שיעור המשתתפים בשוק העבודה גדל, אבל התנאים שלהם ירדו

האבטלה יורדת, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה, וגלי הפיטורים שעליהם זועקים בכותרות העיתונים מלווים גם בגיוסים שקטים של עובדים. לפי דו"ח מרכז טאוב, שיעור האבטלה שטיפס באמצע שנות ה־2000 אל מעל ל־13% צונח בהתמדה, והיום שיעורו הוא כ־6% בלבד, הרבה יותר טוב מרוב מדינות ה־OECD. כל זה קורה בזמן שיותר ויותר אברכים יוצאים מהכוללים ויותר נשים ערביות יוצאות מביתן אל שוק העבודה. אין ספק שברמת הסטטיסטיקה היבשה מצבנו הוא לא פחות מאידיליה.

יריד תעסוקה (ארכיון) צילום: דודו גרינשפאן/ישראל סאן

אבל כל הפלא הזה מתקיים בזמן שמחצית מהשכירים בישראל השתכרו בשנה שעברה פחות מ־6,541 שקל לחודש ברוטו - סכום שהוא רחוק מאוד מהשכר הממוצע, שעמד באוגוסט האחרון על 9,297 שקל בחודש ברוטו, וקרוב יותר קרוב לשכר המינימום (4,300 שקל בחודש). למעשה, סביר להניח שהשכר החציוני נמוך עוד יותר, שכן נתון השכר החציוני של הלמ"ס מתבסס על סקר בקרב משקי הבית, בעוד שלביטוח הלאומי יש מאגר נתונים המבוסס על תשלומי שכר בפועל, ולפיו השכר החציוני עמד על 5,831 שקל ברוטו לחודש ב־2011.

הצלבה בין נתוני האבטלה לנתוני השכר מביאה למסקנה כי חלק גדול מאותם עובדים שהצטרפו לשוק העבודה מצאו עבודות בשכר נמוך וספק אם במהלך השנים שכרם יגדל הרבה יותר.

והנה עוד פלא ישראלי שיכול ללמד משהו על הפער שבין הסטטיסטיקה למציאות. מאז 2004 עלה שיעור בני ה־65–74 שממשיכים לעבוד.

ב־2004 קרו שני דברים במקביל - האחד הוא העלאה של גיל הפרישה בשנתיים, ל־67 אצל הגברים ו־62 בקרב נשים, והשני הוא קיצוץ דרמטי בזכויות הפנסיה של מעל 200 אלף עובדים שחסכו בקרנות הפנסיה הותיקות.

כיום שיעור התעסוקה של גברים בגילים 65–74 הוא 30% לעומת 25% בממוצע מדינות ה־OECD, ובקרב נשים מדובר על כ־12%, בדומה לשיעור הממוצע במדינות המתפתחות.

יש מי שיראה בנתונים הללו דבר נפלא וטוב, כזה שדווקא מראה על התרומה הגדולה שיכול המשק לקבל מהמשך התעסוקה בקרב מבוגרים, מה גם ששורה של מחקרים בבריאות הציבור הראו כי המשך התעסוקה בגיל הפנסיה טוב לבריאות.

מצד שני, השאלה היא לא רק אם העבודה טובה למבוגרים הללו או לא, אלא למה הם בחרו להמשיך לעבוד - אם מתוך אילוץ כי הפנסיה וקצבת הזקנה לא מספיקים למחיה הבסיסית שלהם או מתוך הנאה. על כך נתוני הסטטיסטיקה היבשים יתקשו לענות.