הפיתול האחרון (בינתיים) של רכבת השדים אי.די.בי

זה רגע גורלי, שוב רגע גורלי, בחייו של קונצרן ענק שמככב בחיינו כבר שנים. ההיבט המפתיע בפיתול האחרון (בינתיים) של רכבת השדים הידועה בשם אי.די.בי זה שהקהל קצת איבד עניין דווקא לקראת הרגע המכריע שבו הגיבור או המנוול זוכה בלב הנערה על רקע השקיעה. ותחליטו אתם מי הגיבור ומי המנוול.

הסיבה השנייה היא שבכל מקרה או תרחיש, הסרט הזה לא באמת נגמר בהפי אנד. אין כאן שמחה, לא שמחת בית השואבה ואפילו לא שמחה לאיד. לא לבעלי שליטה כאלה פיללנו. לא ייחלנו לאלכסנדר גרנובסקי ושותפיו הידועים יותר או פחות, ולא חלמנו דווקא על אדוארדו אלשטיין וחבריו המסתוריים, או אולי בכלל הדמיוניים, וגם לא למוטי בן משה שהופיע פתאום משום מקום. 

כשג'רמי בלנק, קרן יורק, בא לעשות סיבוב פיננסי על אי.די.בי ונחזה למי שרוצה להשתלט על הקונצרן, חשבתי שמגיע לנו יותר טוב. עופות מסוגו של בלנק נראים אדישים לאינטרסים של הציבור הישראלי. אבל מה אנחנו בעצם יודעים על אלשטיין או גרנובסקי? על המחויבות שלהם? היושרה שלהם? ואיך זה יכול להיות שאף גורם מקומי או בינלאומי עם משקל סגולי יותר מרשים, אם להתנסח בעדינות, לא מצא עניין בתאגיד ענק, שיש לו עדיין נכסים אטרקטיביים?

יואל אסתרון בוועידת שוק ההון צילום: ענר גרין

אי.די.בי היא רק משל. יש עוד גופים לא מעטים בעין הסערה. הבעיה הגדולה: הציבור איבד אמון בתאגידים ובאלה שהלוו להם כסף, גם בנקים וגם מוסדיים. הציבור איבד אמון בתבונה של מקבלי ההחלטות לכל אורך השרשרת, ולמעשה בכל השחקנים שהביאו כמה קונצרנים גדולים לפשיטת רגל, ובמידה מסוימת הציבור איבד אמון גם ברגולטורים. ואם הציבור לא מבחין בניואנסים שבין הקונצרנים או עושה הכללות מסוכנות – אל תבואו בטענות אל הציבור.