קפה? בוץ!

ככה זה בעולם הווירטואלי, כולנו פרועים, צעירים, סקסיים ועומדים על עקרונותינו מול גחמותיו המטופשות של הבוס.

בעולם האמיתי, לעומת זאת, החיים הם ריקוד פחות שמח. כדי להבין זאת לעומק, די לדפדף לכתבה של אורי פסובסקי ומיקי פלד. במשך כמה חודשים השניים למדו והצליבו שלל נתונים, ובמקביל ניהלו אינספור שיחות עם שורת חוקרים מובילים וקובעי מדיניות בארץ ובחו"ל. הם עשו זאת כדי לפענח את אחת התעלומות הכלכליות הגדולות של דורנו, שמשפיעה דרמטית על מצבו של כל אחד מאיתנו: איך זה שכבר למעלה מעשור הכלכלה צומחת, ואילו השכר עומד במקום.

מתוך יוטיוב. מרינה שיפרין רוקדת כל הדרך לחופש

בשלב ראשון, הם הוכיחו בכתבה באמצעות נתונים אמפיריים את אמיתות תחושות הבטן של כולנו: שההשקעה בעבודה, החריצות והתפוקה אינן מתבטאות בתגמול ראוי בתלוש. הם הראו כיצד גם כשהעסק מרוויח והמשק בפריחה, זה כמעט לעולם לא יתבטא בעליית שכר משמעותית.

פעם הדברים לא היו כך. פעם תהליכים התנהלו במקביל: שכר העובדים צמח פחות או יותר בקצב שבו צמח התוצר שייצרו. זה לא קורה עוד. ההתפתחות הזאת עברה איכשהו מתחת לרדאר, וזה מפתיע בעיקר משום שהשינוי רחוק מלהיות מינורי: מנתוני בנק ישראל עולה שבעשור החולף התוצר הלאומי כאן גדל בקצב מהיר פי 18 (!) מקצב עליית שכר העובדים.

בשלב השני פסובסקי ופלד ניסו להבין מהן הסיבות לתהליך ההרסני הזה. הממצא המדהים הוא שלאיש, גם בקרב בכירי החוקרים, אין תשובה חד־משמעית. לא לגבי הסיבות, וקל וחומר לא לגבי השאלה מתי ואיך יחול שינוי לטובה. התשובות שהתקבלו מהם מעידות על זרמי עומק אדירים, שעיצבו מחדש את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים. אנחנו רואים אותם מתבטאים בגובה תלוש השכר שלנו, אבל אין לנו יכולת לשנות את כיוון הזרימה. לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

אם זה מנחם מישהו, לא מדובר בתופעה ישראלית ייחודית אלא בשינוי גלובלי. שינוי שמהותו היא עוגה כלכלית הולכת וגדלה, בשעה שהגודל היחסי של הפרוסה שמהווה את השכר שלנו הולך וקטן. וכאשר חלקם של העובדים קטן, מי שגדל על חשבונו הוא הנתח שהולך לבעלי ההון.

ההרעה המתמשכת הזאת בכלכלה של משקי הבית מאיימת כבר על הכלכלות ועל המרקם החברתי של מדינות ברחבי העולם - גם כאלה שקפיטליזם רדיקלי אינו בהכרח מילת גנאי אצלן. הדו"ח השנתי האחרון של מועצת היועצים הכלכליים של אובמה התריע מפני היווצרות חברה שבה "המנצח לוקח הכל". וגם ה־OECD, ארגון שהשוק החופשי הוא נר לרגליו, סבור שהדשדוש בשכר העובדים הוא מגמה "שעשויה לסכן את הלכידות החברתית". בישראל, מיותר לציין, השילוב בין שכר מדשדש, אי־שוויון, יוקר מחיה בכלל ומחירי דיור מזנקים בפרט, הוא נפיץ במיוחד.

ההסברים רבים, אבל אף אחד מהם לא מתיימר להסביר את התופעה בכללותה. פרופ' יוסי זעירא מצביע על כשל שוק מהותי בשוק העבודה שמונע תחרות משוכללת. פרופ' אנגלברט סטוקהאמר מצביע על המערכת הפיננסית ששינתה את האיזון בין מעסיקים לעובדים. לטענתו, הבנקים, שמאפשרים לבעלי הון לקנות חברות באמצעות הלוואות אדירות, מדרבנים אותם לשאוב דיבידנדים מהחברה על חשבון העלאת שכר העובדים.

החוקר בארי לין מדבר גם הוא על הפרת האיזון, אבל תולה אותה בריכוזיות ובהיעדר תחרות מספקת, מה שמונע מהעובדים להתמקח על שכרם. ד"ר טלי קריסטל מצביעה על קריסת העבודה המאורגנת בישראל בעשורים האחרונים. וברקע, כמובן, הסיבות המוכרות לעייפה: גלובליזציה, חשיפה לייבוא זול של מוצרים וכוח אדם, ושיפורים טכנולוגיים שהופכים מיליוני עובדים ליקרים ולפיכך מיותרים. היטיב לסכם זאת פרופ' ג'ון ואן רינן, מהכלכלנים המובילים בבריטניה: "מדובר בתעלומה שאנחנו עדיין מנסים לפתור".

הבעיה היא שהתעלומה הבלתי פתורה הזאת אינה תיאורטית אלא מאוד קונקרטית, והיא שבה וצצה חודש בחודשו בתלוש המשכורת הקפוא שלנו. ההתמודדות איתה הולכת ונהיית קשה, ובעיקר מתסכלת.

בצירוף נסיבות מקרי, השבוע נפתחה רשת בתי קפה שתמכור את המשקה וכל מה שלידו בחמישה שקלים - חצי מחיר, פחות או יותר, מהמחיר הנהוג כיום. מי שמתבונן בזה כגימיק שיווקי מחמיץ את מה שאולי מבשר על מהפכה צרכנית נוספת. ארי ליבסקר סוקר בעמ' 12 של המוסף תופעה מתפשטת של בתי ממכר שמוכרים אוכל זול. ממש בזול. מה שהתחיל כיוזמה של פלאפליות בערים חרדיות חודר יותר ויותר ללב תל אביב השבעה לכאורה. ואנשי מעמד הביניים, שכל מה שנשאר להם זה בעיקר התואר המפוקפק, נוהרים למקומות הזולים החדשים. גם כדי לחסוך, אבל בעיקר כדי לעודד את האלטרנטיבה ולהביע הזדהות אישית. גם אם אין לה עדיין שם, גם אם היא לא כרוכה בהקמת אוהל בשדרה, היא מגיעה בדיוק מאותם מקומות שהזינו את המחאה ההיא.

בעליה של רשת הקפה החדשה זיהה היטב בחושיו החדים את הסנטימנט הזה. מדובר בהרבה יותר מהרצון לא להרגיש פראייר. מה שהתרחש השבוע היה משתה של נקמה. אלפי אנשים לא עמדו בתור לקפה כדי לחסוך כמה שקלים. הם עשו את זה מתוך כעס על כל אלה שמכרו להם את אותו קפה עד היום ב־10 וב־15 שקלים. אותו כעס רדום שנשאר גם אחרי שגווע ביטויה המוחצן של המחאה, ומאז הוא מתפרץ בכל מיני מקומות מפתיעים, לעתים באופן בלתי הגיוני.

תהליכים כאלה, של תחרות בקפה בסגנון התחרות בסלולר, משמחים במובנים רבים. אבל הם גם עדות לעומק הבעיה שמתארת כתבת השער השבוע. כאשר אתה נוהר לשתות קפה בזול זו אינדיקציה לכך שכל מה שנשאר לך לעשות מול זרמי הענק שנוגסים בפרוסה שלך ומסיטים את הכלכלה לרעתך, הוא לאלתר. הציפייה לשיפור מהותי הולכת ונגוזה.

וכך, בזמן שמרינה שיפרין רוקדת את דרכה החוצה מהמשרד, אנחנו אוכלים פלאפל בשישה שקלים ומקנחים בקפה בחמישה. זה ריקוד המחאה שלנו. אם זה מנחם מישהו, בעוד לא הרבה זמן גם מרינה החמודה תבין שמצבה, כמו מצבם של רוב בני דורה, הוא לא סיבה לפרוץ במחול.