חקר ביצועים: השבוע של יאיר לפיד, נפתלי בנט והאבות בישראל

אייקון הרוק מת

לו ריד לא היה אמן מסחרי. הוא לא עשה דבר כדי להצליח או להרוויח. חלק מהפרויקטים שלו ניסו לעשות בדיוק ההפך. אבל הוא סחף אחריו קהל מעריצים, כולל רבים שהפכו למוזיקאים בעצמם, והם אפשרו לו לחיות ברווחה מסוימת, בלי לבגוד באמנות שלו, בחתרנות שלו, בניסיונות שלו. הוא חי על גבול המיינסטרים, בבית צנוע יחסית שעלה לו ולאשתו, האמנית האקספרימנטלית לורי אנדרסון, 1.5 מיליון דולר. אם ריד היה מממש את זכות השיבה שלו, עולה לישראל ורוצה לקנות כאן איזו דירה, הוא יכול היה לשכוח מהעקרונות והניסיונות, ולמצוא איזו תוכנית ריאליטי לשפוט בה.

אוריאל דסקל

ריד. אפשר לחיות על הגבול צילום: אימג'בנק, Gettyimages

בדרך למחסן של דסק"ש

בית המשפט התחיל השבוע בהליך שבסופו חברת כור תימחק מהבורסה ותמוזג עם דסק"ש. כור, שהוקמה ב־1944, היתה ספינת הדגל של המשק ההסתדרותי ומנוע הצמיחה של התעשייה והבנייה במדינה במשך יותר מארבעה עשורים. ב־1991 היא הונפקה, ומאז, בהדרגה, התפרקה מנכסיה. התחנה הסופית מחכה לה מעבר לפינה, בדמות מחסן הגרוטאות של דסק"ש שאליו תושלך עם המיזוג, שממתין לאישור בית המשפט. אולי זה אך סמלי שכור גוועה בידיו של נוחי דנקנר, עוד סמל ישראלי לשעבר, כשנכסיה האחרונים הם מניות בבנק שוויצרי ובחברה שנמכרה לסינים. גם אם כלכלה ונוסטלגיה לא הולכות יחד, הפרידה מכור מצדיקה רגע נוסטלגי, וגם הכרה בכמה גדול היה הניהול של בני גאון בכור.

משה גורלי

גולדמן זאקס בעד מנוחה

פתאום, בתוך התנהלות שוק העבדים הרגילה של וול סטריט, דווקא בנק גולדמן זאקס משנה כיוון. במקום לדרוש מהאנליסטים הזוטרים 100 שעות עבודה בשבוע, עכשיו הוא מבקש מהם לדאוג לעצמם לזמן איכות ולנוח היטב בסופי שבוע. הנהלים הללו נקבעו בידי כוח משימה מיוחד שהקים הבנק ביוזמת המנכ"ל לויד בלנקפיין, כדי לשפר את סביבת העבודה ולמנוע מהצעירים לערוק לקרנות השקעה או גידור. אה כן, זה כמובן הולך יד ביד עם קיצוץ של 5% בשכר, למרות עלייה של 2% בהכנסות הבנק. גם כשהוא מנסה להיות נחמד, גולדמן זאקס הוא עדיין ענק פיננסים טיפוסי.

תמר טוניק

בלנקפיין. נחמד בע"מ צילום: אי פי אי

נהגי המוניות נגד הסטארט־אפ

גט טקסי היא אפליקציה שקל לאהוב. ההזמנה נוחה, המוניות נקיות, ואפשר לכתוב משוב מיידי על הנהגים, מה שמחייב אותם להיות מנומסים, יעילים ולא להדליק לכם סיגריה בפרצוף. אגב, הם גם נדרשים לשלם לחברה 50% מהטיפים באשראי ולהחליף מונית מדי ארבע שנים על חשבונם. עד כה הם לפחות נהנו מעמלה של 5.2 שקלים ששילם הלקוח על הזמנת ספיישל, כמו בתחנות רגילות, אבל כעת החליטה גט טקסי לבטל את הגבייה הנוספת הזאת, כדי להקל על הנוסעים. עם הנהגים איש לא התייעץ, והם התקוממו ואפילו ניסו לשבות. החברה הגיבה ב"אדם שלא עומד בסטנדרטים של שירות בחברה מסודרת לא צריך להיות חלק ממנה", והנה עוד הנהלה שמתעקשת על הדיכוטומיה הבעייתית של "זכויות עובדים או זכויות לקוחות", העיקר שהחברה נשארת מחוץ למשוואה.

דור צח

גט טקסי. הדרך הלא נכונה צילום: ערן לם

הצעה מבורכת אך מעוותת

הצעת חוק שזכתה השבוע לאישור הממשלה מחייבת מעסיקים לתת לאבות חופשת לידה (קצרצרה) במקביל לחופשה של האם. יוזמת החוק ח"כ תמר זנדברג הכריזה כי מדובר ב"צעד ראשון בשינוי תפיסת ההורות בשוק העבודה". השר היחיד שהתנגד, יאיר לפיד, טען כי המהלך יגדיל את העלויות למדינה. שניהם צודקים, אבל מתעלמים מהעיקר: בניגוד לחופשת לידה לאם, שהמדינה מממנת דרך ביטוח לאומי, את חופשת הלידה לאב יממן המעביד. אז נכון, זה צעד קטן בדרך לשינוי. ונכון, זה יעלה למדינה, כמעסיק גדול, קצת כסף. אבל את המחיר הכבד באמת לא תשלם המדינה אלא ישלמו העסקים הקטנים, שהם 98% מהעסקים בישראל. כך הופכת החלטה מבורכת לעיוות מטריד, שבו אוכלוסייה מוחלשת אחת צריכה לשלם על מאמץ קטן בדרך לשוויון של אוכלוסייה מוחלשת אחרת.

גלית חמי

חופשה לאבות, עונש למעסיקים צילום: שאטרסטוק

סדקים בפיקוח על הבנקים

משהו לא טוב עובר על המפקח על הבנקים דודו זקן. זה התחיל בהתקוטטות עם מבקר המדינה בעניין עבודתה הלקויה של הוועדה לסינון המועמדים לדירקטוריון בנק לאומי, ונגמר בפדיחה מביכה יותר סביב מינויה ופסילתה של אתי לנגרמן לדירקטורית בלאומי. בטפסים שהגישה לנגרמן, לשעבר מנכ"לית בנק דיסקונט משכנתאות, היא הצהירה כי אחותה מועסקת בלאומי, עובדה שמספיקה לפסילת מינויה לדירקטורית. אבל בפיקוח על הבנקים עברו על הטופס, פספסו את הפרט הזה ואישרו את מועמדותה. רק לאחר שנבחרה לדירקטורית בבנק ישראל בדקו שוב את הטפסים, גילו את הפשלה ופסלו אותה, כנדרש בחוק. מילא עוגמת הנפש שנגרמה ללנגרמן, אבל החפפנות הזאת מעוררת תהיות של ממש לגבי הרצינות והדקדקנות שבהן הרגולטור מפקח על הבנקים.

גבי קסלר

זקן. חפיף צילום: מיקי אלון

כנס על אפליית ערבים

משרד ראש הממשלה קיים השבוע את הוועידה השנתית לשיפור הכלכלה של המגזר הערבי. בכניסה, מאבטחת תחקרה ארוכות צעיר ערבי שענד תג של עובד אינטל. בפנים, שר הכלכלה נפתלי בנט אמר שרק 2% מהצעירים הערבים שלומדים תכנות עובדים אצל מעסיקים יהודים. אחר כך כלכלן יהודי דיבר על מצב התעסוקה במגזר כולו, עיתונאית יהודייה הנחתה פאנל של נציגי מעסיקים יהודים גדולים, שדיברו על הצורך לשלב ערבים, ומצגת הקרינה המלצות של אנשי ציבור ערבים לשיפור המצב, ועשתה זאת בעברית בלבד. לסיכום, שר הכלכלה הכריז על הבמה ש"ישנה אפליה מושרשת נגד הציבור הערבי".

מיקי פלד

שר האוצר מבקש מכיל

שר האוצר יאיר לפיד התקשר למנכ"ל כיל ו"ביקש", כלשון ההודעה שיצאה מלשכתו, לבחון את שחרור הרווחים הכלואים של החברה. כלומר, שר האוצר ביקש מחברה מסחרית לטרוח ולשלם את המס המופחת שהושת עליה (140 מיליון שקל במקום 350 מיליון). החברה, מצדה, הבטיחה "לבדוק את הבקשה". מה הלאה? טלפון מכיל ללפיד שיאמר "אדוני השר, נענינו לבקשה שלך, עכשיו תיענה לבקשה שלנו", ו"יבקש" ללכת לקראתם, על חשבון הציבור, באחד הנושאים הפתוחים בין המדינה לחברה (התמלוגים, הכרייה בשדה בריר, מכירה לחברה זרה)? שר אוצר לא אמור לבקש דבר מחברה מסחרית, והבקשה שלו מפרה את ההיררכיה ההולמת ופותחת פתח להמשך ההידרדרות בסמכות המדינה. לא מדובר בחברים שלך, כבוד השר, ולא מדובר בטובות שכדאי לבקש. הטובה היחידה היא טובת הציבור, ואותה צריך לדרוש.

נעמה סיקולר