אמנות בימי כולרה

בתוך אינסוף התצוגות, התערוכות והארוחות אפשר לאתר השנה שני כיוונים עיקריים. הראשון הוא החזרה לטבע: העיסוק בטבע אורגני לעומת מלאכותי, בטבע ותעשייה, בעוולות כלפי הטבע והחיות, נוכח היטב בביתנים הלאומיים וגם בתערוכה המרכזית והמצוינת "הארמון האנציקלופדי", שמוצגת בארסנלה ובג'רדיני.

מאפיין נוסף, שבא לידי ביטוי בעיקר בתערוכה הזאת, הוא הטשטוש בין אמנים מקצועיים לאמנים שמוגדרים כחובבים, או אאוטסיידרים. זוהי מגמה עולמית שמודגשת כאן מאוד: לצד יצירות של שמות כגון סינדי שרמן, צ'רלס ריי, וולטר דה מריה ופול מקרתי, מוצגות עבודות יפהפיות של אמנים שיצרו בשעות הפנאי שלהם ולא חשבו מעולם על ערכה של העבודה כיצירת אמנות ועל הצגתה בפומבי. כתמיד מתעוררת השאלה מי קובע מה נכלל ומה מודר, מי אמן ומי לא, ועד כמה יוצרים נפלאים אלה מאיימים על עולם האמנות.

1. מבינה שלא צריך לדעת לצייר או לפסל

בביתן הבריטי מככב האמן החינני ג'רמי דלר, שזכה בפרס טרנר היוקרתי ב־2005. בתערוכה שלו, "קסם אנגלי", מוצגים ציורי קיר היפר־ריאליסטיים, אירוניים, שמתייחסים לדמויות מההיסטוריה הבריטית, לקולוניאליזם, לקפיטליזם ולתרבות הבריטית בכללותה. קירות הביתן מכוסים בציורי ענק צבעוניים: נשר שנושא בטפריו ג'יפ ריינג' רובר, רגע לפני השלכתו אל מגרש גרוטאות; רחובות עירוניים עולים באש; האמן והסופר וויליאם מוריס צועד כענק בים ובידיו היאכטה של רומן אברמוביץ', "לגונה", זו שחנתה לפני כשנתיים בפתח הביאנלה והטילה צל כבד על כל האזור. בתוך כל הכאוס הזה מזמין דלר את הצופים לאתנחתה של שתיית תה מסורתית.

באחד החדרים מוקרן סרט יפהפה שמחבר בין כל הפרטים השונים בביתן. הוא מתחיל בתקריב על נשר ותנשמת שהצליחו להימלט מהשבי, הטפרים שלהם הופכים לרגליים אימתניות של מכונות, שמרימות עוד ג'יפים רגע לפני הפיכתם לקוביות דחוסות, בעוד מצעדים צבאיים פרודיים מהללים את הממלכה. דלר מייצר ביתן ביקורתי ומצחיק, מין פח אשפה קרנבלי של החברה האנגלית על האיקונים, המיתוסים, הפולקלור וההיסטוריה התרבותית והפוליטית שלה. יש בו ערבוב בין גבוה ונמוך, עבר, הווה ועתיד, היסטוריה והמצאה. ויש פה גם דוגמה לאופן שבו עובדת האמנות העכשווית: דלר לא מצייר או מפסל. הביתן כולו הוא עשייה משותפת של קבוצת יוצרים שהוא הזמין, ושניצח על עבודתם המשותפת.

2. מתמודדת עם צופה גדול שרואה הכל

המיצב "S.A.C.R.E.D" (קדוש) עוסק בהיעלמותו של איי ווייוויי, האמן המפורסם בעולם, שנתפס לפני כשנתיים בידי השלטונות בסין. איי, שמרבית עבודותיו מבקרות את המשטר וחושפות את מה שהשלטון מנסה להסתיר, נעלם ל־81 יום. ההתעסקות שלו במעצר כעת מעלה את החשש שבקרוב הוא ייעלם שוב.

המיצב, שמוצג בכנסיית סן אנטונין, מורכב משישה תאים מברזל, כמו תאי מאסר קטנים. חרכי הצצה קטנים הופכים את הצופה למציצן, והוא יכול לראות בפנים העתק ריאליסטי מוקטן של התא שבו שהה האמן: ארון בגדים, מיטה, שולחן וכיסא, מקלחת ושירותים. בכל תא מתוארת סצנה אחרת מהיומיום במעצר, ובכל התאים, בכל הסצנות, מה שבולט הוא היעדר הפרטיות. האמן מלווה בשני סוהרים בכל פעולה, בכל שנייה מהיום, בשירותים, במקלחת, באכילה, בשינה. אין ביניהם קשר עין, יש תחושה של השפלה, חוסר אנושיות, ניכור, מחנק וחוסר אונים.

לתחושת המחנק תורמת גם הסביבה שבה מוצג המיצב: כל אותם קדושים ומלאכים המעטרים את הכנסייה מצטיירים כמשטר דיקטטורי נוסף, שנועד להתריע, להטיף, לפקח ולחזק את התחושה שיש מי שרואה הכל.

3. מחפשת את החתרנות שבקלאסיקה

בארמון דוקלה שבכיכר סן מרקו מוצגת תערוכה קלאסית איכותית של מאנה, שכוללת רישומים, דיוקנאות, כמה יצירות מיתולוגיות של האמן שעד היום ראיתי רק בתמונות, וגם ציור קטן של הציור המפורסם "ארוחת צהריים על הדשא", שהכין מאנה לאחד מידידיו. התערוכה בוחנת את ההשפעה של הציירים האיטלקים על מאנה, וגולת הכותרת היא המפגש בין "אולימפיה" של מאנה מ־1863 (ששייכת לד'אורסיי וזו הפעם הראשונה שעזבה את צרפת) ל"ונוס מאורבינו" של טיציאן מ־1538. 

שתי היצירות מוצבות בפעם הראשונה זו לצד זו ומרתק לעשות את ההשוואה ביניהן. במקום ונוס במבטה המצועף או המתחנחן מאנה צייר את אולימפיה, זונה ידועה בפריז, שאמנם שוכבת בתנוחה קלאסית אך מבטה בטוח, אפילו נוקב. היא מיישירה מבט, ויוצרת קשר עין. גופה נערי ושונה מזה של ונוס. במקום הכלב ששוכב לצדה של ונוס צייר מאנה חתול, על כל ההבדל הסמלי בין שתי החיות. במקום שתי משרתות, שעומדות מאחורי ונוס ומכינות את הנדוניה שלה, המשרתת השחורה של אולימפיה מגישה לה זר פרחים - שאותם שלח כנראה אחד ממחזריה. במילים אחרות, ההשוואה בין שתי היצירות מאפשרת לעמוד לא רק על ההמשכיות וההשפעה, אלא גם על נקודת המבט הייחודית, רדיקלית אפילו, של מאנה.

4. יוצרת אסופה לא ברורה, אבל אפקטיבית

כמעט מכל מקום שבו עמדתי בוונציה אפשר היה לראות את הפסל "Breath" של מרק קווין המציג את גופה העירום של האמנית הנכה אליסון לאפר, בחודש השמיני להריונה. זוהי גרסה מבד מתנפח לפסל השיש "אליסון לאפר בהיריון", שגובהו 4.5 מטרים וניצב בכיכר טרפלגר בלונדון מ־2005. היצירה, שכבר נהפכה לקאנונית, דנה בתרבות היופי ומציבה מודל אלטרנטיבי שבו הגוף הפגום הוא היפה. כעת הפסל הענק מקדם תערוכה גדולה של קווין באי סן ג'ורג'יו מג'ורה, שמתחילה מקונכיות ענק וכוכבי ים על המזח ונמשכת לתוך חלל יפה, שכולל אסופה מעבודות האמן. לא ברור הקשר בין כל המוצגים, ובכל זאת מדובר בתערוכה מרשימה שבה שוכנים אלו לצד אלו ציורי שמן גדולים, ריאליסטיים להחריד, של בשר נשי ובשר מדמם; פסלים קלאסיים משיש שנחצבו בהם עוברים בשלבים שונים של היריון; ודמויות עם מום, מחוסרות גפיים, בעלות חזה ענק שעבר שיפוץ יתר.

בחדר נוסף מוצבים פסלים ריאליסטיים מברונזה של מה שנראה כדמויות שוליים - נער עם סקייטבורד, בחור מקועקע, בחורה שמתבוננת בגולגולת. אך היצירה ששווה לעשות בשבילה את המסע לאי, גם היא כבר נהפכה לקאנונית, היא הדיוקן העצמי של קווין, שעשוי מ־4.5 ליטרים מדמו הקפוא של קווין עצמו. מדובר בפרויקט מתמשך: דיוקן חדש שנוצר כל חמש שנים ומוחזק במקרר. צבעו נע בין אדום לכחול, ויש משהו בעיניים שלו שאינו נותן מנוח. יש גם אגדה שמלווה את העבודה: העותק הראשון שלה, שנרכש בידי האספן צ'רלס סאצ'י, נמס במחסניו בגלל הפסקת חשמל.

5. מנסה לייצר משהו אחר

בדומה לסיגלית לנדאו, האמנית הבכירה של ישראל שהציגה בביאנלה לפני כשנתיים, גם הנציג הישראלי השנה גלעד רטמן חפר בקומה הראשונה של הביתן. זה צעד מסוכן של אמן צעיר, לחזור לפעולה שנעשתה בדיוק באותו מקום קודם לכן, אך החפירה של רטמן לוקחת את הצופה למקום אחר לגמרי. לא למקורות המים של ונציה, ישראל וירדן, כמו אצל לנדאו, אלא למנהרה תת־קרקעית ועל־זמנית שמחברת בין מנהרות הכרמל לוונציה. במסגרת העבודה "The Workshop" חודרת לוונציה דרך אותו פתח של מנהרה קבוצה של יוצרים שנראים תימהוניים להפליא. הם מקימים במקום מעין סדנה ומפסלים בחימר את דיוקנאותיהם העצמיים. בזמן העבודה הם מדברים, שרים ומשמיעים קולות מוזרים, שנעים בין דיבורים לנהמות, בין רציונליות לשיגעון. עבודת וידיאו מתארת את כל המהלך, ויחד עם הפסלים יוצרת מיקס של אותם קולות מוזרים. המיצג, הראשים המעוותים והסאונד המטריד נותנים תחושה של חזרה אחורה בזמן, לתקופה של טרום־ציביליזציה, רחוקה מרחק רב מהשפה האסתטית והמעוצבת שמאפיינת את הרוח העכשווית, ואולי דומה יותר לאותם אמנים חובבנים בארסנלה, אלה שיצירתם אינה תלויה בזמן או באופנות כאלו ואחרות.

גלעד רטמן על רקע עבודתו בביתן הישראלי צילום: איי פי