עמיר לב: המוזיקאי שהעיר אותי
לא תמיד פשוט לצלוח את התת־מודע של לב, אבל זהו גם כוחם של הטקסטים שלו: הערפול, המינימליזם, הניואנס
הכל התחיל ממשהו שנשבר. כשהייתי בטירונות יחידה, במסע שלא נגמר, בפה מלא באבק, נכנסה לי ידית של אלונקה בעוצמה לתוך הפה וניפצה לי את השן הקדמית. כמה ימים לאחר מכן שלחו אותי לטיפול במרפאה צבאית, באחת הערים הסמוכות לבסיס.
אני זוכר שעליתי על מדי א' מטונפים ומקומטים באוהל הסיירים שישנתי בו, ומפקד הצוות, שהיום הוא כלכלן בבזק או בחברת החשמל, אמר לרס"פ להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס. כשנכנסתי אל הרכב, קצת אחרי שהתענגתי על המזגן, שמעתי לפתע את הקול העמוק ההוא, שנשמע כיוצא מתוך צינור חרס חלול. שאלתי את הרס"פ מי זה ששר והוא ענה ביובש: "עמיר לב".
שתקנו במהלך כל הנסיעה, אף על פי שהבחנתי שהרס"פ מזיז את השפתיים שלו בהתאם למילות השיר. אחרי שני שירים ירדתי בתחנת האוטובוס ונסעתי למרפאה לטיפול ראשוני. שמו לי שן שנראתה מצחיק, אבל לא כל כך עניין אותי, כי במקום שהיינו בו אז לא היו מראות.
עמיר לב. כשהוא רוצה לתאר מערכת יחסים גוועת בין גבר לאשה, הוא כותב משפט כמו "שוכבים ערים, בעיניים עצומות" בסוף טירונות היחידה חיכה לנו מסע כומתה של מאה קילומטר. המפקדים אמרו שמותר להביא רדיו טייפ ומוזיקה. הבאתי מהרס"פ את הקסטה של עמיר, אבל החבר'ה התלוננו שקשה לעלות איתו את העליות והחליפו למשינה.
אחרי חצי שנה, בחורף 1998, יצא "פעם בחיים", הדיסק השלישי של לב. קניתי אותו כשיצאתי הביתה, באחד מימי שישי. כמה שבועות מאוחר יותר שמעתי שהרס"פ, שבינתיים חזר לצוות שלו, נהרג בלבנון.
2. פרימו לוי כתב ב"הזהו אדם" שהאדם הוא יצור אינסופי. שאנחנו תמיד משתוקקים אל הדבר המיידי שחסר לנו באותו הרגע, וכשהשגנו אותו, אנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. תחשבו שכואבת לכם השן ובא לכם למות. אתם אומרים לעצמכם, אם רק הכאב יעבור, הכל יהיה בסדר. באותה נשימה אתם כועסים על עצמכם שלא הערכתם את כל הזמן שבו השן לא כאבה. אחרי זמן מה אתם הולכים לרופא שיניים, הכאב חולף, ואתם שוכחים מהשן וחושבים על משהו אחר שחסר לכם באותו הרגע. המודעות לשן, או למה שזה לא יהיה, נרדמה. ככה זה. רוב הזמן אנחנו רדומים.
גדולתו של עמיר לב נובעת מכך שהוא אמן מעורר. אחד שגורם לך להעריך את העובדה שהשן לא כואבת. אחד שיודע להעיר אותך בליטוף עדין או בבעיטה לביצים. אחד שגורם לך להבין שלצד ההליכה החצי־אוטומטית במסלול שאנו קוראים לו החיים, יש שביל אחר, לא מסומן, של החיים ב', שבשלב מסוים אתה אמור להבין שהם הדבר האמיתי. איך הוא עושה את זה? הוא לא מתאר לנו סיטואציה ברורה, אלא מפזר רסיסי רעיונות, שברי משפטים, חלקיקי אסוציאציות, שהופכים אותנו לא רק למאזינים - אלא גם לפרשנים.
לכן, כשהוא רוצה לתאר מערכת יחסים גוועת בין גבר לאשה, הוא כותב משפט כמו "שוכבים ערים, בעיניים עצומות". כשהוא מבקש לדבר על התקררות היחסים בין גבר מבוגר לאמא שלו, הוא כותב: "את תאהבי אותי תמיד, גם אם תהיה לי כרס / התאכזבת מהאשה שלי, היא לא לבשה שמלה". כשהוא רוצה לגרום לנו לחשוב על הריקנות שמתפשטת באדם כשהוא מתבגר, הוא כותב: "ארוחות כבדות הורסות אותי, אין לי כוח לסמים / כורסה נוחה זה התחלה של סוף, הכי חשוב זה הילדים".
לא תמיד פשוט לצלוח את התת־מודע של לב, אבל זהו גם כוחם של הטקסטים שלו: הערפול, המינימליזם, הניואנס. כל אלה לא רק מחייבים את המאזין להפוך לפרשן, אלא גם לוקחים אותו אל השביל האישי שלו. אל החיים ב' שלו.
"לי ברור מאוד מה רציתי לומר כשכתבתי כל אחד מהשירים", אמר לי לב השבוע, "אבל כשמישהו מקשיב לשיר, הוא כבר לא שומע את השיר שלי אלא את השיר שלו. השיר הוא כבר לא החיים שלי, אלא החיים של מי שמקשיב. ולכל אחד שמקשיב, זה עושה משהו אחר. אם זה לא עובד, אז זה לא עובד. ואם כן - אז יש קסם".
3. הנה סיפור על קסם. פעם נסעתי להופעה של אהוד בנאי בים המלח. עמיר לב חימם אותו. רוב האנשים לא התעניינו בהופעת החימום. עמדתי קרוב לבמה ושרתי את "ערב ראש השנה" ("פגשתי את השכן, זה שהילד שלו נהרג, הוא שאל אותי אם אנחנו עוד יחד"). פתאום התקרב אליי בהיסוס נער דתי, שנקרע מן החבורה שלו שישבה וצחקה בקול. הוא עמד לצדי עד תום השיר ואז, לקול מחיאות כפיים חלושות, הוא שאל אותי "מי זה הזמר". עניתי. הוא חזר על השם ונשאר לידי לאורך כל ההופעה. אחרי כמה שנים ראיתי את אותו הנער בהופעה של לב בקפה ביאליק. זיהיתי אותו לפי הכיפה הכתומה והרווח מכמיר הלב בין השיניים. אחרי השיר האחרון הוא שם תיק גדול על הגב וצעד לכיוון אלנבי.
4. עמיר לב הוא שם שרוב הישראלים לא מכירים. האנונימיות הזאת גורמת לכל מיני אנשים להחיל עליו שלל תיאוריות, החל בתיאוריית הוולווט אנדרגראונד - כלומר שהוא לא מוכר בציבור, אבל משפיע מאוד על מוזיקאים - וכלה בכך שהוא מוזיקאי של הברנז'ה התל־אביבית.
לב סבור שאי אפשר לפלח את הקהל שלו. "אנשים בבסיסם דומים. לפעמים אנשים שמים על עצמם או על אחרים תפאורה, אבל דווקא התפאורה הזאת גורמת לי להבין עד כמה אנשים מתרגשים מאותם הדברים ומרגישים אותם דברים, ולא משנה אם זה מישהו שגר במצפה כליל בגליל או באשדוד, או מישהו שחי היום בישראל או לפני 500 שנה במקום אחר", הוא אומר.
ובאמת, כשאני יושב בין האנשים שמגיעים לאחת ההופעות שלו, אני מוצא לא מעט תפאורות: כן, יש שם את הכותבים העצובים והלא מגולחים שיושבים בבתי קפה בתל אביב, אבל יש שם גם את הנער הדתי ההוא. או את המלצרית מהבראסרי שמגיעה לבדה להופעות בלבוש שמלמד על כך שאולי חזרה בתשובה. או חבורת הערסים הפואטים שמזמינים ג'וני שחור ומזילים דמעה כשלב שר את "הכנר הטורקי". מדי פעם מגיע על מדים חייל מגבעתי ומנגן על האם־16. או ההוא, שהיה בנוער העובד כשהיינו ילדים ובינתיים התעשר מעסקאות נשק באפריקה. יש גם לא מעט זוגות מבוגרים, שאתה שומע שעזבו את ירושלים כדי להיות קרובים לילדים, וכמה בחורות יפות עם ריח טוב ולב שבור, שתמיד מבקשות מאיזה מישהו שיושב לידן לצעוק לעמיר לשיר את "פעם בחיים". והמישהו הזה תמיד צועק.
אנשים שמתחת לתפאורות מצליחים לטוות את המילים למראה שמציבה מולם את החיים ב' שלהם. לפעמים זה נעים ולפעמים זה כואב, אבל זה כמעט תמיד גורם להם להתחזקות פעימה בלב.
הכותב הוא כתב "מוסף כלכליסט"
