האיש שאסף הכל

במשך 40 שנה אסף ארני דרוק כמעט הכל. הוא בנה את אחד האוספים הגדולים והמרשימים בישראל: אמנות ישראלית ויהודית, צילום מקומי, יינות, ספרים, פריטים שקשורים ליצחק רבין, הגדות וחפצים מתולדות התחבורה בארץ. 40 שנה של אספנות, שנבטה בטיול בר המצווה שלו ובעצם החלה בגלריה קטנה בשער יפו, בימי מלחמת יום כיפור. עכשיו, בגיל 63, דרוק נגמל, מתנקה. ככה הוא מתייחס למכירת הענק שתתקיים ב־20 בנובמבר בבית המכירות קדם בירושלים, שבה יציג בעצם לראשונה עשרות אלפי פריטים, חלק הארי של האוסף שלו, וימכור אותם לכל דורש. אחר כך הוא ייצא למסע מסביב לעולם. כמו חייל משוחרר מצבא האספנות. הוא יתחיל אותו, אגב, בממלכה הבודהיסטית בהוטן, זו שהמדיניות שלה דוגלת בהגדלת האושר של תושביה ולא בהגדלת התמ"ג.

המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. ״ראיתי שהמשפחה נתנה הכל״, אומר דרוק ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון בחייו. ״אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם״.

ארני דרוק בביתו ביפו. ברקע: עבודה גדולה של ירדן וולפסון ועבודות קטנות של דוד ניפו ופול ריילי. "כואב לי, לא מבינים את החשיבות של כל הפריטים באוסף" צילום: תומי הרפז

כמי שיודע מה הערך של הדברים, הדרך למכירה לא היתה חלקה. בית המכירות קבע לה סכום נמוך כמעט בחצי מההערכה של דרוק, שעומדת על כ־1.5 מיליון דולר. זו לא היתה המחלוקת היחידה, אבל דרוק הבין שכדי להתנקות באמת הוא חייב לשחרר ולוותר. דיאטה. ובכל זאת, המכירה לא תהיה מבחינתו הסוף. לאמנות הוא עוד מתכוון לחזור, גם אם לא לאסוף.

עוד כוס חד־פעמית אחת של אל על וגמרנו

שני הקטלוגים עבי הכרס שיצאו לקראת המכירה הם מסמך מדהים בפני עצמו, שעוד יהפוך גם הוא, ברבות הזמן, פריט לאספנים (אפשר לעיין בגרסה הווירטואלית שלהם באתר של קדם). הקטלוגים מתעדים עשרות יצירות של אמנים יהודים וישראלים; ספרי אמן וספרים איכותיים במהדורות מצומצמות מאוד; אוסף יינות יקבי גולן מהבציר הראשון ועד 2007; את אוסף ספרי הילדים העבריים המאוירים הגדול שהועמד אי פעם למכירה פומבית, שהוא גם האוסף הפרטי הגדול בעולם בז'אנר הזה; אוסף צילומים מפורסמים מימי הקמת ירושלים המודרנית והקמת המדינה, ובכללם הכרזת המדינה (כולל כרטיס כניסה לטקס ההכרזה); צילומים ומסמכים נדירים של רבין; כרטיסי ביקור עם הקדשות של הרצל ובן־גוריון; ספרי פרוזה ושירה עברית עם הקדשות (ובהן הקדשה של יונה וולך ליאיר הורביץ ולאמו); מכתבים, כתבי יד וגם יומן של אבא אבן, שבו הוא מתלבט לגבי חשבון הבנק שלו בחו״ל אחרי פרשת לאה רבין; פריטים הקשורים להסכם השלום בסוף שנות השבעים, כולל צילום מקמפ דיוויד החתום בידי סאדאת, בגין וקרטר; אוסף גלויות אנטישמיות; הגדות קיבוציות משנות השישים והשבעים (כולל כתבי יד של מאיר אריאל); ואוסף התחבורה הציבורית הישראלית לדורותיה, עם פריטים של רכבת ישראל, אגד וצים.

ספר פקסימיליה של תנ"ך קניקוט מהמאה ה־15 צילום: נועם מיקי אלון

יש במכירה פריטים חשובים ויקרים כגון "הגדת ירושלים״ בכתב ידו של הקליגרף יצחק (איזי) פלודבינסקי ובה איוריה של יעל הרשברג וציור שמן של ישראל הרשברג (המחיר המוערך הוא 180 אלף דולר); הציור ״תל קקון 2״ של ישראל הרשברג מ־2007 (מוערך ב־125 אלף דולר); ופריטים בעלי ערך תרבותי־חברתי כגון כתבי היד של ״שיר כאב״ ו״שיר מים רבים״ של מאיר אריאל (1,800 דולר) ומסמך תוצאות הבחירות לכנסת ב־1977 בחתימת כל הנבחרים (300 דולר).

יש אוספים אזוטריים יותר, שיכולים להעיד על מידת האובססיה של דרוק: אוסף אל על, שכולל יותר מ־1,300 פריטים – מניפסטים של החברה, הוראות על מטוסים, כובעים של דיילות וקברניטים (שהוצגו לאחרונה במוזיאון היהודי בברלין), חותמות גומי נדירות. נחמי אשתו, שנוכחת בראיון, מספרת שאפילו בטיסה האחרונה שלהם דרוק לא התאפק והכניס לתיק כוס חד־פעמית של אל על: ״אמרתי לו ׳די, גמרנו׳, והוא ענה ׳לא נורא, אני אוסיף למכירה׳. וזה מה שהיה״.

כל פריטי אל על, אגב, יימכרו יחד, במה שנקרא לוט אחד, בסכום המוערך ב־7,000 דולר. דרוק מצר על כך. ״זה חלק מהבעיה של המכירה הזאת, שבגללו הלב שלי נופל", הוא אומר. ״שילמתי על הפריטים האלו עשרות אלפי דולרים, זה שווה לפחות 25 אלף דולר. ויש עוד דוגמאות כאלה. למשל, יש לוט אחד עם כ־720 ספרי ילדים, ובלוט אחר 1,100 פריטים של ארץ ישראל ושל הקמת המדינה, שמוערכים ב־3,000 דולר. להערכתי השווי הוא 30 אלף דולר.

פריטים מאוסף של אל על

"אני אחד האספנים הגדולים בארץ ובעולם של ספרי שירה עם הקדשות. בניתי קאנון של משוררים ישראלים. יש לי 38 ספרים של לאה גולדברג בלוט אחד, כולל הספר הראשון שלה, 'טבעת עשן', בחתימתה. בחנות אחת בתל אביב הציעו לי תמורתו 1,500 דולר, והם מתחילים את הלוט כולו בהערכה של 800 דולר. הם אומרים לי שכולם יתחרו על זה, אפילו הסוחרים יתחרו, כי אפשר למכור את זה בהרבה יותר, והמחירים יעלו. ועדיין, את המכירה כולה הם העריכו במחיר התחלתי של 846 אלף דולר. אני הייתי מעריך ב־1.5 מיליון".

למה הסכמת לתמחור הזה?

"כי זו היתה הדרך היחידה לקיים את המכירה. ההסכם היה שרק הם מחליטים על המחיר וכמה פריטים יהיו בלוט. הם אנשים נחמדים, בקדם, מצוינים. לא הייתי יכול לקיים את המכירה כמו שהיא במקום אחר, ויש לי המון ניסיון עם בתי מכירות פומביות, בארץ ובחו"ל. אבל כן, כואב לי. יש כמה פריטים שהם לא מבינים את חשיבותם, במיוחד כאלה שעוד לא הוצעו במכירות פומביות ולכן אין להם מחיר שוק. זה עושה נזק כששמים ספרים בודדים ששוויים אלפי דולרים בקבוצה גדולה ומתמחרים אותם ב־7,000 דולר.

"מצד שני, לא יכולתי להמשיך יותר. הגעתי לשלב בחיים שבו הייתי עמוס עם כל האוספים שלי ולא התייחסתי לשום דבר מלבד הערימות שהיו בכל מקום: בבית, במחסנים, אצל חברים". חלק מהעבודות שלו מושאלות למשרדים של עורכי דין מובילים, כולל יגאל ארנון ויהודה רווה; חלק הושאלו לחברים, "ואני לא זוכר למי נתתי ואיפה הדברים". לדבריו, "הייתי רץ אחרי אמנות או כל מיני דברים באוספים, וזה היה הכי חשוב לי, שיהיו ערימות. עכשיו אני רוצה להיות אדם חופשי יותר בראש, במוח, בתשוקות".

היו גם סיבות פרוזאיות יותר. "לפני שנתיים עברתי מירושלים ליפו, וכאן יש לחות ולא יכולתי לשמור את הדברים בבית. דאגתי לכל דברי הנייר, כי ראיתי בעבר איך חפצים כאלה ניזוקים. זו הנקודה שבה באמת התחלתי להגיד: זה לא בשבילי, אני לא אהיה שלום שפילמן (אספן הצילום המרכזי בישראל), ששם את כל הציוד הפנומנלי כדי לשמור על היצירות. את רוב הדברים אני אוהב, ואם הייתי צריך לבחור מה אני משאיר הייתי משאיר את הרוב. אז הבנתי שזה לא ילך, שאני צריך למכור הכל, להתנקות, וזו הדרך".

כרזה משנות החמישים צילום: נועם מיקי אלון

בתי המכירות שוברים את השוק, את האמנים ואת הגלריות

חוסר הסכמה נוסף בין דרוק לקדם נגע להצעתו יוצאת הדופן להפריש 10% מכספי המכירה לאמנים. באירופה ובכמה מדינות בארצות הברית יש חוק שקובע כי אמנים מקבלים שיעור מסוים מהמחיר שמשיגות העבודות שלהם במכירות פומביות. נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון, ניסתה לקדם הצעת חוק דומה בישראל. כשדרוק ביקש לעשות זאת במכירת האוסף, לדבריו, הבעלים של קדם מרון ארן הסכים, אך גורמים אחרים בבית המכירות סירבו בטענה ש"זה רק יגרום בעיות. האמנים יגידו 'למה רק 10%'״.

"אני מאמין במחאה החברתית, הייתי באסיפות, הלכתי לרוטשילד", אומר דרוק, עורך דין נדל"ן ומיסוי אמיד. "אני מבין מאיפה זה בא ואני מוכן להחזיר. זו היתה הכוונה בהצעה שלי, להראות שאני באמת דואג לאמנים ולגלריות״. אפשר להניח שמאחורי ההצעה יש עוד שיקול: לרכך מעט את הכעס שמכירה כזו עלולה לגרום מעצם העובדה שיש בה פגיעה באמון שבין האמן לאספן, כמו גם פגיעה אפשרית במחירים של עבודות אחרות של האמנים ובגלריות. ״זה נכון שיותר טוב למכור אמנים מתים״, מסכים דרוק. ״בעבר העמדתי למכירה עבודות אמנות בתירוש, שנוהג לתמחר במחירים נמוכים כחלק מטקטיקת הפיתוי. אבל לפעמים אנשים שמעוניינים באמן מסוים בדיוק נמצאים בחו"ל, והעבודה נמכרת בסוף בשליש או בחמישית מהמחיר שהאספן שילם וגם מהערך שלה. אני רואה את עצמי כקניין טוב של אמנות - אני מכיר את הגלריות והאמנים ויודע איך לקנות במחיר טוב. אבל המחירים שנקבעו בתירוש היו נמוכים יותר מאלה שאני שילמתי. אמרתי לבעלים דב חזן ׳איך אתה יכול לעשות את זה לבעלי הגלריות ולאמנים? אתה שובר להם את השוק. מחיר העבודה בגלריה היה 5,000 דולר ואתה מוכר את זה ב־1,000 דולר. גם אם זה לא נמכר, זה פוגע באמן ובגלריה".

דרוק במחסני בית המכירות קדם, עם ארגזי האוסף וספרי ילדים ביידיש. מכר עבודות יקרות לאורך השנים, כדי להחליף את התמונות שתלויות בבית צילום: נועם מיקי אלון

חזן מסר בתגובה: "כשדרוק מאשים את תירוש בתמחור נמוך הוא חובש את כובעו של מוכר אמנות המבקש 'לקבוע' מחיר גבוה לפני המכירה הפומבית. הוא אינו היחיד - רבים המוכרים המגיעים עם הערכות גבוהות, למשל מחברות הביטוח, שאינן יכולות לשמש בסיס למכירה פומבית. ואם נתחיל את המכירות במחירי הגלריות, למה שאנשים יקנו במכירות פומביות? תירוש שם לו למטרה לתת לשוק לדבר בעד עצמו. בניגוד לגלריות שיכולות לבקש מחירים גבוהים ולבסוף לסגור עסקאות במחירים נמוכים בהרבה, כי מחירים אלו אינם פומביים, תירוש מוכר בשיטה שקופה לחלוטין, ולכן שם המשחק הוא היצע וביקוש ושוק חופשי".

ובכל זאת, תמחור נמוך שפוגע באמנים ובגלריות הוא הסיבה שדרוק החליט לא לכלול במכירה את אוסף הצילומים הגדול שלו, שכולל את מיטב הצלמים המקומיים – אורי גרשט, מיקי קרצמן, פבל וולברג, נואל ג'בור, בוריס כרמי, אמון יריב, ג'וזף דדון, אלינור קרוצ'י וורדי כהנא ("הצילום שלה, של שלוש האחיות עם המספרים מאושוויץ על ידיהן, היא העבודה שאני הכי קשור אליה. אני בוכה בכל פעם שאני מספר על זה. זו פשוט עבודה חשובה מאוד"). "הם רצו לתת מחירים מגוחכים שהיו גורמים נזק לאמנים ולגלריות, ובאמת כואב לי, כואב לי מאוד", הוא אומר. "הם רצו למשל לתמחר צילום של וולברג ב־800 דולר, כשבסותבי'ס נמכרים צילומים שלו ב־5,000, ואני רכשתי את הצילום מגלריה דביר ב־4,000. בכלל, בארץ עדיין אין שוק לצילום, אולי רק עדי נס וקצת גרשט״.

בתגובה לעניין הערכות המחיר הנמוכות מסר בית המכירות קדם: "מחיר פתיחה נמוך יוצר עניין ותחרות, ואנו סומכים על השוק שיקבע את המחיר האמיתי". לגבי ההצעה לשתף אמנים בהכנסות, "בעבר היו ניסיונות כאלה שגרמו לצרות עין. אנו תומכים מאוד בחוק המוצע וכאשר הוא יעבור כמובן נשתתף בכך".

"ואלרי" של ישראל הרשברג. ציור שנשאר בידי דרוק ולא נכנס למכירה בגלל העירום, ועוד של גבר לא נימול צילום רפרודוקציה: תומי הרפז

גם דרוק, יש לציין, שילם על העבודות מחירים הנמוכים מאלה שנקובים במחירון הגלריה. "אני אספן שקונה הרבה ויש הבדל ביני לבין אדם מזדמן שקונה באופן חד־פעמי. וחצי מזה הולך לאמן. גלריה צריכה להוציא כסף על תערוכות, על קטלוגים, על פרסום, על שכירות, זה לא זול. זה לא משחק".

אולי אם המחירים היו נמוכים היו יותר קונים?

"יש המון אמנים בישראל, חלק מוכשרים, חלק פחות. לפני כשנתיים הייתי בכנס במוזיאון תל אביב שעסק בפוליטיקה, כסף ואמנות. מי שבאו לכנס היו האמנים הממורמרים, אלה שלא הגיעו לגלריות. אני מבין את רחשי לבם, אבל אלה החיים. הם אמרו 'אנחנו רוצים שכר לאמנים', ואפשר לחשוב שיש להם תערוכות במוזיאונים. יש שם הרבה שאף אחד לא מכיר. אם האמנים מגלריות גורדון, זומר או דביר יגידו ׳אנחנו צריכים שכר מהמוזיאון׳, אני מבין את זה. אבל הם לא. האמנים המובילים בישראל לא עולים על בריקדות. אני בעד שהמוזיאון ייתן כסף, אבל צריך לראות את פני השטח ואת המציאות. מאיפה ייקחו את הכסף?".

מהמדינה, אני אומרת, ודרוק משיב בהצעה אחרת שלו: ״גם אני דואג לתרבות בישראל, והצעתי לביבי לבטל את המס על עבודות אמנות של עולים. יש לי לקוחות אמידים מכל העולם שאני מדבר איתם על אמנות, ורציתי שעשירים שקונים דירות בארץ יוכלו להביא לפה יצירות חשובות". עם בנימין נתניהו היה בקשר בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנות התשעים: "האדריכל שלו, שהכיר את העבודה ׳ירושלים, מרכז העיר׳ של הרשברג שהיתה ברשותי, אמר לביבי שהיא חייבת להיות בבית ראש הממשלה. הוא תלה אותה בחדר העבודה שלו, מאחורי השולחן, עם שלט 'מאוסף ארני ונחמי דרוק'. היצירות האחרות בבית היו ממוזיאון ישראל. כשנגמרה הקדנציה עליתי לבית ראש הממשלה כדי לקחת את העבודה ושרה אמרה לי 'כשאנחנו חוזרים תביא אותה שוב'". ב־2007, לפני שנתניהו חזר לבית ראש הממשלה, מכר דרוק את העבודה בבית המכירות מונטיפיורי תמורת 126.5 אלף דולר; עכשיו במונטיפיורי מוכרים אותה שוב, במכירה אישית, בסכום המוערך כרגע ב־150 אלף דולר, בדיוק שלושה ימים אחרי המכירה הגדולה של דרוק.

למה אין פה אספנים שאכפת להם מהתרבות?

דרוק גדל בניו יורק, למד בבית ספר יהודי ובישיבה תיכונית. בין לבין הפליג לטיול בר מצווה לירושלים על האונייה צים ירושלים. את הפריטים הראשונים של צים קיבל מאביו, את השאר אסף מתוך ציונות נלהבת. ב־1969 למד כמה חודשים באוניברסיטה העברית, ואחר כך בברקלי. במלחמת יום כיפור שמע הרצאה של אלי ויזל על המצב בארץ, והחליט להגיע להתנדב. ״באתי, לא היה בי צורך, אז הסתובבתי בירושלים ונכנסתי להשער, גלריה בשער יפו. שם קניתי את שתי עבודות האמנות הראשונות בחיי: עבודה של אגם וציור של ירושלים. קיטש לא נורמלי. נתתי את שתיהן לאמי בניו יורק, וכשחזרתי לברקלי התחלתי ללכת למוזיאונים".

כתב היד של "שיר כאב" של מאיר אריאל

בברקלי למד מדעי הרוח ופסיכולוגיה, ואחר כך עשה תואר במשפטים בניו יורק. ב־1978 עלה לישראל והתנדב לצה"ל. ״רצתי, זרקתי רימונים ועשיתי מטווחים בטירונות של ארבעה חודשים. בהתחלה רצו שאעלה בשיירות ללבנון, אבל העדפתי לשרת בפרקליטות הצבאית בתל אביב בהמלצתו של גדעון האוזנר שאצלו התמחיתי". כעת נאום הפתיחה של האוזנר במשפט אייכמן מ־1961, ועליו חתימות של האוזנר ואיסר הראל, נכלל גם הוא במכירה. נוסף לכך, דרוק התנדב לצוות מודיעין נפגעים, ״למרות הקושי, עשיתי את זה כי הרגשתי חובה לתת מעצמי", הוא אומר.

באותה הרוח, האספנות שלו כרוכה באהבת הארץ לא פחות, ואולי יותר, משהיא כרוכה באהבת אמנות. חלק גדול מהפריטים הוא קנה כדי לשמר ואף לשחזר תקופות וז'אנרים בתרבות היהודית והישראלית. מצד אחד, הגדות הקיבוצים. מצד שני, למשל, ספרי ילדים בעברית (וגם ביידיש ובגרמנית) של יהודי מזרח אירופה. מדובר בכ־6,000 פריטים, שנמכרים ב־80 לוטים. "יש במכירה בין 100 ל־200 ספרים חשובים מאוד כאלה, שהוצאתי את הנשמה כדי להשיג אותם. את צריכה להבין - הדברים האלו יוצאים לאור בסדרות. נגיד באירופה, בוורשה, באודסה, הוציאו בסדרות, כל חודש, כל תקופה, עוד ספרון קטן. אז להרבה אנשים יש כמה מהם, אבל לאסוף את כולם זה כמעט בלתי אפשרי. לי יש את כולם. השגתי אותם דרך מכירות פומביות ודרך סוחרים. השקעתי באיסוף הזה שעות, ימים, שנים. כשנגמרה סדרה אחת, עברתי לסדרה אחרת, ויש כל הזמן צורך להשלים אותן. הייתי הולך לישון בלילה וחושב על הנאום של עגנון בפרס נובל שחסר לי; קניתי אותו בסוף במכירה פומבית והייתי מוכן לשלם עליו כל מחיר (מדובר באחד מ־120 העותקים הממוספרים שבהם הודפס הנאום על נייר יפני מלאכת יד). האוסף שלי לא מתועד, הכל בראש. זו הסיבה שאני עושה את המכירה עכשיו, כי עדיין יש לי ראש.

"וזה מביא אותי לשאלה איפה כל האנשים האחרים בישראל שהתרבות חשובה להם. אלה דברים של כבוד של העם היהודי וישראל. איפה האספנים? עמי בראון אסף, לצד אמנות, את מה שאני אספתי, תמיד היינו בתחרות. אבל זהו, היינו רק אני והוא. למה אין עוד אחד?".

ספר תחריטים של משה גרשוני לשירים של אהרן שבתאי, מתוך סדרת שירים ותחריטים צילום: נועם מיקי אלון

כך פישלתי עם סינדי שרמן, כך לא נגעלתי מקיקי סמית

מי שמכיר את דרוק יודע שזו לא רק הציונות. הוא סוחר טוב ובעל חוש וטעם בכל הנוגע לאמנות. נחמי מספרת שכשהכירו, בשנות השמונים במעון העולים בבית קנדה בירושלים, על קירות החדר הקטן שלו היו תלויים ציורי ענק של אורי ריזמן, שכעבור כמעט שני עשורים, לאחר מותו, זכה להערכה ונהפך לאמן חם בשוק המכירות הפומביות. "הייתי האספן הראשון שקנה יצירה של ריזמן מהגלריה של אילן שבתאי (אספן וסוחר ירושלמי מוכר)", אומר דרוק. בסוף שנות התשעים הוא מכר את כל הריזמנים שהיו ברשותו ברווח נאה, אבל נמוך בהרבה מהמחירים של ריזמן בשנים האחרונות. "האוספים האחרים נשארו יציבים עשרות שנים, אבל באמנות יש עבודות שאיתי 40 שנה ויש כאלה שאני מחליף", הוא מסביר את המכירות המזדמנות שלו בעבר ואת שלוות הנפש לנוכח העובדה שהשווי של העבודות האלה זינק מאז שמכר אותן. "אף פעם לא היה לי הקטע של לשמור עבודות ולעשות מזה כסף. קניתי, תמכתי באמנים צעירים, נהניתי ועברתי לאמנים אחרים. לא רציתי למלא מחסנים, וחשבתי שזה מעניין שיהיה לי מוזיאון מתחלף בבית, שהילדים יראו כל מיני עבודות, ויש לי בבית מחסור בקירות. ציורים צריכים מקום, ואני לא הפניקס של יוסי חכמי או ORS של דורון סבג".

דרוק מספר שהיה גם אחד האספנים החשובים של ישראל הרשברג (״תמכתי בו במשכורת חודשית תקופה ארוכה ופינקתי את המשפחה לשנים״) ושימש עורך הדין של הסדנה לציור ורישום בירושלים שהקים הצייר. חלק מעבודותיו של הרשברג מכר לאורך השנים, חלק נכללות במכירה הנוכחית, אך לצערו של דרוק העבודה החשובה ביותר של האמן שברשותו, "ואלרי", לא נכנסה למכירה. "זו תמונה של עירום גברי, ועוד של גבר לא נימול", אומר דרוק, ״גלריות ומוזיאונים לא רוצים להציג אותה כי זה עירום גברי. זו עבודה איקונית שהוא יצר, אחת החשובות שלו, ששווה לפחות רבע מיליון דולר. אבל היא לא במכירה כי יש בקדם שותף חרדי, והם גם מוכרים ספרי קודש. קשה להם עם עירום״.

לדבריו, הוא גם היה האספן הגדול ביותר של מיכל רובנר. "בשיא היו לי 40-30 עבודות שלה, ומכרתי את כולן. קניתי אותן דרך גלריה פייס/מקגיל שייצגה אותה בניו יורק עוד לפני הביאנלה בוונציה. אחר כך הגלריה קנתה ממני חזרה את הסדרה ההיא, 22 צילומים של בתים, ותרמה אותה לתצוגת הקבע של המומה. אני מרגיש טוב: יש עבודות בתצוגת הקבע במומה שהיו שלי, זה מה שחשוב וזה גורם לי הנאה".

לא חשבת לתרום את האוסף למוסד ציבורי?

"לפני כמה שנים ישבתי בוועדת הרכישות של מוזיאון ישראל כנציג ציבור וראיתי מה קורה לאוספים שנתרמים למוזיאון. הרוב נשאר במרתפים וגם שם אין להם מקום. ידעתי שאלפית ממה שאתרום למוזיאון תהיה בתצוגה והחלטתי שזו לא הדרך שלי".

כפספוס גדול שלו דרוק מונה את אחת העבודות החשובות שאסף, צילום של סינדי שרמן מסדרת "Centerfold" ("כפולת אמצע") שקנה בשנות התשעים ב־20 אלף דולר. לפני כמה שנים, כשרצה להחליף את התמונות בסלון, מכר אותה דרך סותבי'ס ניו יורק תמורת סכום גבוה מאוד ("אני לא יכול להגיד כמה, זו היתה מכירה פרטית"). ובכל זאת, פספוס: אותו הצילום נמכר לפני כארבע שנים בכריסטי'ס בכ־2.2 מיליון דולר. "גם בתי מכירות גדולים לא תמיד מתנהלים במקצועיות", אומר דרוק. "היתה שם איזו הסתבכות. שלחו לי הערכה בכתב ואז הורידו אותה בחצי בלי לומר למה".

אמנית בינלאומית אחרת, שלדברי דרוק קנה את יצירותיה בדבקות, היא קיקי סמית, שעבודותיה נמכרות כיום בעשרות ומאות אלפי דולרים. "כשהיא הגיעה לישראל ונשאה הרצאה כאורחת של מוזיאון ישראל, הסתכלתי על העבודות שלה וראיתי כל מיני נוזלים של הגוף, דם ושתן וחרא וזרע והכל", הוא מספר. "למדתי בבית ספר יהודי בניו יורק ובישיבה וכל הדברים האלו כל כך רחוקים מאורתודוקסיה, אבל נמשכתי לקסמיה של קיקי בהרצאה, פניתי לגלריה שלה בניו יורק והתחלתי לקנות. היו לי כ־100 צילומים שלה וגם פסלים, למשל 'Shit Body', פסל עשוי עיסת נייר שבסופו השיט יורד. באמנות הכל הולך. אתה יכול להגיד שיט ואין בעיה". גם את הפסל הזה כבר מכר.

צריך כוח רצון כדי לא להיות אספן

בסוף דרוק התעייף. "התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה היתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות - זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.

אז נכון, לא כל האוסף נמכר כעת. ועדיין מבחינת דרוק מדובר במשטר גמילה קפדני. "יש שני פריטים שהעובדה שמסרתי אותם למכירה מסמלת את הניקוי שלי: ציור של תפוח אדמה של צ'רלס ג'ונס ופסל תפוח אדמה של מיכאל ספרר. אף אחד לא יכול להבין את זה חוץ מהמשפחה והחברים: המכירה של התפוחים האלו היא אמירה, כי אני איש של תפוחי אדמה. אני אוהב מטוגנים, אני מכין לאטקס הכי טובים בעולם, וצ'יפס, וקוגל. אני אוהב את זה מילדות, פיתחתי את זה כחלק מהאופי שלי, זה היה חולני אפילו, בכל ארוחה, בכל מקום, הייתי מדבר על תפוחי אדמה, זה היה חלק ממני". כשתפוחי האדמה יועמדו למכירה, דרוק יישב עם אשתו ושלושת ילדיו בבר תל־אביבי, ולא ייגע במטוגנים. ״אני נפרד מהעבודות ואני רוצה שהן יתפזרו בכל העולם״, הוא אומר. ״יהיה לי קשה מדי להיות במכירה, ואני לא יודע איך ארגיש אחר כך. אחרי שהמשפחה היתה הולכת לישון הייתי קם בחושך, ניגש לספרייה ומסתכל, למשל, בספרי קודש מהמאה ה־15. במוזיאון אתה רואה שני דפים, בבית אני יכולתי לראות הכל".

בהמשך שוקל דרוק להקים קרן להשקעה באמנות - יש לו כבר משקיעים פוטנציאליים מישראל ויהודים מארצות הברית - "אבל זה כבר לא יהיה במחסנים שלי". לפני כן, זמן קצר אחרי המכירה, גם דרוק, כמו היצירות שלו, ייצא להתפזר בעולם עם אשתו. הוא מתכנן טיול גדול לגלפגוס, קובה, אירלנד וסקוטלנד שיתחיל בבהוטן, "ממלכת האושר" שבין נפאל להודו. "נחמי אמרה שאנחנו חייבים לנסוע לשם. זה מתאים לנו, הם לא רוצים תרמילאים אז גובים 250 דולר לאדם ללילה. ולחברת התעופה שלהם קוראים Drukair, אתה צריך להיכנס ולצאת מהמדינה בחברת התעופה דרוק. אז ניסע לשם. אני עכשיו בריא, אני יכול לטפס על הרים".