בטר פלייס: מי האשמים בכישלון מיזם הקלינטק?
המבחן האמיתי למיזם קלינטק הוא יכולתו לממש תוכנית אלטרנטיבית: להסתגל, לשנות אסטרטגיות וטקטיקות בשוק ולגלות אורך נשימה מספיק
בימים אילו מתבצעת מכירת החיסול של אחד הסטארט-אפים המדוברים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל ואחד הבולטים בהיסטוריה הקצרה של עולם ה"קלינטק" בכלל. בטר פלייס, מיזם שגייס קרוב למיליארד דולר והעסיק את מיטב המוחות בישראל נמצא כיום במכירת חיסול מטעם בית המשפט לפשיטות רגל.
- מתפרקת לחלקים: מנהלי בטר פלייס מעוניינים למכור אותה ל-3 קבוצות שונות
- מצטרף למרוץ: אביב צידון מתעניין ברכישת חלקים מבטר פלייס
- קבוצת נדל"ן מארה"ב מצטרפת למירוץ לרכישת בטר פלייס
כאן בישראל, מולדתה של בטר פלייס, נשמעים בקול מזמוריה של להקת "אמרתי לכם", כמיטב מסורת הפירגון הישראלית. מפתיע עד כמה קשה למצוא ולו קומץ של צער על אובדן הערך האסרטגי, הסביבתי והכלכלי שיכלה המדינה להפיק מחדשנות ויזמות בענף הרכב. רבים מאילו שבכל זאת תמכו במיזם, מבפנים או מבחוץ וחשים עצב אמיתי על ההזדמנות שהוחמצה, מוצאים אשמים שונים ומגוונים לקריסתה של בטר פלייס: יהירות היזמים והמשקיעים, אינטרסים זרים של הממשלה ושל משקיעים, טכנולוגיה חסרת סיכוי ועוד.
אולם ממיזם בסדר גודל כזה ראוי שנלמד יותר מאשר תאוריית קונספירציה כזאת או אחרת – ראוי שנסקור את "האשמים" בניסיון להבין משהו על יזמות בתחומי הקלינטק בכלל, תחום חדשנות שמנסה בעקשות ובחוצפה לשנות את עולמות התשתיות, חומרי הגלם והאנרגיה עליהן מושתתת החברה האנושית התעשייתית, ואולי אף לשנות את תרבות הצריכה בכלל.
מי הם ה"אשמים"?
הטכנולוגיה: מגבלותיה של ההנעה החשמלית ידועות - טווח נסיעה מוגבל, השענות על תשתית חשמל שגם היא עשוייה להיות מזהמת, עלויות ומשקל הסוללות וכיוב'. אולם, במהלך זריז של מספר שנים מועט הקימה בטר פלייס תשתית כלל ארצית ששירתה בנאמנות ובאמינות את הלקוחות המעטים, תוך אספקת חוויית נסיעה יוצאת דופן – נסיעה שקטה, זולה ואמינה. למרות שבטר פלייס נאלצה לאמץ תכתיבים של שותפיה מחברת רנו ולמרות שנאלצה להתפרס ולתאם בין טכנולוגיות רבות (מיחשוב ברכב, החלפת סוללות, טעינה ותקשורת), הייתה בטר פלייס שיר הלל ליכולת הישראלית להעלות טכנולוגיה מורכבת לאוויר עם תקלות מינימליות. גם ההצלחה של טסלה ואחרים בהשקת כלי רכב חשמליים ברחבי העולם מעידה כי ההנעה החשמלית איננה המגבלה, אלא העתיד. זאת גם הוכחה נצחת שליכולת הטכנולוגית הישראלית יש פוטנציאל משמעותי בתחום הקלינטק, תוך הסמכות על היכולות שלנו בביטחון, בתוכנה ובתקשורת, בחקלאות ובמים.
היזם: לא מעט דובר על יהירותו של היזם, שי אגסי ואף על עיוורונו. ואמנם יתכן שיהירות עמדה מאחורי חוסר המשמעת הפיננסית שאפיינה את בטר פלייס בימיה האופטימיים. אולם יש לזכור – ללא מידה לא מבוטלת של חוצפה ואמונה שביכולתנו לשנות את העולם בו אנו חיים – לא תהיה יזמות ולא תהיה חדשנות, לא בישראל ולא בשום מקום אחר. ומהי החוצפה והאמונה שניתן לשנות אם לא מידה של יהירות? כל יזם שפגשתי יהיר במידה הזו או אחרת. חלק אולי קצת יותר מנומסים או יודעים להסתיר את מחשבותיהם, אבל חשוב להבין – חוצפה ישראלית היא בבסיס היותנו ה- Startup Nation שהעולם מנסה להעתיק מאיתנו. בלי מידה בריאה של חוצפה ויהירות אין לנו מה למכור לעולם, בטח לא בתחומים כה מרכזיים לחיינו כמו עולמות הקלינטק. חדשנות לעולם תלך על הקו הדק שבין חזון לחולמנות, בין שאפתנות ליהירות. מי שלא יכול לחיות עם זה – שלא ישתתף.
המשקיעים: משקיעים צריכים לחיות בין "קנייה" נלהבת של החזון העסקי לבין אחריות ומשמעת פיננסית, תוך שהם ממתנים את שאיפותיהם של היזמים למימדים ריאליים. ייתכן מאוד שהמשקיעים ובראשם עידן עפר כשלו כאן בתפקידם למתן את חשבון ההוצאות של בטר פלייס, ייתכן גם שיש ממש בטענה שמעורבותם במיזמים בתחומי הגז והרכב בסין עיוותו את השיקולים שלהם בנוגע לבטר פלייס. גם זוהר הזרקורים החיובי של בטר פלייס בימיה האופטימיים בוודאי לא תרם לשיקול דעתם. אבל יש לזכור – משקיעים לא אוהבים להפסיד כסף ובמקרה זה, לא הייתה תמיכה ממשלתית משמעותית וההפסד כולו שלהם. בפרספקטיבה גלובלית, ניתן להבין גם את התנערותם מהמיזם בקיץ שעבר – לאחר מספר שנים של תקוות מרקיעות שחקים ובועה בתחום הקלינטק, התעוררו המשקיעים בעולם למציאות עגומה – מרבית המיזמים בתחום נכשלו ועמו ירדו לטימין תקוות המשקיעים. שלא כמו בענפי המיחשוב והתקשורת, הסתבר לכולם, שבשווקים הקונסטרבטיביים ועתירי התשתית, למרות גודלם מצית הדימיון, לא ניתן בקלות לקצר את משך המהפך הטכנולוגי על-ידי "זריקת כסף על הבעיה" – לשווקים הללו יש קצב משלהם, כללים משלהם (מרביתם עתירי רגולציה) ומחסור חמור ב-early adaptors. כתוצאה, רבים מהמשקיעים מצאו את עצמם בבור ללא תחתית ונאלצו לוותר על השקעותיהם בתחום. למזלו של כדור הארץ והיות ואין וואקום היכן שיש הזדמנות עסקית, קמים בימים אילו בתי ההשקעה והמנגנונים הפיננסיים שמתמחים בקלינטק ומהווים את "הכסף החכם" של הגל הבא.
השותפים האסטרטגיים: לבטר פלייס היו שתי שותפות אסטרטגיות עיקריות, חברת הרכב רנו ומדינת ישראל. הראשונה, שחשה שהיא מאחרת את הרכבת בתחום ההנע האלטרנטיבי (מול ההצלחה של טויוטה בתחום ההיברידי, לדוגמה), בחרה ללמוד על גבה של בטר פלייס. כדי למזער את מחיר הלמידה, כפתה על בטר פלייס שיטת החלפת סוללה שאיננה ממקסמת את יתרונות ההחלפה המודולרית ואף הכתיבה שימוש במודל רכב קיים, הפלואנס, במקום לתכנן רכב שמראש יותאם להנע חשמלי, כפי שעשתה בהצלחה חברת טסלה האמריקאית ואף רנו מאוחר יותר עם הזואי. רנו אף תרמה את המסמר האחרון לארון של בטר פלייס כאשר הכריזה, תוך כדי תהליך גיוס הכספים בבטר פלייס, על כך שלא תספק בזמן הקרוב מודלים של זואי עם סוללה מתחלפת.
השותפה האסטרטגית השנייה, מדינת ישראל, אמנם סיפקה מרחב גיאוגרפי בעל אינטרס לאומי עמוק להתנתק במהירות מנפט ותוצריו ובהצהרותיה תומכת במעבר לחשמל ולגז הטבעי ממנו הוא מיוצר. אולם המציאות בשטח שונה בתכלית מההצהרות של פוליטקאים ומהכנסים שהממשלה מארגנת חדשות לבקרים: כל פקיד מקומי או מנהל אגף לאומי בכל משרד ממשלתי מצא את סיבותיו הוא לסבך את בטר פלייס בבירוקרטיה מיותרת וקטנונית, ללא רצון טוב וללא הבנה של חלקו בנזק המצטבר (היהירות של בטר פלייס, אגב – תרמה ככל הנראה לאנטגוניזם כלפיה). והפוליטיקאים הישראלים? אילו שמחו מאוד לגזור סרטים ולבקר עם אורחיהם מחו"ל בגאוות הטכנולוגיה הישראלית. אך הרחק מהזרקורים, לא טרחו לתרגם את החיוכים ולחיצות הידיים למדיניות אמיתית של עדיפות לאומית. בשטח, הם בחרו להפגין חוסר מעש ונרפות אל מול האינטרסים של שתדלני הנפט והבנזין. במקרה של בטר פלייס ובמקרה של מיזמים רבים אחרים המדינה הוכיחה שוב שאנחנו Startup Nation למרות המדינה ולא בזכותה. ולכל היזמים הבאים שלחה מסר ברור – שומר נפשו ירחק, לפחות בכל הקשרו לשימוש במדינה כאתר פיילוט למיזמי קלינטק.
אם רוצים לשנות שוק עתיר תשתיות, דוגמת ענף הרכב, אין ברירה אלא להסתכן ו"להיכנס למיטה" עם שותפים אסטרטגיים. אולם, יש לעשות זאת מתוך הבנה שניתן יהיה לשמור על מרחב הפעולה הקריטי של המיזם ולא לשגות בהזייה ששותפים גדולים וחזקים ממך יישרו עמך קו ברגע המבחן.
השוק: למרות ביקורות מחמיאות מאוד מצד הלקוחות הראשונים של בטר פלייס ולמרות איכות שירות מעולם אחר, הקמפיינים השיווקיים הראשונים של החברה, נכשלו ולא סיפקו את מספר הלקוחות שיצית את הדימיון של משקיעים נוספים. רבים יודעים לנתח, בדיעבד ומהמושב האחורי, מה היה צריך להעשות כדי להצליח (חלקם הקטן אגב, היה גם אמיץ דיו כדי לעמוד על כך בזמן אמת). אולם יש לזכור – כאשר מציגים לשוק מוצר חדש, מורכב ומהפכני – ברוב המקרים הקמפיין השיווקי הראשון נכשל. זאת איננה תופעה ייחודית לבטר פלייס - קשה לדייק לרצון הלקוחות ולשיקולי השוק השונים במוצר שאין לו מקבילה – המשוואה פשוט מורכבת מדי ונדרשת תקופה של ניסוי, התאמה והסתגלות.
כלומר המבחן האמיתי למיזם קלינטק הוא יכולתו לממש "תוכנית ב'": האם קיימת היכולת להסתגל, לשנות אסטרטגיות וטקטיקות בשוק? האם יש אורך נשימה מספיק? במקרה של בטר פלייס, חוסר המשמעת הפיננסית מנע כל סיכוי לתקן תוך כדי נגינה. מוטב ללמוד מכך משהו על החולשות הכל-כך אנושיות הללו, מאשר לשמוח לאידם של השותפים למיזם או לשגות בתיאוריות קונספירציה. בטר פלייס הייתה מיזם כמו כל מיזם חדשני – רק גדול יותר.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל אסיף-אסטרטגיות
