פרופ' יעקב קאופמן: המעצב שנתן לי שיעור ראשון באי־ציות

הדבר הראשון שאמר לי פרופ' יעקב קאופמן כשנפגשנו, פגישת "אחרי 20 שנה", היה: "אני שונא נוסטלגיה". הדבר השני היה: "לא קראתי שום דבר מהדברים שכתבת. אבל את יכולה להתנחם בזה שאת בחברה טובה של גדולי הסופרים".

גם זו נחמה. אבל אני לא באתי לחפש נחמות אצל קאופמן, כי קאופמן, מעצב בעל מוניטין עולמי שמעצב לחברות עיצוב אירופיות מובילות, ומי שלימד אותי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל עוד לפני שפרשתי מהתחום והתחלתי לכתוב ספרים - מעולם לא סיפק נחמות. קאופמן לא היה מסוג המורים המעודדים אותך בחיוכם האבהי, מלטפים לך את האגו, מזדהים עם קשייך (וכאלה לא חסרו), מורחים או מתחמקים. יעקב קאופמן היה ספינקס, וכמו ספינקס הניח לפתחך חידות בלי רמזים. לקח זמן עד שהבנת שלחידה הקאופמנית אין פתרון אחד, ואין "תשובת בית ספר", ושלא פעם התשובה שלא עונה על השאלה היא־היא התשובה הנכונה ביותר. ועד שממש הבנת את זה, הבנת שלא לאמנות הצורות נועדת, ומצאת לך כל מיני אבות ואמהות רוחניים חדשים - ובכל זאת, לא פעם ולא פעמיים מצאת עצמך מצטטת את האיש הזה, שלו היית מראה בחיל וברעדה את שרבוטייך המגומגמים.

לפני כמה ימים בני התייעץ איתי בנוגע לתרגיל שעליו להכין לשיעור תיאטרון. הצעתי לו רעיון, והוא אמר: "אבל המורה לא התכוון לזה". ואז ציטטתי אותך ואמרתי: "תראה לו למה הוא התכוון; אל תהיה צייתן". אני הייתי "יומנה של נערה צייתנית". אתה לימדת אותי אי־ציות.

"את הגעת למחלקה אחרי הלימודים לתעודת בגרות. רוב הסטודנטים שמגיעים למחלקה הם כאלה: מלמדים אותם אמת ואמיתות, על זה הם נבחנים - ואז הם באים למקום שבו אתה צריך לברוא אמת. מבחינת למידה זה משהו חדש. להרבה אנשים, ובהם אנשים מאוד אינטליגנטיים, זה מאוד קשה".

אני זוכרת שהיינו באים אליך, סטודנטים מבוהלים, עם רעיון. מנסים לחלץ ממך איזו תגובה: זה טוב? זה לא טוב? כדאי לבזבז על זה שעות שינה? ואתה תמיד היית מעקם את השפתיים ברבע חיוך ואומר: תביא ונראה. זה היה מתסכל, אפילו אכזרי לעתים, אבל מאוד נכון, ומזכיר את ההבחנה של פלובר לגבי סגנון ועלילה: הסגנון אינו מעיל שאתה משליך על קולב העלילה, סגנון ועלילה הם בשר אחד. בעצם, במידה מסוימת זו התורה שהרביצו בנו: פונקציונליזם זה טוב, פיגורטיביות - פויה. בשבילך פיגורטיביות היא מילה גסה?

"בכלל לא. אני מעצב גם מוצרים שיש בהם עניין פיגורטיבי".

פרופ' יעקב קאופמן. "אני מעצב גם מוצרים שיש בהם עניין פיגורטיבי". צילום: עמית שעל

רווח לי! לי תמיד היתה נטייה מגונה לפיגורטיביות.

"אני תמיד עסקתי בפיסול בשני הצדדים - הפיגורטיבי והמופשט. היה לי מורה לפיסול פיגורטיבי ומורה למופשט. מעבר לזה, גם מה שפעם לא ראינו כפיגורטיבי, הוא פיגורטיבי. סמיילי למשל: לפני כמה מאות שנים אנשים לא היו קוראים את זה כפרצוף".

עדיין, למרבית האנשים הפיגורטיבי נגיש יותר. פעמים רבות בעיצוב פיגורטיבי יש הומור.

"אני בעד הומור. גם בעיצוב. יש עיצוב שבא לבדר ולהעלות חיוך ויש לו זכות קיום, כמו שלמיוזיקל יש זכות קיום לצד התיאטרון".

אבל כתיבה הומוריסטית אינה בהכרח בידור טהור במשמעות הסחת דעת. היא יכולה להיות גם מאוד רצינית, ביקורתית, מעוררת חשיבה ואי־נחת. וגם בעיצוב, הומור יכול לבטא אמירה - למשל, חמור הפלסטיק שלך, שנושא פתקאות (ומצולם כאן בצד - ש"ס): אני ראיתי בו הערה על ניצול של בהמות עבודה ומשא.

"אני לא. אני ראיתי בו תרגיל צורני אבולוציוני. עשיתי שורה של מוצרים כאלה - מוצרים שנקודת המוצא שלהם היא מוצר קראפט אנונימי. במקרה הזה חתיכת עץ עם אטב כביסה".

אתה חושב שיצירתיות היא תכונה מולדת או נרכשת? עד כמה משפיעים הסביבה, החינוך, ההכוונה? אני, למשל, לא הבנתי למה צריך להיות לגב של ספה אופי - היא הרי צמודה לקיר. זו מנטליות של חיים בדירות שיכון.

"זו תעלומה. בשבילי המעבדה הגדולה היא סטודנטים. בבצלאל הצלחנו ליצור מודל של מבחן שמאפשר לנו לבודד את מרכיב המקוריות. היום יש גם מבחן מעשי בסטודיו - ולא רק ראיון, תרגיל ותיק עבודות. מה שמדהים אותי זה אנשים, ולפעמים מאוד מוכשרים, שאומרים, 'היום הכי מאושר יהיה זה שבו לא אצטרך להיות יצירתי יותר'. אני, אם אני לא חושב בלילה מה אעשה מחר, ורץ בבוקר לסטודיו לראות אם זה עובד או לא עובד - זה לא נקרא חיים".

אני מזדהה איתך. לא מזמן נקראתי לשיחת נזיפה בהוצאה לאור: למה כל ספר שונה? למה שלא תכתבי סדרה? סדרה, כמעט תמיד, היא מוצר מסחרי שנוצר מתוך מוטיבציה מסחרית. נדירים המקרים שבהם סדרה פשוט נולדת. כמובן, אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי, הנה פה בסטודיו עומדים מאה שרפרפים שיצרת, חמולה של שרפרפים - אבל כאן המוטיבציה היא חקירה של האובייקט, והתחושה היא של צפייה בתוצרים של ילד יצירתי המשתעשע ויוצר במגרש גרוטאות.

"ועם זאת, זה מוצר שחייב למלא פונקציה. צריך לשבת עליו בלי ליפול. הוא צריך לשאת את הגוף. ואחד או שניים מאבות־הטיפוס גם יהפכו למוצר".

עדיין, זה מקרין חופש וחדוות יצירה, משהו שנוצר בלי פחד ובלי מחשבה תועלתנית או כלכלית. ברור שזה גם תוצר של לוקסוס כלכלי.

"בהחלט. העבודה באקדמיה נתנה לי חירות כלכלית".

יש אנשים שאינם מנצלים את החירות ליצירה.

"נכון. זה גם אישיותי. וזה קשור בדבר נוסף שהזכרת - הפחד. כלומר, היכולת לא לפחד להרוס את מה שעשית. אנשים נזהרים, אבל לפעמים צריך להרוס ולזרוק ואפילו להשתמש בשברים. סטודנטים מפחדים לשבור את מה שכבר הושג".

גם סופרים. הרבה מהם מתבייתים על נוסחה וסגנון ומתבצרים שם.

"סטודנטים לפעמים נאחזים ברעיונות כמו קופים באגוזים. את יודעת, כדי לצוד קופים שמים אגוז בצנצנת: הקוף מאגרף עליו את היד, ואז הוא לא מצליח להוציא אותה. אני לא זוכר מי היה המשורר שאמר שהשורה הראשונה היא המקפצה לשיר. וצריך לזרוק אותה".

התלמידים שמגיעים היום הם אפויים יותר? טכנולוגיים יותר?

"אנשים השתנו בעידן הדיגיטלי. אני קושר את זה להוויה הכללית של הנוער: מצד אחד מתוקשבים, בינלאומיים, מצד שני חסרים הרבה ידע קנוני. בחדר מורים תשמעי הרבה קיטורים על זה. אני חושב שברוב המקרים אנחנו שופטים אנשים מתוך הידע שלנו. עוד אשליה גדולה היא שאתה חושב שאתה זוכר מה ידעת כשהיית בגילו. וזו טעות. לא זוכרים. אנשים לא מבינים את זה".