כשניסיתי לשכנע את אבי לצאת לפנסיה הוא אמר: "אם אתם רוצים להרוג אותי - אל תיתנו לי ללכת לעבוד"
אורי יהודאי, מנכ"ל פרוטרום: "פרשתי מהעבודה עם אבא כשהרגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות חבר של כולם מאשר להרוויח"
1955. אורי יהודאי, בן חודשיים, עם הוריו שרה וזאב ליד בית הסבים בתל אביב צילום רפרודוקציה: אוראל כהן
"תקופת הלימודים שלי באליאנס היתה מאושרת, אבל בשישית התברר שהציונים שלי לא מאפשרים מעבר לשנה הבאה. המורה שאלה ביחס אליי 'מדוע מביאים תלמיד חדש לכיתה בסוף השנה', ואמי לקחה את זה קשה. דודים שלי, אנשי פסיכולוגיה וחינוך ידועים, אמרו שכדאי שאעבור לבית ספר מקצועי, משם לפחות אוכל לצאת עם מקצוע כמו מכונאי או מסגר. לעזוב את אליאנס ולהיפרד מהחברים שלי לא בא בחשבון מבחינתי. קיימתי על כך שיחה לילית עם אמא והבטחתי לה שאלמד כל החופש, וכך נשארתי בבית הספר.
"לפני הצבא התחלתי לעבוד עם אבא בעסק שהקים, ופרשתי מהעבודה המשותפת כשהרגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות חבר של כולם מאשר להרוויח. מהתקופה הזאת למדתי בשום אופן לא להרשות לעצמי לחיות ממה שאין, ולדאוג גם לאחוז הרווח האחרון.
"אבי עבד עד גיל 84 ולא תכנן לרגע לצאת לפנסיה. זאת לא היתה אופציה מבחינתו גם כשחלה בסרטן. כשהלך עם אמי לרופא הוא לא שאל אותו על תופעות הלוואי של הטיפולים שהוא עומד לעבור, אלא רק שאלה אחת: 'דוקטור, אתה מרשה לי להמשיך לעבוד?'. כשניסיתי לשכנע אותו לצאת לפנסיה הוא אמר: 'אם אתם רוצים להרוג אותי אל תיתנו לי ללכת לעבוד'.
"עוד דבר שהולך איתי עד היום מהעבודה המשותפת עם אבא הוא שאני מאוד אוהב לראות בקורות חיים אדם שיש לו פרק יזמי בחיים, אדם שהקים עסק, גם אם נכשל בו, שלא ישן בלילה כדי לשלם משכורות לעובדים. מאמי למדתי ראייה תכליתית, ובבגרותי למדתי להעריך גם את החזון של אבא, את האפשרות לקבוע מטרות רחוקות שאף אחד לא חושב שאפשר להשיג. יש הרבה יופי בלא לוותר, באופטימיות חסרת תקנה. אני חושב שרבים מן האנשים שהתעשרו הם בעלי התכונה הזאת".
