הייאו מיאזאקי: הבמאי ששחרר אותי מהמציאות
הילדים בסרטיו של מיאזאקי אינם גדלים בארמונות, אלא מתמודדים עם מבוגרים בלתי אחראיים, שדים ורוחות. הפנטזיה שלו שאובה מאירועים היסטוריים, כי זו המציאות, לא דיסני
08:5013.05.13
הייאו מיאזאקי שינה את חיי. זה החל בערב קיץ חמים של יולי 2000 בקולנוע מגדל האופרה בתל אביב עם ההקרנה של סרט האנימציה הגדול ביותר שיצר הבמאי היפני, "הנסיכה מונונוקי" - יצירת אנימציה שמגוללת מאבק איתנים ביפן של המאה ה־15 בין עיר של יצרני נשק בהנהגתה של לוחמת אמיצה לבין קואליציה של חיות יער ואלים היוצאים להגנת הסביבה, לא פחות. זה היה סרט אפל, אפי ומלא פאתוס, מורכב, מדמם - אבל מלא בתקווה ובאהבה לכל היצורים שמאכלסים את הסרט, וגם כלפי כל מי שצפה בו באותו ערב.
בלילה הלח ההוא החל תהליך ארוך של חיפוש, שעבר דרך המקום הרחוק ביותר שיכולתי להעלות על הדעת ושמעולם לא ביקרתי בו קודם לכן: יפן. במידה רבה, החיפוש הזה לא הסתיים עד היום.
הבמאי הייאו מיאזאקי. "כשהצופים משוחררים מהמציאות הם יכולים להרגיש אמיצים יותר, נדיבים יותר וחזקים יותר" צילום: רויטרס כמה ימים אחרי שצפיתי בסרט, התחלתי ללמוד יפנית. רכשתי תרגומים של ספרי מופת יפניים, חרשתי את רוב הקולנוע הקנוני היפני, מאקירה קורוסאווה ועד טקאשי קיטאנו, אפילו נרשמתי לקורס להכנת סושי. הכיוון האחרון המשיך לא רע, ובחודשים שלאחר מכן גלגלתי רולים יפניים שביקשו להתאים את עצמם לחך הישראלי - אבל גם שם, בין סירי האורז, רצועות הסלמון ודפי האצות, לא נמצאה התשובה למה שחיפשתי.
סצנה מתוך "הטירה הנעה". שילוב של ספרות ילדים אירופית, אנימציה אמריקאית, קומיקס צרפתי ואסתטיקה יפנית צילום: איי אף פי ולכן, ב־2004 ארזתי מזוודה ונסעתי ליפן. זו מדינה נפלאה וקסומה. התהלכתי בחצות ברחובות הניאון הסואנים של רובע שינג'וקו בטוקיו, הגעתי עד ליערות הבמבוק בהרים, ביקרתי במקדשי השינטו הדוממים ובבריכת הקרפיונים הקסומים, חיה יפנית קדושה שאין לגעת בה. רכשתי גם כמה חברים חדשים. אבל גם ביפן לא מצאתי את מה שחיפשתי, שלא לדבר על להבין מה בעצם אני מחפש.
כי 13 שנים אחר כך, מחלחלת ההבנה שהמסע לא יסתיים לעולם. שבעצם מה שביקשתי היה דבר פשוט אבל קצת בלתי אפשרי: לחיות בתוך אחד מסרטיו של מיאזאקי. לא הרבה. רק לחיות בתוך אחד מ־23 סרטים, סדרות טלוויזיה וסרטים קצרים שיחד ממלאים עולם שלם. אני מוכן להתפשר רק על אחד הלוקיישנים הנפלאים של העולם הזה: חוף משגע של אי ירוק בים האדריאטי; עיר אירופית ססגונית, מלאה בשאון רכבות הרחוב; בקתת קיץ בשדה מוריק ביפן של שנות החמישים; או יער עד שצופן בתוכו חיות מסתוריות ואלים שעין אדם טרם שזפה.
גם מיאזאקי עצמו, אגב, נשאב לעולם הזה. הוא היה סטודנט לכלכלה כשנתקל בסרט האנימציה היפני הראשון שהוקרן בצבע, "אגדת הנחש הלבן", התאהב בגיבורה הראשית, והחליט להקדיש לה את חייו. כך הפך לבמאי שדור שלם של ילדים בעולם כולו, וגם בישראל, הכיר דרך העיבודים שלו לקלאסיקה של ספרות הילדים העולמית - סדרות כמו "האסופית", "נשים קטנות" וכמובן "הלב".
הפיכתם של הסרטים והסדרות של מיאזאקי לאיקוני תרבות היא לחלוטין לא מובנת מאליה, כיוון שהילדים בסרטיו אינם גדלים במציאות סטרילית או בארמונות דיסני, אלא נדרשים להתמודד עם מבוגרים בלתי אחראים, שדים ורוחות מהסיוטים, ולהציל את העולם כדי להתבגר. "הלב", למשל, היא סדרה על ילד נטוש שתר לבדו בספינה אחר אמא שלו, וחי את חייהם של מהגרים איטלקים המדוכאים על ידי תושביה המקומיים של דרום אמריקה; לא בדיוק החומר הקלאסי לסדרות טלוויזיה. גם כשמופיעה דמות פרוותית ומנחמת כמו טוטורו בסרט "השכן הקסום שלי טוטורו" מסוף שנות השמונים, היא לא יכולה לעצור את התפשטות השחפת של אמה של הגיבורה מאי, או את היעלמות הנוף הכפרי לטובת התפשטות העיר השחורה ומלאת הפיח.
"המסע המופלא" צילום: איי אף פי
מיאזאקי משתמש באלמנטים מערביים כנשאים לראיית עולם אסייתית ומורכבת, מסביר רז גרינברג, דוקטורנט, חוקר אנימציה ומייסד קהילת מעריצי מיאזאקי בפייסבוק.
"פוניו על הצוק ליד הים" צילום: איי אף פי "המרכיבים בסרטיו הם תמיד קוסמופוליטיים: ספרות ילדים אירופית, אנימציה אמריקאית, קומיקס צרפתי ואסתטיקה יפנית. לתוך כל זה הוא יוצק את התוכן ההומניסטי שלו".
התוצאה היא יצירה אוניברסלית שאינה מנסה להסתיר את המציאות. הפנטזיה של מיאזאקי אינה מתקיימת ללא הריאלי; היא שאובה מחייו ומתייחסת, ולו ברמז, לאירועים היסטוריים כמו ההפצצה בהירושימה, עליית הפאשיזם באיטליה, הופעתה של הכת הקטלנית AUM בטוקיו ומלחמת המפרץ השנייה. כי זו המציאות, ולא דיסני. כל ילד מבין את זה.
"הנסיכה מונונוקי" צילום: איי אף פי ובכל זאת, בשמחה הייתי מחרף את נפשי באחת הדילמות כפויות הטובה שאליהן מיאזאקי מטיל את גיבוריו: להציל קהילה מדברית ממתקפת חרקים ענקית בעולם פוסט־אפוקליפטי, או להיות נסיך משבט נכחד שבא להתיר קללה ומוצא את עצמו חוצץ בין אלים לאנשים תאבי בצע. אני מוכן גם להיהפך לאיש החזיר, אם זה כרוך בלהיות טייס פעלולים איטלקי שנלחם בפיראטים ומתגורר בלגונה טבעית ונסתרת. העולם הזה, גם אם הוא פנטסטי, מספיק מציאותי כדי שאוכל לקבל אותו כעולם שמתקיים שם איפשהו. ואם אינו קיים, אעשה את הכל כדי שיתקיים.
"סרטים מצוירים נראים מלאכותיים, ולכן מוותרים מראש על הרצון להיראות אמיתיים ואמינים, ובכך בעצם משחררים את הצופים לעולם הדמיון", אמר פעם מיאזאקי בראיון. "משוחררים מהמציאות, רפויים משהו, הצופים נשאבים לתוך סצנות שלמות, ולעתים מוצאים געגועים שחבויים בתוכם. הם יכולים להרגיש אמיצים יותר, הרואיים יותר, נדיבים יותר ברוחם. ואז הם פתאום מרגישים חזקים יותר". וזה, כנראה, מה שחיפשתי כל השנים האלה, מה שאמשיך לחפש. לפחות עד שקסם מסתורי יהפוך אותי לדמות בסרט אנימציה, משוחרר מהמציאות.
הכותב הוא כתב הייטק ב"כלכליסט"
