קולדקאט: ההרכב שהראה לי שאפשר ליהנות ברצינות
קולדקאט, צמד המוזיקאים מאט בלאק וג'ונתן מור, השפיעו על דורות של מוזיקאים, גם ישירות וגם בעקיפין, באמצעות הלייבל שלהם, נינג'ה טיון, אחת מחברות התקליטים החשובות ביותר במוזיקה האלקטרונית ובאמצעות תוכנית הרדיו שלהם, "סוליד סטיל", שחוגגת 25 שלה
09:5413.05.13
ב־1997 הייתי ילד בן 16 שדבוק לרדיו ורוצה ללמוד לנגן בגיטרה. הטעם המוזיקלי שלי התמקד, מצד אחד, במה ששודר במצעד של רשת גימ"ל, ומצד שני במה שיצא מהחדר של אחי הגדול - למשל, פרודיג'י.
את דמי הכיס שלי הייתי מוציא מדי חודש על MegaZine, מגזין מולטימדיה של הד ארצי, שתמורת 20 שקל העניק את הזכות להיחשף למוצרים שהד ארצי ייבאו: טריילרים לסרטים שיצאו בווידיאו, משחקי shareware וקליפים של מוזיקה. שם נתקלתי, יום אחד, בקליפ "Natural Rhythm" של קולדקאט, ועף לי התחת. רצתי לקנות את "!Let Us Play", האלבום השלישי של קולדקאט - קולאז' של אינסוף סגנונות מוזיקליים, מאסיד ג'אז, דרך היפ־הופ פסיכדלי, ועד אמביינט וביג ביט - ועולמי, כמו שאומרים בפרסומות, השתנה לנצח.
קולדקאט, צמד המוזיקאים מאט בלאק וג'ונתן מור, שינו לא רק את העולם שלי: הם השפיעו על דורות של מוזיקאים, גם ישירות וגם בעקיפין, באמצעות הלייבל שלהם, נינג'ה טיון, אחת מחברות התקליטים החשובות ביותר במוזיקה האלקטרונית; ובאמצעות תוכנית הרדיו שלהם, "סוליד סטיל", שחוגגת את השנה ה־25 שלה.
קולדקאט בפעולה (מאט בלאק בחזית). קו ישיר בין כיף לכובד ראש אבל מכל הדברים שהם עשו, "Let Us Play" היה בעיניי הבלתי ייאמן מכולם, פשוט כיוון שעשה את מה שנראה לי, עד אותו רגע, בלתי אפשרי: להצליח להיות אלבום אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, ובכל זאת פוליטי, ולגעת בנושאים כמו איכות הסביבה (חלק מהמוזיקה נבנתה מדגימות מהקלטות של ארגון גרינפיס, כולל סולו מסור חשמלי, והסינגל "Timber" שוחרר בעטיפת נייר מתכלה), מיניות, זכויות אדם ונשק גרעיני. למתוח קו ישיר בין ההנאה והקצביות שבמוזיקה אלקטרונית לבין כובד הראש והדמיון שאפשר לשלב בה. להגדיר מחדש את המושג "מוזיקאי", ואת האמנות שנקראת "מוזיקה אלקטרונית" כדרך כיפית וכמעט בלתי מוגבלת להביע רעיון.
בלאק ומור גם מסמסו את הגבולות בין מדיות, כשכללו במארז דיסק מולטימדיה חלוצי עם קליפים, אנציקלופדיה עמוסת תמונות וממשקים אינטראקטיביים לעריכת קטעים מהדיסק, ואפילו תוכנת עריכה אודיו ויזואלית.
"היה לנו חזון די ברור ל'Let Us Play'. הבנו שאנחנו יכולים לעשות משהו שהוא ממש קאטינג אדג'", אומר לי מאט בלאק. "המתכנת רוברט פפרל (Pepperell) ואני עבדנו על רוב המולטימדיה לאלבום, והיה לנו כיף לחשוב ולהגיע ביחד לרעיונות האלה. שנינו התרגשנו מהאפשרויות שיש במדיות חדשות. היה לנו ברור שאנחנו לא הולכים למכור מיליוני עותקים, פשוט היינו עסוקים בלעשות את הדבר שנראה לנו הכי מגניב".
זו לא היתה הפעם הראשונה שמיזגתם מוזיקה ומולטימדיה: עוד לפני כן עבדתם עם פפרל, ותחת השם "הקס" יצרתם ממשקים מוזיקליים למכונות משחק.
"הרעיון מאחורי הקס היה ליצור הרכב פופ מולטימדיה. ראינו שמוזיקה, אמצעים ויזואליים, משחקי מחשב, אמנות ומדיות שונות של בידור אינטראקטיבי יתמזגו בעתיד. המיזוג הזה לא באמת קרה באופן רחב בתרבות הפופולרית, אבל סקרן אותנו לנסות להאיץ את הכיוון הזה, ולעשות את זה מזווית פופית".
נינג'ה טיון ממשיכה לדחוק את הגבולות בין מדיות: בחודש שעבר היא השיקה אפליקציה בשם "נינג'ה ג'אם", מעין פיתוח לצעצועים הדיגיטליים של "Let Us Play", המאפשרת עיבוד מחדש של קטעים מוזיקליים מקטלוג החברה, שמוצעים להורדה בתמחור שונה. כל קטע באפליקציה מופרד לארבעה ערוצים (לדוגמה: תופים, גיטרה, באס, קלידים), ועל כל אחד מהם אפשר ליצור מניפולציות מוזיקליות ואפקטים. "זה פרויקט שאפתני לחברה קטנה כמונו, שתוכנה זה מוצר חדש עבורה", אומר בלאק, שמדווח על 100 אלף הורדות בשבועיים הראשונים.
לא מזמן אמרת שאתה לא רואה את עצמך כמוזיקאי, אלא שאתה פשוט אוהב לשחק עם צלילים ורעיונות.
"אני לא מוזיקאי במובן המסורתי. אחותי למדה לנגן בפסנתר כשהיתה קטנה; אני לא. תמיד פיציתי על כך באמצעות טכנולוגיה: בניתי סינתיסייזר ותקלטתי בבית הספר. כשהייתי בן שמונה הייתי מסדר כל מיני צעצועים ורובוטים מצפצפים ודורש מההורים שלי פני עבור כניסה. אמא שלי היתה אומרת 'הו, מופע אור־קולי!', וכנראה שזה מה שאני עושה עכשיו, מופע אור־קולי", הוא צוחק.
"יש לי המון כבוד למוזיקאים שמנגנים בכלים מסורתיים ושמבינים אקורדים. אני בא ממשפחה מוזיקלית, אבא שלי אהב מוזיקה ונהגנו לשיר ביחד. אבל יש הבדל בין לשרוק עם המוזיקה לבין להמהם איתה. אני מרגיש שהרבה אנשים אוהבים מוזיקה ואוהבים לשחק עם צלילים, ונינג'ה ג'אם זה ניסיון לתת להם דרך להנאה הזאת".
הכותב הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית ומפיק מוזיקלי
