מדיניות הגז: על ייסוריו של אבי ליכט
הדילמה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אם יצוא הגז ראוי להסדרה בחוק או בממשלה, חורגת מגבולות הדיון בגז
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט נקלע לסתירה פנימית מייסרת בעניין מדיניות הגז. מצד אחד, הוא סבור שראוי להסדיר את הנושא בחקיקה של הכנסת. מצד שני, הוא סבור שהחלטת הממשלה היא כדין.
נימוקים משפטיים טובים יש לכל עמדה: חוק של הכנסת מתחייב בגלל חשיבות הנושא לכלכלה ולחברה וגם בגלל המחלוקת הציבורית העזה שהוא מעורר. לעומת זאת סעיף 33 בחוק הנפט שמסמיך את הממשלה להחליט על יצוא, לצד שיקולי הדחיפות והיעילות, מטים את הכף לטובת החלטת הממשלה. ליכט הניח על כפות המאזניים את השיקולים המתנגשים וקבע, בשורה התחתונה, שהחלטת הממשלה במקרה זה היא חוקית.
אתר קידוח לווייתן 2 (ארכיון) צילום: אלעד גרשגורן להתלבטות זו של ליכט ניתן פומבי, ועוצמתה מקשה לחזות אם ליכט רוצה לנצח או להפסיד את הבג"ץ שהגישו גופים שונים נגד החלטת הממשלה בעניין יצוא הגז.
גבולות החוק או גבולות המשפט
ההתלבטות של ליכט מעלה שוב על סדר היום את הדיון העקרוני על תפקיד הייעוץ המשפטי: האם מדובר ביועץ משפטי לממשלה או ביועץ משפטי של הציבור. משפטנים כדניאל פרידמן ויעקב נאמן נמנים עם המצמצמים: על היועץ המשפטי להסתפק בחוות דעת אם המעשה הוא חוקי ותו לא. תפקידו הוא להקל על הממשלה לבצע את מדיניותה ולהזהירה רק אם הפעולה היא בלתי חוקית. לדידם, על היועץ לשרטט עבורה את גבולות החוק בלבד.
לעומתם ניצבת אסכולה מרחיבה שעמה נמנים משפטנים כאהרן ברק, יצחק זמיר ודורית ביניש. לשיטתם, אין להסתפק בפרשנות לגבולות שלטון החוק אלא יש להרחיבה לגבולות המשפט. ומה ההבדל? המשפט רחב מהחוק במובן זה שהוא כולל את העקרונות שהטמיע בית המשפט העליון בפסיקתו לאורך השנים. ליכט, כך נדמה, נמנה עם האסכולה השנייה, המרחיבה. בחוות דעתו הוא מבטא את הצורך בחקיקה שנסמכת על פרשנות בג"ץ למקרים שבהם נחוצים "הסדרים ראשוניים" (חקיקה), אבל במסקנתו הסופית הוא מבצע פניית פרסה וקובע שהחלטת הממשלה ("הסדר משני") מצויה במתחם החוקי.
בג"ץ עלול לעכב את יצוא הגז שנים רבות
לשיטתו של ליכט הכל יקום וייפול על אותו סעיף 33: האם הוא מאציל לממשלה את קביעת המדיניות או לא. עו"ד אפי מיכאלי, ממנסחי העתירה לבג"ץ, מאבחן לעניין זה את עתירת הגז מבג"ץ "שיח חדש" שהכשיר בזמנו את החלטות מינהל מקרקעי ישראל. זאת כיוון שהסעיף המסמיך בחוק מקרקעי ישראל האציל לה במפורש את הסמכות לקבוע מדיניות, לעומת ההסמכה המעורפלת והחלקית בחוק הנפט. ליכט נוטה להסכים איתו בעניין זה.
דמיון מפתיע מתגלה בין פרידמן לליכט לעניין השלכות העתירה לבג"ץ. פרידמן, בספרו החדש "הארנק והחרב", טוען שעצם הדיון בבג"ץ תקע בזמנו את עניין הקרקעות לשנים ארוכות בגלל הצורך של בג"ץ להיכנס לבירור יסודי של הנושא. ליכט סבור שזה בדיוק מה שעלול לקרות גם הפעם. מובן שהשניים חלוקים לגבי הפתרונות. מבחינת פרידמן, על בג"ץ היה לסלק את העתירה ההיא על הסף מלכתחילה. הפתרון של ליכט שונה: לקצר את העניין בכך שחקיקה עשויה להיות מהירה יותר מהדיון בבג"ץ.
