איפה ד"ר רשע למד לצחוק?

רשעים צוחקים בערך מהיום שבו הומצא הצחוק, אך האיש שהפך אותו לסמל תרבות הוא שחקן סרטי האימה וינסנט פרייס.

הקלטה מוצלחת במיוחד שלו חותמת את הסרטון של השיר "מותחן", אם מתחשק לך להקשיב למאסטר בפעולה.

אבל פרייס, ששכלל את הצחוק המרושע, פרסם אותו והביאו עד הלום, לא המציא אותו מאפס. הוא נשען על כמה צחוקים מפורסמים אחרים - בעיקר על הצחוק המפחיד מהפתיח של סדרת התסכיתים "הצל", שהיתה להיט עצום כעשור לפני שפרייס שיחק בסרט האימה הראשון שלו. הצחוק הזה הוקלט בתחילת שנות השלושים בידי שחקן בשם פרנק רידיק ג'וניור (תוכלי לשמוע אותו כאן: http://bit.ly/resha), ואף על פי שרידיק עצמו לא זכה להצלחה רבה, הצחוק שלו הדהד בלבבות המאזינים בכח כזה שהפתיח נותר בעינו אפילו אחרי שאורסון וולס החליף אותו בתפקיד.

מייק מאיירס בתפקיד ד"ר רשע ב"אוסטין פאוארס"

ראוי לציין שהצחוק של רידיק, על אף היותו מרושע למדי, נצחק דווקא על ידי הגיבור. הסתירה הפנימית הזו, של גיבור אפל, שמסוגל לצחוק צחוק מרושע כי הוא מכיר את הרשע מבפנים, היא אחד הגורמים שהפכו את "הצל" ללהיט, והיא מטילה את צלה על רבים מהגיבורים שצמחו בעקבותיו.

ואם מזכירים את ספרות הקומיקס, הרי היא גם שנתנה לנו את הכתיב המשונה, שזכה בפופולריות (ואף במקום בכמה מילונים אנגליים) בשנות השמונים. בספר אפשר פשוט לכתוב "הוא צחק ברשעות", אבל בקומיקס מאייתים אפקטים קוליים. לפעמים משתמשים באיותים הנאמנים יותר, "הא־הא־הא" ו"הי־הי־הי", אך קשה להבחין בינם לבין סתם צחוק תמים. כשמישהו עושה "מו־הא־הא", לעומת זאת, כולם יודעים בדיוק מה עובר לו בראש.

אוהד היקר,

תאמין או לא, אבל באופן עקיף יש בזה משהו. וזה לא קשור לדביקות של הסוכר עצמו, אלא לדביקות של החומר שהחידקים מכינים ממנו. ליתר דיוק, זה החומר שמכין החידק סטרפטוקוקוס מוטנס, אחד מתושבי הקבע המיקרוסקופיים של הפה האנושי והגורם העיקרי לעששת. החבר מוטנס יודע לקחת סוכרוזה - זה הסוכר הפשוט שממתיק לנו את התה - ולהפוך אותה לדבק שבעזרתו הוא וחבריו נצמדים לך לשן.

מבחינה כימית גם הדבק הזה הוא סוכר (רב־סוכר, אפילו), אבל הוא בכלל לא מתוק. וכשהחידקים נדבקים לך לשן בשכבת פלאק צפופה, ניזונים מהסוכרים שאתה אוכל ומפרישים חומצה שממוססת לך את ציפוי השן, יש סיכוי סביר שהוא אפילו יעורר בך מרירות.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il