רוב למועסקים בתעשיות תחת איום קיומי

מרבית המועסקים בתעשייה משתייכים לענפי התעשייה המסורתית והתעשייה המסורתית־מעורבת. באופן אירוני אלה בדיוק ענפי התעשייה המאוימים ביותר כיום בידי שורת גורמים המסכנים את התעשייה כולה לצד איומים הייחודיים לתעשיות אלה. לפי נתוני הלמ"ס מסקר התעשייה של 2010, כ־58% מהמועסקים בתעשייה עובדים בענפי התעשייה המסורתית או התעשייה המסורתית־מעורבת. חלקן של תעשיות אלה בתוצר התעשייה הוא כ־43%.

תעשיות מסורתיות (ארכיון) צילום: בלומברג

תעשיות מסורתיות הן תעשיות כמו מזון, טקסטיל, נייר, דפוס, הלבשה, ואילו מסורתיות־מעורבות הן תעשיות כמו כרייה, גומי, מינרלים, מוצרי מתכת ותכשיטים. לא מדובר בתעשיות עתירות ידע המבוססות על "המוח היהודי", ומשום כך הן פועלות בשיעורי רווחיות נמוכים יותר. תעשיות שהרווחיות שלהן נמוכה יותר, רגישות יותר לשינויים.

תעשיות אלה, כמו כל התעשיות בישראל, נפגעות משער הדולר הנמוך מול השקל, אם כי פחות מתעשיית ההייטק מוטת היצוא. הן נפגעות גם מהעובדה שרוב היצוא שלהן הוא למדינות כמו ארה"ב ואירופה, שעדיין לא התאוששו מהמיתון האחרון, ובינתיים מאמצי המדינה להרחיב את היצוא של תעשיות אלה ואחרות לשוקי אסיה ואפריקה עדיין לא נושאים פירות.

נוסף על כך - וזו אולי הנקודה החשובה ביותר באשר לתעשיות שאינן עתירות ידע - אם בעבר התעשייה הישראלית של מוצרים שאינם מתוחכמים לחלוטין, אך עדיין דורשים מידה של מיומנות ותהליך בייצורם, נהנתה ממוניטין חיובי (מדובר ברכיבי מתכת לתעשייה, מערכות השקיה וכדומה), הרי שכיום המוניטין הזה הולך ונשחק, לא בגלל התעשייה הישראלית, אלא בגלל תעשיות מתחרות במדינות כמו טורקיה, סין ומזרח אירופה, שמצליחות לייצר מוצרים באיכות דומה ובעלות נמוכה משמעותית. זאת בראש ובראשונה בשל הפערים בשכר העובדים בין ישראל לבין מדינות אלה.

כל האיומים האלה מעלים את החשש, שנשמע יותר ויותר, שגלי הפיטורים בתעשייה הם כאן כדי להישאר — ושתעשיות שלמות בישראל בסכנה – תעשיות המהוות את עמוד השדרה הכלכלי של ישראל בתעסוקה, בעיקר בפריפריה.