"כבר מנערותי היה לי ברור שאני אהיה אחד שיקנה וימכור"

"נולדתי בבני ברק למשה ודבורה, יוצאי פולין. אבי הרוויח היטב כקבלן צביעה, ורכש מקבלן דירה שאיחדה שתי דירות. עד גיל ארבע בבית היתה גם עוזרת וגם מנקה. אמי לא עבדה, ואת מה שהן לא עשו - אבי עשה כשחזר מהעבודה.

"כשהייתי בן ארבע התגלה אצל אבי גידול בראש, והוא עבר תהליך של טיפולים וניתוחים שכילה את הכסף של המשפחה. באותה תקופה אני זוכר את עצמי עובר מדוד לדודה. הייתי ילד קשה, פושטק, ולא החזקתי מעמד הרבה זמן אצל דוד אחד. כשאבי חזר מניתוח ראש בארצות הברית הוא נכנס הביתה מזוקן עם מראה נפוח וכאוב, ואני לא התייחסתי אליו כי לא כך זכרתי אותו, ואני זוכר שהוא אמר לי: 'אתה לא מזהה? אני אבא שלך'. כשהייתי בן שבע אחי משך אותי ביד לעמוד חשמל ומצאנו עליו מודעת אבל של אבי, וכך גילינו שהוא מת.

1965 - אבי כץ (2) בזרועות אמו דבורה, עם אביו משה ואחיו דב (10), יהודה (8) ושמוליק (3) בבני ברק צילום רפרודוקציה: נמרוד גליקמן

"אמי הצטיירה בעינינו כאשה חלשה, אבל אחרי מות אבי התגלתה לנו כאדם אחר. היא התחילה לעבוד במשק בית, וכשחזרה מיום עבודה סיפרה: 'ילדה בת שש בבית שבו אני עובדת מתעללת בי', והיינו יושבים איתה ובוכים ביחד. התפנית הכלכלית הגיעה כשאמא החלה להכין מארזים של מטליות לניקוי שאחיה ייבא לארץ, והבית הפך לבית אריזה. ילדים שעבדו אצלנו הפכו לעשירים כי הצליחו לקנות אופניים.

"אמא תמיד שלחה אותנו לקנות לבד מכנסיים או נעליים, ולא משנה כמה שילמנו - מבחינתה דפקו אותנו. אני זוכר שבגיל 14 צעקתי עליה 'אמאאא!' בגלל ויכוח כזה, והיא הודיעה לי: 'מהיום אני לא 'אמא' בשבילך, תקרא לי רק אמא'לה', וכך למדתי שעליה לא מרימים את הקול. אחרי מות אבי אמי חלתה בסרטן השד ונלחמה בו 17 שנה. תמיד החשבנו את דעתה, גם ממיטת חולייה, וקראנו לה 'הצ'יף של המשפחה'.

"כבר מנערותי היה לי ברור שאני אהיה אחד שיקנה וימכור. אמא הסבירה מדוע לעסוק במסחר זה טוב: 'במסחר הרווחת, הפסדת, לפחות לא כואב לך הלב כי לא ייצרת את המוצר'. לעומת זאת על עבודה בקבלנות אמרה: 'זה לא מספיק בשביל שתהיה חופשי, אבל הכסף הגדול הזמין תופס אותך כמו בית סוהר'. באחד מימי השיא העסקיים שלי, כשהיו לי 250 חנויות ומחזור כספי של 850 מיליון שקל, הבאתי את הדוד שייבא מטליות לסיור ניצחון בחנויות, וחשבתי: לו רק אמא היתה יכולה לראות את זה. כל מה שיש בי זה שלה".