אחריות תאגידית – איפה אנחנו ואיפה הודו

בתקופה האחרונה פרסמו מספר חברות מובילות במשק דוחות אחריות תאגידית. רשת הקמעונאות שופרסל וחברת הביטוח הראל פרסמו דוחות שהיו ראשונים מסוגם גם לחברות המפרסמות וגם לסקטור העסקי בו הן פועלות. הדוחות מפרטים, לעתים בכנות מפתיעה, נושאים כגון העסקת נשים, השפעות על הסביבה, יחסי עבודה ועוד. גם בנק הפועלים ובנק לאומי פרסמו דוחות חדשים, אך בשניהם אין התייחסות לנושא המרכזי של מידת ההשפעה שלהם באמצעות מדיניות האשראי על החברה והסביבה בישראל.

לכאורה מדובר במהלך חיובי, שצריך לזכות במחמאות. למעשה, שני הדוחות לא זכו כמעט לסיקור תקשורתי, ואפילו הארגונים האמונים על הגנה על זכויות עובדים, נשים ואיכות הסביבה מילאו פיהם מים. מדוע צעד חיובי של שקיפות ועשיה חברתית לא מקבל גיבוי מאף כיוון, ומה זה אומר על נכונות המגזר העסקי להמשיך בכיוון חשוב זה?

הדוחות שפורסמו לאחרונה הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. רק קומץ של כעשרים חברות, מתוך אלפי חברות הפועלות בארץ ולמעלה מ-500 הנסחרות בבורסת ת"א, טורחות לפרסם דיווחי אחריות תאגידית. אמנם בין המדווחות נמנות חברות מהגדולות במשק כמו שטראוס, נשר ואגד, אבל ודאי שאין מדובר בתופעה רחבה. פעמים רבות החברות המדווחות הן מהיחידות במגזר שלהן שטורחות לעשות זאת, כמו במקרה של הראל במגזר הביטוח, שופרסל בקמעונאות, שני הבנקים (מתוך 15 הבנקים הישראליים), ופרטנר מתעשיית הסלולר.

הדוחות הספוראדים האלה גם מתפרסמים בעיתויים מקריים, בניגוד לדוחות הכספיים השנתיים של חברות במגזר העסקי. התקשורת, הארגונים החברתיים והציבור מתייחסים לדוחות בחשדנות, כאל מוצר של מחלקת יחסי הציבור, שנועד בעיקר לשיפור התדמית. גם למי שירצה לבדוק ולפרסם תגובה יותר מעמיקה אין לרוב גישה נוחה לנתוני עבר והשוואה לחברות אחרות, כי לרוב אין כאלה בנמצא.

מדובר במעגל קסמים. עיקר ההתייחסות הציבורית למגזר העסקי נמצא בגזרת המחיר, ומכיוון שמעט מאד חברות מדווחות, הציבור לא מתייחס לכך או מגיב בציניות, וחברות אחרות נמנעות מלהצטרף למהלך הדיווח. כיצד שוברים את המעגל הזה?

אחד הדברים שחסרים כאן הוא הכלי הישן והטוב של הידברות. כמו בתחומים אחרים בארץ, גם במערכת היחסים בין הציבור לבין המגזר העסקי התפתח בשנים האחרונות בעיקר שיח לעומתי וביקורתי. למרות שהמגזר העסקי זוכה ליחס זה בשל חטאיו בחוסר שקיפות, העלאות מחירים, פערי שכר מופרזים ופגיעה בזכויות עובדים, מהעוינות המתמשכת אף צד לא יוצא נשכר.

פרסום, פעם בשנה או שנתיים, של דו"ח אחריות תאגידית, אינו יכול להחליף שיח עקבי ומתמשך בין החברה לבין מחזיקי העניין שלה. פרסום בלבד אינו דיאלוג. חלק קטן מהחברות כבר הלכו צעד קדימה, והן מקיימות דיאלוג עם צרכנים באמצעות רשתות חברתיות וקבוצות מיקוד. זהו כמובן שיח חלקי, חד-צדדי במידה רבה, שמתייחס לציבור רק כצרכן פסיבי ולא כשותף שווה-ערך.

בעולם מתרחבת ההבנה שאחריות תאגידית אינה מותרות ואינה יכולה להישאר וולונטרית. בהודו, למשל, אושר לאחרונה חוק בנושא אחריות תאגידית, ראשון מסוגו בעולם, שבין היתר מחייב חברות להשקיע 2% מהרווח השנתי שלהן במיזמים התורמים לחברה ולסביבה.

גם אצלנו קיימות יוזמות לחקיקה מחייבת בתחום האחריות התאגידית. חוקרים באקדמיה, ארגוני סביבה וחברה וחברי כנסת מקדמים בשנים האחרונות חשיבה וניסוח של הצעות בתחום זה, למורת רוחם של גורמים במגזר העסקי וברשות החברות הממשלתיות. אפשר לצפות שאם המגמה לא תשתנה, יוזמות אלה יצברו תמיכה ויבשילו לכלל חקיקה מחייבת.

המגזר העסקי לא צריך "לשבת על הגדר" ולצפות בהתפתחויות, אלא לחזור ולהוביל את התחום. ראוי כי המוסדות המשותפים של המגזר העסקי, כגון התאחדות התעשיינים, איגוד הבנקים ואיגוד לשכות המסחר, יפעלו לעידוד המחויבות – והעשייה – בתחום האחריות התאגידית. גופים אלה יכולים לגלות מנהיגות ולהיות הקטר שמקדם שיח פתוח ומשותף, בונה מערכת יחסים חדשה בין הציבור לבין המגזר העסקי, ובעיקר מוסיף הרבה יותר עשיה למען החברה והסביבה בישראל.