגל הישראלי.

משה גורלי

מאמץ להכפיל את הארנונה

בוועדת הכספים דנו השבוע אם להכפיל או לשלש את הארנונה לדירות רפאים. האוצר אומד את מספרן ב־40 אלף, ומעריך שבעקבות המהלך ייכנסו רבות מהדירות האלה לשוק השכירות, וכך הביקוש יירגע והמחירים יירדו. אלא שלא ברור מאיפה המספר הזה מגיע ועד כמה הוא מחובר למציאות. בירושלים, למשל, טוענים באוצר שיש יותר מ־3,000 דירות ריקות. בעירייה טוענים שמדובר ב־11 אלף. למה? כי האוצר מגדיר דירת רפאים לפי צריכת החשמל - אם הצריכה בדירה עומדת על עד 10% מהממוצע היא מוגדרת ריקה - ואילו בעיריית ירושלים ההגדרה מתבססת על צריכת המים. אולי הגיע הזמן שמשרדי הממשלה והרשויות המקומיות יפסיקו לזרוק מספרים שמתאימים למדיניות שלהם ויחליטו על מתודולוגיה אחידה שתספק נתוני אמת. בלי עובדות, לא באמת משנה בכמה יעלו את הארנונה. ובלי חיבור מדויק ואמין לשטח, באמת שיהיה קשה לפתור את משבר הנדל"ן.

טל פמסון

שעון חשמל. דירות רפאים - איך סופרים? צילום: מאיר פרטוש

הבכירים נגד הרגולציה

מנהלים בכירים ואנשי עסקים נוטים, אחת לכמה זמן, לצאת במתקפה על הרגולציה. כמו פזמון חוזר בתקליט שרוט, המסר אחיד כמו הופעתם החיצונית: "המחלה אצלנו היא ההגזמה, והתרופה הנדרשת היא מידתיות", תמצת השבוע יאיר סרוסי את המסר הזה, שרק לפני כשבועיים השמיע, במילים אחרות, גם אהרון פוגל. אם סרוסי, פוגל ואחיהם למסר האחיד היו מסובבים אותו לרגע ב־180 מעלות ורואים כמה יפה הוא מתיישב על תנאי השכר שלהם - שגם בהם נדרשת תרופת המידתיות - אולי באמת היתה לנו כלכלה קצת יותר בריאה.

אמיר זיו

יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי. אכן, נדרשת מידתיות צילום: אוראל כהן

גרמן - עומדת בצד הלא נכון

שרת הבריאות יעל גרמן קראה השבוע לקופות החולים להתייעל כי "אפילו בפנטגון אפשר עוד להתייעל". הציטוט המשונה הזה האפיל על אמירה חשובה יותר שנשמעה באותו האירוע: קודמה בתפקיד יעקב ליצמן הסביר כי גירעון הקופות, שכבר הגיע לכמעט מיליארד שקל, מכוון לגמרי, שיטתי. זו הדרך של האוצר להחזיק בגרון את הקופות כדי לדחוק אותן בכל כמה שנים לתוכנית הבראה, שתאפשר שליטה קלה יותר של המדינה בהוצאות הבריאות. השיטה הזאת ידועה ומוכרת, אפילו בג"ץ נדרש לה והגדיר אותה "ריקון מתוכן של חוק ביטוח בריאות ממלכתי". אבל כשרת הבריאות גרמן צריכה להילחם בשיטה, לא להיכנע לה, ולעמוד לצד הקופות ולא לצד פקידי האוצר.

מיקי פלד

יעל גרמן. דיון סוער בוועדת הבריאות צילום: עמית שעל

העוני - זקוק לקצבאות

מחקר של אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, שפורסם השבוע מלמד שקצבאות ממשלתיות הצליחו לחתוך ביותר משליש את שיעור העוני בארצות הברית, מ־27% ב־1967 ל־16% כיום. להערכת החוקרים, ללא הקצבאות שיעור העוני היה עומד כיום על 29%. מסמך אחר שפורסם השבוע, דו"ח של ה־OECD על הכלכלה הישראלית, ממליץ לממשלה לחזק את תקציבי הרווחה כדי להילחם בעוני, ששיעורו (20.9%) הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות הארגון. המסמך הזה, השני, נחת על שולחנם של ראש הממשלה ושר האוצר, חסידי הממשלה הקטנה, שקצבאות הרווחה נמצאות דרך קבע במקום הראשון ברשימת החיסול שלהם. כדאי מאוד שיעיינו בהקדם גם במסמך הראשון.

רן אברמסון

בנימין נתניהו. קצבאות הרווחה ברשימת החיסול צילום: אלכס קולומויסקי