נמלי הים הם הצרה הכי קטנה של עופר עיני

יו"ר ההסתדרות עופר עיני היה אמור לקיים אמש מסיבת עיתונאים שבה הוא היה צפוי להודיע על שורה של מהלכי מחאה נגד הממשלה. הוא ביטל אותה ברגע האחרון, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הקדים לאתמול בלילה פגישה עם עיני שתוכננה במקור להתקיים רק מחר. כך, במקום הודעה דרמטית על איום בשביתה כללית במגזר הציבורי או ביקורת קשה על פעילות הממשלה, נפגשו השניים בניסיון להתחיל משא ומתן שבסופו יוגדרו מחדש היחסים בין הממשלה לבין ההסתדרות.

(מימין) בנימין נתניהו ועופר עיני. עיני ינסה לפתוח דף חדש מול הממשלה צילום: אמיל סלמן/הארץ, אוראל כהן

עיני פרש בפני נתניהו את מה שהוא רואה כניסיון לפגיעה מתמשכת בעבודה המאורגנת בישראל, כלומר בכוחה של ההסתדרות והוועדים הגדולים. אין זה עניין חדש, שכן כבר לפני חודשיים הוא כתב לנתניהו ששרים בממשלה מנסים להאשים את ועדי העובדים בנמלי הים ביוקר המחיה כחלק ממסע של דה־לגיטימציה.

בסביבתו של יו"ר ההסתדרות לא מסתירים את העובדה שהם רואים באמירות שונות של שרים בכירים בממשלה ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מהגזירות הכלכליות. כך למשל, שר התחבורה ישראל כץ הצהיר כי מלחמה מצד ההסתדרות תיענה במלחמה, בעוד שר הכלכלה נפתלי בנט השווה בבדיחות הדעת בין עובדי הנמלים לנמלים במטבח וקרא להביא מדביר. עם זאת, בסופו של דבר את עיני מטרידים עניינים הרבה יותר קונקרטיים מאשר אמירות השרים.

זכות השביתה מעל הכל

בטווח הקצר, עיני מוטרד מהעיקרון שהממשלה החדשה טבעה בחודשים הראשונים לפעילותה, ולפיו היא זו שתיזום ותאשר תוכניות ורפורמות, ועיני וההסתדרות רק יגיבו או ידאגו לשינויים קטנים בתוך הכיוון הכללי אך לא יותר מכך. האות לכך ניתן כבר באפריל, חודש לאחר כינונה של הממשלה, כאשר היא אישרה את רפורמת השמים הפתוחים שפותחת את ענף התעופה לתחרות מול חברות מהאיחוד האירופי ללא משא ומתן מול ההסתדרות וחברות התעופה הישראליות על צמצום הפגיעה בהן ובעובדיהן. משא ומתן שכזה התקיים רק לאחר האישור בממשלה, אף שהאישור הוביל לשביתה בחברות הישראליות.

בטווח הארוך, מה שמטריד את עיני יותר מכל הוא איום הממשלה להגביל את זכות השביתה בשירותים חיוניים, כלומר בנמלים, בשדה התעופה, בחברת החשמל, ברכבת ישראל, במקורות וכדומה. תחת השם "הוועדה לבוררות חובה בשירותים חיוניים" עובד צוות משפטנים בראשות היועץ המשפטי של משרד הכלכלה עו"ד מיכאל אטלן, אשר מונה על ידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר ומיועד להגדיר את המתווה המשפטי שלמעשה יאסור כמעט כל אפשרות של שביתה באותם גופים.

כאשר בסוף אפריל הוציאה לשכתו של לוקר הודעה על הקמת הצוות, מיהר עיני לשוחח עם שר האוצר יאיר לפיד ולהוציא ממנו הבטחה כי הנושא אינו עומד על הפרק. אבל הההבטחה הזו לא מונעת מהממונה על השכר באוצר קובי אמסלם להמשיך את הדיונים עם צוותו של אטלן, וכך גלגלי הצוות ממשיכים לנוע למרות הבטחתו של לפיד. ברגע שהצעת חוק שכזו תהיה מוכנה, לנתניהו יהיה מנוף אימתני על ההסתדרות ועל עיני.

כל איום מצד עיני בהצרת צעדיה של הממשלה ייענה באיום מצדו של נתניהו בהעברת החוק בכנסת.

צריך להבין את המשמעות של אפשרות השביתה לכוחה של ההסתדרות ושל עיני בראשה. ברגע שכמעט כל סכסוך עבודה מצד ההסתדרות לא יוכל להתממש כשביתה, תילקח מוועדי העובדים כל אפשרות לאיום ממשי על המעסיקים ולשיפור שכרם, והדבר יפגע ביוקרה של ההסתדרות כגוף חזק וכזה שצריך לחשוב פעמיים לפני שמתעסקים איתו.

יתרה מכך, מדובר על תקדים שבעיני ראשי ההסתדרות הוא לא פחות ממסוכן. יו"ר האיגוד המקצועי בהסתדרות אבי ניסנקורן כבר הגדיר את הגבלת זכות השביתה כ"סדין אדום", וטען שהניסיון לחייב את ועדי העובדים הגדולים ללכת לבוררות מול המעסיקים מוציא את כל העוקץ מקיומו של ארגון עובדים, שכן אז הוא נהיה בסך הכל קופה משותפת שדרכה משלמים לעורכי דין שייצגו את הוועדים בפני הבוררים. לדבריו, אין דבר משפיל יותר לארגון עובדים מאשר להיות קופה שכזו, ויש שיגידו ששינוי כזה יגרום לו לאבד את זכות הקיום שלו.

אם יש משהו שעיני רוצה למנוע, זה בדיוק את זה. כל פגיעה בזכות השביתה של ועדי העובדים לא תוכל לעבור באותו שקט יחסי שבו נענו צעדי הממשלה עד כה. הנמלים הפרטיים, הרפורמות בשירות המדינה, השמים הפתוחים, האשמת ההסתדרות והוועדים ביוקר המחיה, הכל יכול לעבור בשקט יחסי כל עוד כוחה המובנה של ההסתדרות והוועדים החברים בה נשמר.

לכן, כל הסכם עם הממשלה - והסכם כזה יהיה, בין שבחתימה או בין שבצורה של הבנות בעל פה — יכלול את ביטול הכוונה לעורר מרבצו את שד הגבלת זכות השביתה.

איומים בשירות המדינה

באותו אופן, גם הבעיה השנייה שמטרידה את יו"ר ההסתדרות קשורה לכוחה המובנה של ההסתדרות והוועדים בה. האיום במקרה זה מגיע דווקא מכיוון העובדים עצמם, או יותר נכון 8,600 העובדים המועסקים בחוזה אישי בשירות המדינה והאלפים המועסקים כך ברשויות המקומיות.

עובדים אלו מקבלים שכר הגבוה בכ־25%–30% בממוצע מזה של עובדים המועסקים תחת הסכם קיבוצי, ובתמורה הם אינם זוכים להגנת ועד העובדים מפיטורים ואינם מהווים חלק ממצבת העובדים המאורגנים שהוועד יכול להפעיל בעת סכסוך.

בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לדוגמה, 78% מהעובדים מועסקים בחוזה אישי. כלומר, אם 22% העובדים המאוגדים ירצו לשפר את שכרם, יהיה להם קשה מאוד לעשות זאת - גם איום בנקיטת עיצומים לא ייתפס על ידי המדינה כמשמעותי בגלל חלקם היחסי הקטן מתוך כלל העובדים.

המדינה מעדיפה לקלוט עובדים בחוזה אישי במקום אלו שמועסקים בהסכם קיבוצי, גם אם הדבר עולה לה קצת יותר. כך סקטורים שלמים כמו כלכלנים, רואי חשבון, מהנדסים וגם פקחים הופכים מוחרגים מההסכמים הקיבוציים, ומקטינים את כוחה של ההסתדרות ואת משקל ועדי העובדים בשירות המדינה.

זו הסיבה לכך שכבר יותר משנה מנסה ההסתדרות לקיים משא ומתן מול משרד האוצר במטרה להפסיק את השימוש של המדינה בחוזים אישיים, ולהעביר כמה שיותר מהם לעבודה בהסכם קיבוצי. בפברואר האחרון אף הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה במגזר הציבורי בשל המבוי הסתום במשא ומתן הזה.

עיני מבין היטב את הצורך של ההסתדרות לסגור את הנושא מול האוצר לפני שתמשיך ותאבד עוד ועוד אזורים ומגזרים בשירות המדינה. הצורך הזה הוא שעשוי להוביל את עיני להסכים לדרישה של נתניהו לדון ברפורמה מקיפה יותר בשירות.

הכי חשוב להידבר

בחודש שעבר אישרה הממשלה את מסקנותיה של ועדה בראשות הראל לוקר ונציב שירות המדינה משה דיין, שעיקרן מבחינת עיני הוא התניית קבלת הקביעות והבונוסים השנתיים של עובדי שירות המדינה בביצועים והערכות מנהלים, במקום לפי ותק כיום. יותר מכל דבר אחר, מה שהפריע לעיני ובכיריו הוא העובדה שהרפורמה קיבלה את אישור הממשלה מבלי משא ומתן קודם עם ההסתדרות, בניגוד לכל נורמות העבר.

בעבר חתם עיני על הסכמי רפורמות דומות בגופים ממשלתיים כמו רשות המקרקעין החדשה או רשות השידור, אך עתה המסר המגיע מהממשלה הוא של כיפוף ידיים. על התנהלות חד־צדדית קשה לעיני להבליג, שכן היא מייתרת את הרעיון של ארגון עובדים ומחלישה אותו.

באותו אופן צריך להבין את העמדה של עיני לגבי הקמתם של שני נמלי ים פרטיים בחיפה ובאשדוד. עיני לא רואה בהקמה של הנמלים הללו בעיה מהותית, גם אם הוועדים בשני המקומות לא אוהבים את הרעיון. בסופו של דבר מה שחשוב לו הוא ההידברות, ההימנעות מהחלטות מעל ראשו וההימנעות ממסע הדה־לגיטימציה של העבודה המאורגנת באמצעות השמצת הוועדים החזקים בנמלים.

עיני יסכים לבסוף להקמת הנמלים הפרטיים כמו שהסכים לפתיחת השמים לתחרות, כל עוד המעסיק - בין שזה אל על או בין שזה נמל חיפה - יקבל מהמדינה פיצוי שיאפשר לו להתחרות בצורה הוגנת.

עיני ירצה כעת יותר מהכל לנצל את ההזדמנות כדי לפתוח דף חדש מול הממשלה, אף שדבר כזה עשוי לעמוד בניגוד לאינטרסים של נתניהו עצמו, שרוצה להיראות כמנהיג רפורמות ולא ככזה שמנסה קודם כל להסתדר עם הוועדים החזקים. השאלה עתה היא אם עיני יצליח ליצור ברית מספיק חזקה עם לפיד כמשקל נגד.