"אני לא בעניין של לתופף בתוף ולומר שהעשירים ישלמו יותר"

אפשר לשאול אותך שאלה כדי "לנקות את השולחן"?

"את בטח רוצה לשאול אותי על היאכטה".

נכון. החיים שלך על יאכטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל כדי לא לשלם מסים - מדובר באמת או אגדה?

"It's an אגדה", פוסק מוריס קאהן. "ואסביר לך איך היא נולדה. אני אוהב להפליג ואני מפליג למשך תקופות ארוכות, אז ב'גלובס' כתבו פעם שאני חי ביאכטה במים הבינלאומיים ולא משלם מסים, וכינו אותי מיליארדר מסתורי. הסיפור כל כך מטורף, אבל מעולם לא הצלחתי לתקן אותו. עד היום כשאנשים פוגשים אותי הם שואלים מה עם היאכטה. כבר הפסקתי להתרגז והתחלתי ליהנות מזה. גם אם תכתבי עכשיו שאני לא חי על יאכטה ומשלם את כל המסים זה לא יעזור. התדמית שלי לא תשתנה. כמו פרנקל, שעכשיו תמיד ייזכר כאיש שגנב בושם ותיק. לכן אני לא כל כך ממהר להעניק ראיונות".

קאהן (83), מראשוני המיליארדרים שהצמיח ההייטק בישראל, הוא עוף מוזר גם במילייה שלו. חבריו מתארים אותו כתמהיל של הרפתקן שאוהב את החיים הטובים, איש עסקים ממולח ולוחם צדק אידאליסט. יריביו שמים את הדגש על "ממולח". כמי שגדל בדרום אפריקה בעידן האפרטהייד, האנטי־ממסדיות טבועה אצלו בדם, והעובדה שעשה את כספו הגדול בהייטק מעניקה לו דרגה לא מבוטלת של חופש. הוא מתראיין לבקשתו באנגלית, אבל העברית כל הזמן משתרבבת: "It's a שחיתות", "I am not in this עליהום", "There is a מהפכה". "יש מילים שאפשר לבטא רק בעברית, כמו בלגן", הוא מסביר. את משרדו בבניין עורק במתחם הבורסה ברמת גן מעטרים אקווריום מהפנט, תמונות של סוסים ומודל מפוסל של וירוס HIV - שמייצגים את שלוש תשוקותיו העיקריות: צלילה, רכיבה וביוטק. חלק גדול מפעילותו היום היא בתחום הפילנתרופיה.

מוריס קאהן. "הייתי מאוד גאה להיות ישראלי. המצב היום גורם לי להיות פחות גאה" צילום: עמית שעל

הונו מוערך ב־1.5 מיליארד דולר והוא מדורג במקום ה־16 בין עשירי ישראל לפי המגזין "פורבס", אבל על המהלכים שהובילו אותו למעמד הזה הוא מעדיף שלא לדבר ("זה ידרוש פגישה נפרדת"). הוא פרש לפני שנים מעסקים פעילים וגם מימש את רוב מניותיו בעסקים שהקים, אבל ממשיך לעקוב בעניין אחרי עולם העסקים המקומי, ויש לו דעות מוצקות ברוב הנושאים הכלכליים שעל סדר היום. לא כולן ימצאו חן בעיני חבריו לרשימת עשירי ישראל.

מה עמדתך לגבי ניהול כספי הציבור ותרבות התספורת בישראל?

"זאת תרבות בעייתית שהתפשטה במדינה ומעוּדדת בידי מנהלי קרנות הפנסיה, שלדעתי לגמרי התרשלו בתפקידם. מדובר בקבוצה שלמה שנוהגת כמו מועדון של אנשים שמלווים ולווים בינם לבין עצמם ומהמרים בסכומים גדולים - אבל בכסף של הציבור. לכן אני סבור שהבנקים וחברות הביטוח התרשלו באחריותם לציבור. הרי גם בבנקים מדובר בכספי ציבור, והאנשים שהלוו לנוחי דנקנר את הכסף לא דאגו לבטוחות ולא פיקחו כראוי. אני חושב שבסוף הם כן ישלמו את המחיר. דנקנר לדעתי נמצא ממש בסוף הדרך".

מחאת הציבור שמנעה מבנק לאומי למחוק לדנקנר חוב של כ־150 מיליון שקל מסמלת ניצנים של שינוי?

"זה מסר לבנקים ולחברות הביטוח: אם לא תהיו בסדר, נמשוך מכם את הכסף. הבנק לא היה צריך להסכים להסדר החוב הזה מלכתחילה, והציבור הגיב מהר מאוד. בלי זה דבר לא היה קורה".

הטיפול במשאבי הטבע של ישראל נכון בעיניך?

"המדינה צריכה לפצות את עצמה היטב על השימוש בהם, ואפשר להיעזר בדוגמאות ממקומות אחרים בעולם כקנה מידה. אני לא בטוח שבעסקת כיל־פוטאש (שבוטלה לאחר שפוטאש חזרה בה) ישראל התכוונה לפצות את עצמה כראוי, אבל לפחות היה שם סעיף חשוב שעסק בשיקום ים המלח בעקבות ירידת המפלס. זאת חובתם של מי שניצלו את האשלג באזור במשך כל השנים. בכל מקרה, גם אם היה הסכם לפני 30 שנה, ברור שצריך לבחון אותו מחדש לפי המציאות של היום. בעניין הגז, שאלת התמלוגים נבחנה וצורכי המדינה הובאו בחשבון. אין לי תחושה של אסון. פרופ' איתן ששינסקי הוא איש של כבוד, הוא לא מושחת, והוא סבור שזה הסכם הגיוני".

טבע שילמה לאורך השנים מס נמוך מאוד, כמעט אפסי. זה מוצדק בעיניך?

"אני לא מתמצא בפרטים ובמספרים, אבל טבע כחברה בינלאומית עושה עבודה אדירה, וישנו שוק שהם צריכים להיות מסוגלים להתחרות בו. אני מכיר את נשיא ומנכ"ל טבע ג'רמי לוין ואת סגן הנשיא מייקל היידן. הם מכירים במעצמת המוחות שיש פה, ביצירתיות, ובעבודה המצוינת שנעשית על ידי האוניברסיטאות. הם מאוד מעורבים בישראל, והם לא מחפשים רק את השורה התחתונה. אבל צריך להבין שהם חייבים להיות תחרותיים. אם חברת מרק יכולה לבסס את החברה שלה באירלנד רק כדי לשלם מס נמוך, טבע חייבת להיות בפוזיציה תחרותית, וזה אומר גם לארגן לעצמה תנאים שבהם היא תוכל לשלם את המס הנמוך ביותר האפשרי. לכן צריך להיות זהיר מאוד לפני שמתחילים לסכן את הנכס האדיר הזה שיש לנו".

על עידן עופר: מצער שאדם שעשה את הונו במדינה הזאת מחליט לצאת למדינה אחרת בגלל מיסוי. יש כאן עניין מוסרי, וזה לא טרנד מעודד. לוותר על המדינה שלך, שבה עשית את הונך, מסיבות של מס? זה לא יושב טוב" צילום: אלכס קולומויסקי

כלומר צריך להשאיר פה את טבע בכל מחיר?

"לא הייתי מעז לבקר את טבע. לא הייתי מרגיש בנוח לעשות את זה. חייבים לראות את התרומה שלה ואת התמונה הכוללת. טבע מייצרת מקומות עבודה, מייצאת, מרוממת את שמה של ישראל בעולם. זה נורא פופולרי לומר שכולם צריכים לשלם יותר מס, אבל אני לא בתוך העליהום הזה. אני לא בעניין של לתופף בתוף ולומר: 'העשירים צריכים לשלם יותר'".

עקבת אחרי פרסום שכרו של המנכ"ל ג'רמי לוין?

"אני בטוח שהוא שבריר מעלות השכר של מנהלי חברות קטנות יותר בישראל, שלא עושות שום דבר חוץ מלשחק עם הכסף שלנו. הם משתמשים בקרנות הפנסיה ולוקחים לעצמם שכר של מיליוני דולרים בשנה".

מה דעתך על פשיטת הרגל של בטר פלייס?

"הרעיון של תחבורה חשמלית הוא חשוב. חייבים להוריד את צריכת הנפט לתחבורה. אני רק לא בטוח שהקונספט של החלפת מצבר כבד ויקר הוא נכון, ואני גם חושב שאולי החברה נוהלה לא טוב. בעיקרו של דבר זה פרויקט חיובי שנכשל ואני חש עצבות על כך. עידן עופר השקיע הרבה כסף בפרויקט, וזה מוכיח שאכפת לו מהסביבה".

החלטתו של עופר לעבור להתגורר בלונדון משיקולי מס נראית לך?

"זה מצער שאדם שעשה את הונו במדינה הזאת מחליט לצאת למדינה אחרת מסיבות של מיסוי. יש כאן עניין מוסרי, וזה לא טרנד מעודד. מילא אם אתה שם כי אתה אוהב את מזג האוויר, את התרבות, אבל לוותר על המדינה שלך, שבה עשית את הונך, מסיבות של מיסוי? זה לא יושב טוב".

על יולי עופר: "כשהוא מת הילדים שלו התחילו לריב. הוא השאיר את רוב רכושו לבת והרבה פחות לבן, ולאשתו השאיר חברה שהיו לה חובות יותר משווי הנכס. בטח היתה שם בעיה עוד לפני שהוא הלך" צילום: עמית שעל

לא עלה בדעתך בשום שלב לעשות את זה גם?

"תהיי בטוחה שלא אעזוב את הארץ בגלל סיבות של מיסוי. אני יכול לגור בכל מקום שאני רוצה, אבל אני בוחר לגור פה כי השורשים שלי פה, הילדים שלי פה, החברים והפעילות שלי פה. אבל למען האמת אני מודאג מעתיד המדינה הזאת".

לפתע קאהן משתתק. ניכר עליו שהוא מהסס. הוא פונה לעו"ד עינת ברקוביץ', שמובילה את פיתוח המשאבים בקרן קאהן ויושבת איתנו לאורך הראיון, ומתייעץ אם לומר את הדברים הבאים לציטוט. לאחר קבלת אישורה, הוא פורס את המניפסט הפוליטי שלו.

"אני חושב שאנחנו מסכנים את עתידנו. אם נמשיך במצב הקיים עם הפלסטינים ונמשיך לבנות בגדה המערבית, הפלסטינים יוותרו בסוף על רצון למדינה משלהם, ואז המדינה הזאת תהפוך למדינה לא חיובית מדי.

"כשבאתי לישראל ב־1955 הייתי בן 25 בסך הכל. האוכל היה מוזר לי, השפה היתה מוזרה, האנשים היו בוודאי מוזרים - ועדיין הרגשתי בבית. בדרום אפריקה נולדתי, דיברתי את השפה, אבל הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי להזדהות עם האנשים שחייתי איתם, עם קבוצת השווים שלי, כי הם האמינו בדיכוי ובאפרטהייד, ולא יכולתי להזדהות עם זה. עכשיו אני מתחיל להרגיש דומה כאן. אני רואה איך אנחנו מתייחסים לפלסטינים, איך לא אכפת לנו מאיך שהם חיים, וזה נורא. אני מצפה שנעשה את הדבר הנכון. יש לנו זכות למדינה משלנו, אבל גם לאחרים יש זכות למדינה משלהם, ואנחנו צריכים לחלק את השטח בינינו. כבר גרתי במדינה שבה גרים שני עמים, ואני לא מאמין שאנחנו ניתן לפלסטינים בשטחים זכויות שוות לשלנו, כי אנחנו לא נותנים אותן אפילו לפלסטינים תושבי ישראל. אז איזו מדינה נהיה? כבר חייתי במדינה כזאת. זה לא צודק, וכשאני רואה חוסר צדק זה מרתיח אותי.

על נוחי דנקנר: "הוא נמצא ממש בסוף הדרך. המחאה הציבורית שמנעה מבנק לאומי למחוק לו חוב של 150 מיליון שקל היא מסר לבנקים: אם לא תהיו בסדר, נמשוך מכם את הכסף. הציבור הגיב מהר מאוד. בלי זה דבר לא היה קורה" צילום: יריב כץ

"החרם הכלכלי שהוטל על דרום אפריקה נתן בסופו של דבר לשחורים את זכות ההצבעה. דרום אפריקה לא עשתה זאת כי היא חשבה שזה מוצדק, אלא כדי לשרוד. אני חושש שרק אם חרם יתחיל לנגוס בישראל נעשה את מה שצריך לעשות, אלא שאז נעשה זאת בתנאים הרבה יותר גרועים. אם ראש הממשלה יראה תכונות של מנהיגות, יכולה להיות הזדמנות לעשות שלום עכשיו. זה האינטרס שלנו. אני יודע שתהיה לו בעיה פנים־מפלגתית, אבל לאבו מאזן יש אותה בעיה. גם הוא יהיה צריך לנקוט צעדים שקשים לו. בינתיים ישראל הופכת להיות מדינה שנדחית בידי העולם. הייתי מאוד גאה להיות ישראלי, והמצב היום גורם לי להיות פחות גאה".

מאופניים וכפפות עד אמדוקס

קאהן נולד ב־1930 בדרום אפריקה, והחל בעסקים בגיל צעיר. "גרתי בעיר מכרות בדרום אפריקה, שהיה בה מרכז קניות אחד", הוא מספר. "במרכז היתה רק חנות אחת פנויה ורציתי לשכור אותה, אבל מנהל המרכז אמר לי שאין לי סיכוי כי יותר מ־60 איש רוצים את החנות. אז נסעתי ליוהנסבורג, לבעלים של המרכז, ואמרתי למזכירה שזה מאוד חשוב לי ויכול לשנות את חיי, והיא הכניסה אותי לפגישה איתו. הייתי בן 21 אבל נראיתי בן 15, והוא שאל בן כמה אני. השבתי, ואז הוא אמר שבדיוק בגילי פתח עסק, ושהיה לו קשה מאוד, ולכן הוא ייתן לי את החנות. הוא הרים טלפון למחלקת רכוש, וכשהמנהל ניסה לומר לו: 'אבל מר גולד...' הוא אמר בנחרצות: 'אני לא חושב ששמעת אותי. לא ביקשתי ממך, אמרתי לך'. פתחתי שם חנות תכשיטים, נכנסתי לעסקים וזאת היתה ההתחלה שלי בחיים. והשגתי את זה רק בעזרת מזל".

על יעקב פרנקל: "זה מקרה מאוד מצער. קשה לי להאמין שאדם ברמתו יגנוב בושם או תיק. אני לא יודע מה קורה לנו. אנחנו אוהבים את זה, זה האופי הישראלי שלנו. כולם נהנים מהחגיגה, אני לא מכיר מישהו שמפגין אמפתיה כלפיו" צילום: בלומברג

רק מזל?

"טוב, אולי גם קצת תעוזה".

אחרי שמאס בשלטון האפרטהייד עלה קאהן לארץ ב־1955 ורכש משק במושב בית ינאי. שנה לאחר מכן הביא לארץ את אשתו ג'קי ושני ילדיהם הקטנים, דיוויד ובנג'י. "לפני שהגענו בניתי בדרום אפריקה בניין עם חנויות להשכרה וחשבתי שנחיה מהשכירות על הנכס, אפרוש לפנסיה בגיל 26 ואגדל את ילדיי ואקטוף תפוזים לחופי הים התיכון", אלא שקאהן התקשה להתאפק ונכנס למיזמים שונים, שלא ממש הצליחו. "בניתי עם קיבוץ צרעה בית חרושת לאופניים, אבל פועלים לא רכבו עליהם לעבודה, ואמהות לא מיהרו לשלוח את ילדיהן על אופניים. בקיצור, השוק לא היה מה שחשבנו שיהיה". אחר כך הקים חברה לגידול בקר בעמק החולה, "בקר החולה", בניסיון כושל להפוך לספק הבקר המרכזי בישראל, ובהמשך ניסה את מזלו במפעל לייצור כפפות ליצוא, שגורלו לא היה שונה בהרבה.

נקודת המפנה הדרמטית בחייו אירעה ב־1967, כאשר ניגש עם בועז דותן למכרז משרד התקשורת להקמת "דפי זהב", סייע לתאגיד ITT לזכות במכרז ואז התבקש לנהל את המיזם. לדבריו, נקב בשכר גבוה משום שלא חשב שהוא מתאים לתפקיד, אלא ש־ITT החליטה לאשר את הסכום שביקש - ועוד בדולרים, בעוד שהוא התכוון בכלל לאותו הסכום בשקלים. ב־1973 גייס את האחים עו"ד צבי מיתר ושמואל מיתר לרכוש איתו את חלקה של ITT במיזם, ותחת קבוצת עורק הקימו ב־1982 את "עורק אינפורמיישן דיירקטורי סיסטם" ("אידס"), שסיפקה שירותי מחשוב לדפי זהב ותוכנות בילינג לחברות הטלפוניה. לימים שונה שמה לאמדוקס.

קפיצת המדרגה הראשונה היתה ב־1985, עם מכירת 50% מקבוצת עורק לסאותווסטרן בל. הצמיחה בתחום הסלולר באמצע שנות התשעים הביאה לשגשוג מדהים ולעלייה דרמטית בהיקפי המחזורים של הקבוצה, וב־1998 הונפקה אמדוקס בבורסה בארצות הברית לפי שווי של 2.75 מיליארד דולר, וקאהן מימש את מניותיו במיליארד דולר. מכירת דפי זהב ב־2004 הניבה לו רווח של חצי מיליארד שקל נוספים. "התרומה שלו באמדוקס היתה מאוד מכובדת, בעיקר בעזרה שלו לקשור קשרים עם לקוחות גדולים בחו"ל. בתפעול ובאסטרגיה לא היה לו ערך מוסף, אבל בשביל לדבר עם נשיא חברה שמגלגלת מאות מיליוני דולרים הוא היה האיש, בוודאי בשלב הצעדים הראשונים כשהיה צריך לפרוץ החוצה. יש לו את הצ'ארם לזה", אומר אחד ממקורביו.

אין סיפוק גדול מפילנתרופיה

בתקופה שבה עשה את הונו רכש לעצמו קאהן גם לא מעט אויבים, מודים בסביבתו. "מוריס הוא אדם שלא נרתע ממלחמות, אולי אפילו אוהב אותן", אומר אחד ממקורביו. "בעגה הישראלית הוא לא אוהב להיות פראייר, ולא דופק חשבון לאף אחד. מצד שני, הוא משקיע הון תועפות בפילנתרופיה, אבל בשקט. הוא אחד הפילנתרופים הגדולים במדינה, אבל לא מחפש הוקרה, הוא גם לא משקיע את ההון שלו כדי להנציח את שמו, אף שאפשר היה לראות שהכבוד שעשו לו במסיבת ה־30 לאמדוקס היה חשוב לו. הוא אדם מלא סתירות".

קאהן. "אנחנו מסכנים את עתידנו. יש לנו זכות למדינה משלנו, אבל גם לאחרים זכות למדינה משלהם וצריך לחלק את השטח בינינו. אני לא מאמין שניתן לפלסטינים זכויות שוות לשלנו, ואז איזו מדינה נהיה? כבר חייתי במדינה כזאת" צילום: עמית שעל

עם ההון שלך, למה בזמן האחרון התחלת לחפש שותפים?

"אני מנסה להשיג שותפים קודם כל ל־Space IL, עמותה שהוקמה כדי להתחרות בתחרות עולמית של גוגל לפיתוח חללית רובוטית שתשוגר ותנחת על הירח. יהיה מדהים אם נהיה המדינה השלישית על הירח, וזה יקדם מאוד את החינוך המדעי והתעשייה בארץ, אבל קשה לרתום לזה אנשים. אני מנסה להסביר להם את הסיפוק שישיגו בפעילות פילנתרופית; אין דבר גדול מזה, סיפוק שאתה לא יכול לקנות בכסף. כך גם בשאר פעילויותיי הפילנתרופיות כמו 'הצל לבו של ילד', שבה אנחנו מביאים לארץ ילדים חולי לב ממדינות עניות, מנתחים אותם כאן ושולחים אותם הביתה עם לב בריא, או חוות הרכיבה הטיפולית בתל מונד שהקמתי עם ליאון קופלר ומסייעת לילדים מוגבלים, העבודה ב'ליד' (עמותה שייסד - ד.ב.נ) לפיתוח מנהיגות בקרב צעירים מדהימה וארגון צלול שהקים בני בנג'מין. אני לא חושב שאישאר פה לנצח, לכן הייתי רוצה ליצור מבנה שיהיו בו אנשים צעירים ממני, שימשיכו".

בשנים האחרונות מושקע קאהן באמצעות קרן אורום ונצ'רס בעיקר בתחומי הביוטק. חלק מההשקעות הוא מבצע עם שותפו מימי קבוצת עורק, שמואל מיתר. "אני לא מומחה. אני אזרח שיש לו כסף ומתעניין במדע. הגבלתי את עצמי להשקעות לרווחת האנושות, כלומר בפיתוח דברים שיהפכו את העולם הזה לטוב יותר. אין לי השכלה בתחום בכלל, אבל אני נעזר בסינון מקצועי. אם באים מדענים שמחפשים השקעה אני שולח אותם אל ד"ר דן גלוון, ואם הוא חושב שזה רעיון טוב הוא מחזיר את הנושא אליי. הוא לא עושה את זה בלעדיי כי הכסף אצלי, ואני לא בלעדיו כי הידע אצלו".

אתה תופס גם השקעה בביוטק כפילנתרופיה?

"כן, משום שהסיכוי להצלחה של השקעה בביוטק הוא קטן מאוד. מתוך כל אלף פרויקטים לא יותר מארבעה־חמישה ישיגו בסופו של דבר את אישור ה־FDA, כך שסיכויי ההצלחה קטנים מאוד וסיכויי הכישלון ענקיים. אם מצליחים זה כמובן יכול להיות רווחי מאוד, אבל המניע העיקרי הוא לא כלכלי. הצלחתי כלכלית בחיי, אני בר מזל ואסיר תודה על כך, ואחד היתרונות שיש בעושר הוא שאתה יכול לעשות דברים מהסוג הזה. אלה המותרות האמיתיים. היכולת להשפיע על חייהם של אנשים. אנחנו בוחנים לדוגמה השקעה בסוג של לבלב מלאכותי לחולי סוכרת במקום זריקות. זה מדע בדיוני. אין דבר שיעשה אותי מאושר יותר מאשר שיזכרו אותי הודות לדברים כאלה".

"מה שקרה לפרנקל קרה גם לי"

הראיון עם קאהן מתקיים בעיצומה של פרשת יעקב פרנקל, ימים אחדים לפני שהודיע על הסרת מועמדותו לתפקיד נגיד בנק ישראל בעקבות הפרסומים על התנהלותו בחנות בשדה התעופה של הונג קונג לפני כשבע שנים. הפרשה מעוררת בקאהן ביקורת לא על אופיו של האיש, אלא על אופי הציבור הישראלי.

"זה מקרה מאוד מצער. קשה לי להאמין שאדם ברמתו יגנוב תיק עם בושם. אני לא יודע מה קורה לנו. תראי את הרעש. עכשיו הוא תמיד ייזכר כאדם שלקח את הבושם והתיק, ואנחנו אוהבים את זה, זה האופי הישראלי שלנו. כולם נהנים מהחגיגה הזאת, אני לא מכיר מישהו שמפגין אמפתיה כלפיו.

"אגב, אותו הדבר קרה לי. הייתי בשדה תעופה בחנות שאין בה קופאיות, אתה משלם לבד ועובר. לקחתי כמה שוקולדים ועיתון, ואז הנוסעים נקראו לשער העלייה למטוס, ניגשתי לשם ופתאום ראיתי שיש לי ביד עיתון ושוקולדים שלא שילמתי עליהם. כבר הסופרווייזר בא לכיוון שלי, אבל הוא ראה שכבר התחלתי לחזור כדי לשלם אז הוא חייך והכל עבר בשלום".

אתה חש שבישראל יש שנאה לעשירים?

"יש תחושה כללית שכאשר אדם מצליח לא מעריכים את זה, שאם הצלחת כנראה עשית משהו לא בסדר. אין תחושה טובה לגביך. לחוש קנאה כלפי אדם עשיר זה דבר אחד, אבל אני חושב שכאן גם מרגישים שזה לא צודק, שעשירים השיגו את מה שהשיגו 'לא בדיוק ביושר'. הציבור לא רואה בעין יפה אנשים שהצליחו, ובארצות הברית זה אחרת. שם לכל אחד יש שאיפה להיות כמו בלומברג".

אולי זה קשור לפערים ברמת החיים בין העשירים למעמד הביניים ולאלה שמתחת לו, פערים שהפכו בלתי נסבלים ומתחילים בחוסר היכולת לרכוש דירה.

"למה הדירות כל כך יקרות? כי הקרקע יקרה. הממשלה שולטת בקרקע כאילו זאת האימפריה שלה. המדינה צריכה לשחרר קרקעות, אבל לא כדי שהקבלן יעשה הון".

מהו לדעתך התפקיד החברתי הראוי לעשירים? הם צריכים לסייע לחברה באמצעות מיסוי מוגבר?

"אני מאמין במיסוי דיפרנציאלי, עשירים צריכים לשלם מס גבוה ועניים נמוך, אבל אני לא יודע להגיד לך היום אם צריך לשלם יותר. אני לא מומחה.

"יש לי חוסר אמון בגופים ממשלתיים. אני רואה את הדרך שמשתמשים בכסף שנועד לניצולי שואה, לדוגמה, כסף שהוקצב על ידי ממשלת גרמניה. יש ארגונים עם פקידות ענפה שמקבלת שכר, אבל הנזקקים לא מקבלים את הכסף. לכן אני לא חושב שתשלום יותר מסים הוא התשובה. אני חושב שממשלות הן מאוד בזבזניות ולא בטוח לאן כל הכסף הולך. במקום זה, יש צורך בפעילות פילנתרופית חזקה יותר כי הממשלה לא מספקת את כל השירותים לאנשים. יש גם שחיתות עצומה בגופים הציבוריים, והאנשים שמדווחים על השחיתות בהם סובלים נורא. הפרנסה שלהם מאוימת".

"לא אשפוך כסף על יורשיי"

ג'קי, אשתו של קאהן, מתה לפני שמונה שנים, אחרי 54 שנות נישואים. "היתה לי אשה מאוד טובה", הוא מספר והגעגועים ניכרים בקולו. "היא היתה חולה במשך תקופה ארוכה ועברה ארבעה ניתוחים. היא החליטה לחיות עד גיל 75, קיימה את זה ומתה בגיל 75 ושלושה ימים. היום אני שוב בתקופה טובה בחיי. בשש השנים האחרונות יש לי בת זוג, ואנחנו מאוד מאושרים יחד. שנינו אוהבים מוזיקה, ואנחנו מפליגים הרבה. אני מרגיש בר מזל".

קאהן מתגורר עד היום במושב בית ינאי, צמוד לשני בניו. הכניסה לבית הגדול עוברת דרך גן מטופח שבמרכזו בריכת דגי נוי, ובין הרגליים מתרוצצים שני כלבים שמנמנים, פינקי וביאנקה. דרך קירות הזכוכית הגדולים של חדר השינה נשקף נוף פנורמי לים, שקאהן מאוד מתגאה בו. הוא מספר שמלבד ההפלגות ביאכטה הוא עדיין יוצא לצלול, אבל הבילוי הזמין ביותר הוא רכיבה בחוות הסוסים הפרטית שמול ביתו.

הונו העצום מדיר לפעמים שינה מעיניו, כאשר הוא חושב על העתיד. הוא מסרב להיכנס לפרטים בעניין תוכניותיו לכסף, אבל מבהיר שאינו מאמין בהורשת סכומי עתק לדורות הבאים.

אתה חושש מסיפורים שבהם העושר הופך להיות קללה משפחתית כמו במשפחת עופר?

"כשיולי עופר מת הילדים שלו התחילו לריב. הוא השאיר את רוב רכושו לבת והרבה פחות לבן, ולאשתו השאיר חברה שהיו לה חובות יותר משווי הנכס. אני חושב שהיתה שם בעיה לפני שהוא הלך, אבל דברים כאלה יודעים בעצם רק אחרי שהיזם נעלם מהעולם".

באיזה מודל של העברת העושר אתה מאמין?

"אין לי עסק להוריש, יש לי רק רכוש, ואני אוריש אותו במינון שאני מקווה שלא ישפיע לרעה על אורח החיים של היורשים שלי. אני מרגיש שגם הבנים וגם הנכדים שלי קיבלו את ערכיי, ואני מקווה שכך זה יימשך, אבל צריך להיזהר. הנכדה שלי, לדוגמה, היא עובדת סוציאלית בדרום תל אביב. יש לה ילד קטן, וזה לא קל. היא יכלה לשבת כל היום מול הבריכה, אבל היא עובדת.

"אני מאמין שכסף משחית. לחלוטין. הוא מונע מהילדים להתפתח ולהצליח בזכות עצמם. כשיש לך ילד שגדל עם פנקס צ'קים פתוח אתה מונע ממנו אמביציה, את הסיפוק שבעשיית דברים בעצמו. אדם מתפתח בעשייה, בהתמודדות עם משברים, עם צער, ואם תבדקי, תראי שבמשפחות עשירות שבהן הילדים קיבלו הכל על מגש של כסף - שום דבר לא יצא מהם. גם לנכדים לא צריך להשאיר כסף מעבר למה שצריך לרווחתם לאורך תקופה ארוכה".

אז מה תעשה בכל העושר שלך?

"ביחס לכספי עוד לא עשיתי שום מהלך. עדיין יש לי את הכסף ואני עדיין פה, אבל בטוח שאני לא אשפוך כסף על היורשים. אני בעד להוריש לאט לאט ובמינון סביר.

"הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו מעורבים בפילנתרופיה ויפתחו את התשוקה לתת ולבנות, אבל אני לא יכול להכריח אותם. כל מה שאתה יכול לעשות זה לגדל אותם על ערכים נכונים. הבן שלי בנג'י מעורב בצלול ויש לו מצפון חברתי ודיוויד מתחיל להיות מעורב גם בפילנתרופיה. לסבתא שלי היה דנ"א כזה, וגם לאמי. באתי מבית עני, ממעמד הפועלים - אבי היה כורה, ואמי עשתה קייטרינג לבר מצוות ולמסיבות - והשפיע עליי לראות אותם כאנשים עובדים. גם דודי ג'ואי, איש עקרונות, השפיע עליי רבות. הוא לא היה מתחיל לדבר איתי לפני שסיפרתי לו איזה מעשה טוב עשיתי באותו יום. אז היום אני מרגיש שאני עושה דברים טובים, ואני שלם עם עצמי".