הקניות של מדינת ישראל יכולות להיות הרבה יותר חכמות

הלקוח הכי גדול בישראל הוא מדינת ישראל. ומפתיע שבתור לקוח כל כך גדול, המדינה אינה לקוח תובעני במיוחד. מעבר לקריטריונים בסיסיים של איכות המוצר והיכולת של הספק לספק את הכמות הנדרשת בביטחון יחסי לאורך זמן, הדרישה העיקרית של המדינה מהחברות שמוכרות לה סחורות ושירותים ברוב המכרזים היא מחיר.

לכאורה, נהדר שמדינת ישראל מבזבזת כמה שפחות על המוצרים והשירותים שהיא צורכת. אחרי הכל היא מממנת את זה בכסף שלנו, וכולנו מעוניינים שהיא תשתמש בכסף שלנו במלוא החסכנות האפשרית. אבל האם העלות האמיתית תמיד משתקפת במחיר המוצר? חברה שמספקת למדינה שירותי שמירה ואבטחה זולים מאוד עלולה להפר את זכויות עובדיה. חברה שתספק חומרי ניקוי זולים מאוד תזהם את הסביבה, ותייצר נזקים יקרים לכולנו כדי לעמוד במחיר.

חברה רב־לאומית גדולה יכולה לספק למדינה ציוד מחשוב משתלם, אך העברת הרכש אליה תביא לסגירה של כמה עסקים קטנים ובינוניים שמעסיקים עובדים בפריפריה, ולאחר שאלה ייסגרו, יגיעו העובדים למדינה לבקש דמי אבטלה. כל התרחישים האלה מציבים אפשרויות שלא מכוסות כיום במכרזי הרכש הממשלתיים, שבהם העלות למדינה נמוכה, אך המכרז לא מביא בחשבון את העלויות הציבוריות הרחבות של המחיר הנמוך מהספקים.

בשלב איסוף החומר

מדינת ישראל קנתה ב־2010 סחורות ושירותים בסכום של 83.1 מיליארד שקל - 10.2% מהתוצר הלאומי הגולמי באותה שנה. אימוץ ראייה רחבה יותר לגבי הכספים האלה והשקעתם בעסקים שמספקים תועלת ציבורית מעבר למחיר, היתה יכולה להביא שינוי של ממש בכלכלה הישראלית כולה.

ההבנה הזאת קיימת היום במשרד ראש הממשלה. ארגון מעלה העלה את הנושא בדיוני השולחן העגול שקיימה המדינה עם המגזר השלישי והמגזר העסקי, וכעת אוספים שם חומר רקע במטרה לגבש גם בישראל קריטריונים חדשים לרכש הממשלתי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה טובת הציבור נכנסת לשיקולי הרכש הממשלתי: ב־2010 כבר הועבר תיקון לחוק ולפיו מערכת הביטחון חייבת לרכוש את כל המדים שלה מספקים ישראליים, וכעת מתקיימים דיונים להרחבת החוק הזה גם לרשויות נוספות. המשרד להגנת הסביבה החל לבחון שילוב אלמנטים ירוקים במכרזי רכש ממשלתי, בהמשך להחלטת ממשלה מאוקטובר 2011 לגיבוש "תוכנית לאומית לצמיחה ירוקה". אבל הדיון המתגבש כעת במשרד ראש הממשלה צפוי להיות הראשון מסוגו בכך שהוא משלב לצד האלמנטים הירוקים גם אלמנטים חברתיים, וייתכן כי גם יגובשו תוכניות לרכש מעודד חדשנות. הבעיה היא שכמו ברוב החלטות הממשלה, גם כאן לוחות הזמנים אטיים ונראה שהדיון המקיף בשאלה יתחיל רק בעוד כחצי שנה. מתי יוביל הדיון לקריטריונים מחייבים? כאן כבר כל הערכה תקפה.

הראל לוקר. יש החלטת ממשלה מ-2011 צילום: אוראל כהן

הדיון על הפיכת הרכש הממשלתי לאחראי יותר יתבסס על הניסיון הרחב שיש בעולם, ובעיקר באירופה, בנושא. ניתן לחלק את הרכש הממשלתי החדש בעולם לשלוש קטגוריות עיקריות. הראשונה, שהיא גם המפותחת והמוסדרת מכולן, היא הרכש הממשלתי ה"ירוק", שם מנסים לנצל את סל הקניות הממשלתי להקטנה של נזק סביבתי.

הרכש הירוק הוא פשוט וקל יחסית ליישום בגלל שיטות המדידה המפותחות לחיי המוצר ולעלות האמיתית שלו מבחינת נזקים סביבתיים. כאן המדינה יכולה להחליט כי היא מתמחרת מוצר על פי עלותו הסביבתית הכוללת, שתכלול תמחור של העלות הסביבתית של חומרי הגלם ששימשו לייצור שלו, תהליך הייצור ועד כמה הוא היה מזהם, וכן סוף חיי המוצר ואם הוא ניתן למחזור או לשימוש חוזר. כל זאת לצד עלויות סביבתיות של הובלת המוצר לאורך כל השלבים האלה.

הסוג השני של רכש ממשלתי הוא חברתי - רכש שבאמצעותו מקודמים יעדים חברתיים כמו העסקת מובטלים, בעלי מוגבלויות, קידום עסקים קטנים וכן עידוד עסקים בפריפריות. באוסטרליה, למשל, הוגדרו כמה קבוצות מוצרים ככאלה שהמדינה רגישה במיוחד לתנאים חברתיים בהם.

מדובר בשירותים כמו הסעדה, אבטחה וכדומה, שבהם המדינה הכריזה חד־משמעית כי היא מעוניינת להבטיח העסקה הוגנת על ידי הספקים שאיתם היא עובדת, וכן לקדם העסקה של בעלי מוגבלויות ושל אנשים שנפלטו ממעגל העבודה. בצרפת כבר קיימת תקנה שמבטיחה כי אחוזים מסוימים מהרכש הממשלתי יוענקו לחברות המעסיקות עובדים שנפלטו ממעגל העבודה. עובדים אלה מוגדרים כעובדים שלא הועסקו במשך ארבעה חודשים לפחות, והמדינה טורחת גם לבדוק כי הם ממשיכים להיות מועסקים בחברה גם אחרי תום החוזה הממשלתי.

הסוג השלישי הוא רכש ממשלתי מעודד חדשנות. זו הקטגוריה המסקרנת מכולן, ובה המדינה מציבה בעיה וקוראת לספקים למצוא לה פתרון (למשל, קריאה לפיתוח מוצרים ושירותים חדשניים לאוכלוסייה מזדקנת). בניגוד לשתי הקטגוריות הראשונות, הקטגוריה השלישית לא רק מצמצמת השפעה שלילית, אלא אף מנסה לייצר השפעה חיובית. בבריטניה, למשל, יחידות בשלטון המקומי ערכו תחרויות לפיתוח מוצרים שסיפקו לחברות המפתחות אופק כלכלי בהליך הפיתוח עצמו. התחרויות הולידו מוצרים כמו מערכות לניהול חכם של תאורה במבני ציבור, ואפליקציות שמעודדות ילדים ונוער לבצע יותר פעילות גופנית.

כאשר חברה נכנסת להליך פיתוח היא לוקחת על עצמה סיכון גדול, והמדינה מנסה, באמצעות כספיה, לצמצם את הסיכון עבור החברה ולהבטיח תשלום עתידי עבור המוצרים שהיא תפתח. המדינה לא משתתפת בעלויות הפיתוח, אבל היא כן מזמינה למעשה מהחברות מוצרים שאינם קיימים כיום, או נמצאים בהליך פיתוח. המשותף לכל אלה שהם מטפלים בהתחממות גלובלית, התמעטות מקורות אנרגיה ומזון ואוכלוסייה מזדקנת.

לאירופים יש ניסיון

הפרמטרים לביצוע רכש ממשלתי מתפתחים לאטם במדינות המערב כבר יותר מעשר שנים. ב־2002 ה־OECD פרסם המלצה לממשלות של מדינות חברות, לאמץ מדיניות מעצבת לשילוב קריטריונים סביבתיים ברכש ציבורי. ב־2004 אימץ הפרלמנט האירופי קו מנחה (directive) לכלל מדינות האיחוד לשלב קריטריונים סביבתיים וחברתיים ברכש הציבורי. ב־2008 פרסמה הנציבות האירופית קווים מנחים והמלצות לרכש ציבורי ירוק, שהניחו סט מטרות למדינות החברות להשגת יעד של 50% הטמעה של שיקולים סביבתיים עד 2010.

אחת המדינות המתקדמות באימוץ סטנדרטים כאלה היא בריטניה, שכבר הוכיחה כי החלת סטנדרטים מתקדמים על רכש ממשלתי יכולה לחסוך כסף. ב־2012 הציג הממשל הבריטי הטמעה של שיקולים מתקדמים ב־75% ממכרזי הספקים, שהם 59% מכלל השווי הכספי של הרכש הציבורי. רק בתחום הרכש הירוק הגיע החיסכון הבריטי ב־2011–2012 לכמעט 50 מיליון ליש"ט.

הניסיון העולמי מצוין עבור ישראל, שיכולה בהחלטה פשוטה לייצר תמריץ אדיר לעסקים במשק להפוך לירוקים יותר, חברתיים יותר וחדשניים יותר. רק צריך שמישהו ירים את הכפפה. כשאנחנו מתבשרים על עוד עסקים קטנים ובינוניים שנסגרים בפריפריה, ומשאירים את עובדיהם המבוגרים וחסרי ההשכלה מובטלים, נראה שבשורה בתחום הרכש הממשלתי נדרשת יותר מתמיד. בשורה כזאת תוכל להביא למדינה חסכונות גדולים, אם בהתייעלויות אנרגטיות ואם בחיסכון של קצבאות ותמיכה במפוטרים.