בשורת הגז הטבעי לתעשייה לא תתממש לפני 2018

בסוף מרץ, כמה ימים בלבד לאחר תחילת הזרמת הגז ממאגר תמר לכיוון ישראל, החלו חברות בורסאיות שונות לפרסם דיווחים חיוביים על צמצום צפוי בעלויות התפעול שלהן בשנה הקרובה. מדובר בחברות שונות שהקימו תחנות כוח פרטיות או נזקקו לגז כדי לתפעל מכשור כבד, ובהיעדר גז התוכניות העסקיות שלהן לא יכלו להתקדם.

כך לדוגמה, חברת נייר חדרה שמפעילה תחנת כוח מקומית דיווחה שהיא צפויה לחסוך מעתה כ־3.4 מיליון שקל בכל רבעון, ולו משום שעלויות הגז נמוכות מעלויות הסולר, שבו היא משתמשת כתחליף. גם בזן, שהיקפי הצריכה שלה גדולים פי כמה מאלה של נייר חדרה, הודיעה בדו"חותיה לסוף 2012 שהזרמת הגז תייעל את פעילותה ב־150–200 מיליון דולר בשנה, פועל יוצא של שימוש באנרגיה זולה ושל הפעלת מתקני זיקוק באמצעותה. הגז לתחנות הכוח יגיע דרך התשתיות הממשלתיות של נתג"ז, אולם כאשר בוחנים במבט־על את תעשיית הגז הישראלית שאמורה להביא את הבשורה לכלל מפעלי ישראל, מגלים שההבטחות הגדולות עדיין רחוקות מלהתממש.

הנושא עלה לאחרונה גם במסגרת דו"ח בנק ישראל, שם מצא הנגיד פישר הזדמנות להזהיר כי "קצב התרחבות השימוש בתעשייה יהיה תלוי בעיקר בקצב ההתקדמות של הקמת תשתית להפקת גז ולהולכתו בתחומי המדינה".

המציאות כיום רחוקה מלהביא את בשורת הגז למגזר התעשייתי. הקמת מערכת ההולכה הארצית מתנהלת בעצלתיים, ובכירים במשרד האנרגיה מעריכים שפריסה ארצית וכוללת תושלם רק בעוד חמש או שש שנים. רגע אחרי שכל הפוליטיקאים מתבשמים מריחו של הגז ממאגר תמר, "כלכליסט" ממפה את הבעיות העומדות בפני המדינה בדרך למיצוי משאבי הטבע לכלל האזרחים.

צילום: אלבטרוס

רק שני מכרזים בעבודה

פוטנציאל הגז במאגר תמר התגלה בראשית 2009, אז כבר היה ברור שמול ישראל שוכן שדה גז טבעי הגדול בכמה רמות מהדרישות בשוק המקומי. לפיכך משרד האנרגיה מיהר "לראות את הנולד" ולפרסם מכרז ראשון להקמת מערכת הולכה פנים־ארצית זעירה, כזאת שתמשיך מהמקום שבו נעצרת מערכת ההולכה ה"כבדה" של החברה הממשלתית נתג"ז. לפי התוכנית, משרד האנרגיה חילק את המדינה לשישה מחוזות, כך שבכל אזור יצא מכרז למפעיל אחר.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הרישיון הראשון להקמת מערכת הולכה אכן הוענק באוקטובר 2009 לחברת נגב גז טבעי, שבבעלות אמישראגז, אלקטרה וחמו אהרון. אף שאתר משרד האנרגיה מתפאר בעובדה שהעבודות על הרישיון האמור יסתיימו כבר בנובמבר 2013, סביר יותר להניח שהעבודות בשטח ייגמרו במקרה הטוב באמצע 2014, אם לא מאוחר יותר.

הסיבה לעיכוב היא מציאות של "מפגשי תשתיות" - מצבים שבהם תשתית החברה הפרטית חוצה את התשתית הממשלתית. במצבים האלה החברה הפרטית צריכה לשלם לזו הממשלתית על החיבור, והתהליך מעכב את העבודות שוב ושוב.

המכרז השני, שיצא לדרך באוקטובר 2010, נתקע אף הוא מסיבות אחרות לגמרי. חברת גז טבעי דרום, שבבעלות אמישראגז, אלקו התקנות ושירותים וחמו אהרון, שאמורה לרשת את כל האזור שבין אשדוד לשדרות, נתבעה בידי המפסידים במכרז - סופרגז, שפיר וקבוצת דור אלון - בטענות שונות שכללו ניגוד עניינים פסול ואי־עמידה בדרישות הניסיון של המהנדסים המקצועיים. בדצמבר 2011 פסק בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שאין בעיה במכרז ושחרר אותו לביצוע מלא של העבודות, אך בשורה התחתונה הבעיות גרמו לדחייה בהן. לפי ההערכות המכרז יסתיים ב־2016–2017.

באזור המרכז, שם יצא המכרז השלישי לדרכו, העניינים מתקדמים קצת יותר: חברת סופר אנ.ג'י (SUPER NG), בבעלות שווה של סופרגז ושל שפיר הנדסה, החלה בינואר האחרון לרשת את האזור שבין יבנה, נתניה וראש העין. מדובר בהשקעה של כ־300 מיליון שקל בעבודה שתימשך, על פי ההערכות, עד סוף 2016.

ומה בנוגע לשאר המדינה? כאן הסיפור התחיל להסתבך כאשר המכרזים הצפוניים יצאו לדרך רק בדצמבר 2012. אזור חדרה והעמקים הוענק לסופר אנ.ג'י עם הבטחת השקעה של כ־220 מיליון שקל בשבע השנים הבאות. באזור חיפה והגליל זכתה רימון גז טבעי, שבבעלות רימון שירותי ייעוץ וניהול וח. מר תעשיות, שהתחייבה מצדה להשקעה של כ־225 מיליון שקל בשבע השנים הבאות. והמכרז השישי לאזור ירושלים? הוא עדיין לא פורסם.

לפי הערכות משרד האנרגיה, הסבת התעשייה לעבודה בגז טבעי תניב לה כמיליארד שקל לחודש בחיסכון עלויות דלקים. עם זאת, כדי שכלל מפעלי התעשייה יקבלו את הגז הטבעי יש לחכות להסבתם לעבודה בגז כמו גם לחיבור הפיזי, שייערך איפשהו בין 2017 ל־2020.

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. ניצל את הדו"ח השנתי האחרון כדי להזהיר ש"קצב התרחבות השימוש בתעשייה תלוי בעיקר בהתקדמות הקמת תשתית הפקת הגז והולכתו בתחומי המדינה" צילום: מיקי אלון

המדינה הנציחה כשל שוק?

אם עד כאן דובר בעיכובים מתקבלים על הדעת של תעשייה בראשית דרכה, בתחום אספקת הגז מסתמן כשל רגולטורי אחד גדול, שעתיד להשפיע על הטמעת הגז הטבעי בתעשייה ובתחבורה לאורך שנים. הסיפור פשוט — מאחר שספק הגז היחיד למשק הוא מאגר תמר, תחום שהוגדר כמונופול בליווי איום רשמי על פיקוח המחירים, נוצר חשש שמא כל מסגרייה פרטית או מפעל זעיר לייצור מסגרות אלומיניום ייאלץ להתמודד עם יצחק תשובה בהשגת מחיר טוב לגז שהוא רוכש.

הפתרון שנמצא הוא שאת הגז למפעלים הקטנים יספקו חברות שיווק ייעודיות: הן ירכשו את הגז ממאגר תמר וימכרו אותו למפעלים הקטנים. ההיגיון הוא שחברת שיווק גז, שיודעת שתצטרך לעבוד מול עשרות אם לא מאות מפעלים, תוכל להשתמש בגודל שלה, לקנות גז בכמות גדולה ולנצל את היקף הרכש להשגת מחיר טוב, כזה שיתורגם לכיסו של בעל המפעל.

החברות הייעודיות לשיווק הגז הטבעי, באופן תמוה, הן חברות שיווק גז הבישול הקיימות — אמישראגז, סופרגז, דלק גז ודורגז. החברה היחידה שנמנע ממנה לשווק גז טבעי היא פז גז, שבשליטת צדיק בינו, בטענה שהיא מחזיקה בבית זיקוק. עם זאת, גם הנושא הזה נמצא בדיונים, ופז גז פנתה זה מכבר למנכ"ל משרד האנרגיה שאול צמח בבקשה לשנות את לשון החוק.

לשאלה מדוע המדינה לא יצרה שוק חדש שיתחרה בחברות השיווק הקיימות והותירה את שיווק הגז הטבעי בידי אותן חברות שמשווקות גז בישול, יש כמה תשובות אפשריות. אחת הסברות היא שהמדינה רצתה לקדם את הנושא, ולכן בחרה בפתרון הקל - לחברות הללו יש מאגר נתונים, לקוחות קיימים ויכולת לוגיסטית מוכחת, ואם מישהו רוצה שעסקים קטנים יקבלו גז כמה שיותר מהר, עדיף להשתמש בתשתית קיימת.

לעומת זאת, המקטרגים מסבירים שהמדינה "נתנה הנחה" לחברות השיווק, ומאחר שעולם הגז הוא העתיד וכל החברות הקיימות ימכרו בשלב כזה או אחר גז טבעי במקום גז בישול, העדיף משרד האנרגיה את הדרך הקלה.

על פי הערכות, מחיר הגז הטבעי למפעלים ינוע בין 9 ל־12 דולר ליחידת אנרגיה (MMBTU), פי שניים ויותר משמשלמת חברת החשמל. המדינה יכלה להקל על החברות הקטנות בפיקוח מחירים לתעשייה או ברכישה ממשלתית מרוכזת של כמות גדולה - רעיון שעלה בחוות דעת המיעוט של מסקנות ועדת ששינסקי להעלאת המיסוי על הגז. לצערם של התעשיינים, המדינה לא עשתה כלום עם הרעיון.

כך או כך, המציאות יצרה מבנה שוק עקום ומסובך. מבין ארבע חברות השיווק הקיימות שתיים מחזיקות באמצעות חברות־אמהות במאגר תמר עצמו, שהוא כאמור מונופול מוכרז. כך לדוגמה, דלק, שבשליטת יצחק תשובה, מחזיקה ב־31.25% ממאגר תמר (באמצעות חלוקה שווה בין החברות דלק קידוחים ואבנר), ודורגז, שבשליטת דודי ויסמן, מחזיקה ב־4% ממאגר תמר. שתי החברות האחרות הן הזוכות במכרזי החלוקה השונים, והדבר היחיד שהמדינה עשתה כדי לצמצם את הבעייתיות שבדבר הוא לחייב פעילות משפטית נפרדת באמצעות חברות שונות למקרים של פיקוח מחירים עתידי.

ממשרד האנרגיה נמסר כי "חברת נגב גז אמורה לחבר את הצרכנים באזורה בהתאם ללוח הזמנים והיא תחבר את הצרכנים שחתמו הסכם חלוקה בהתאם לכך, למעט אזור באר שבע שם עדיין מתקיימים דיונים בנושא. לא נדרש היום רישיון על מנת לשמש כחברת שיווק של גז טבעי, לכן אך טבעי שחברות אנרגיה בכלל וחברות גפ"מ בפרט נכנסות לתחום בעיקר מכיוון שלהן הידע המקצועי בתחום האנרגיה. יש להדגיש כי כל יזם המעוניין בכך יכול להיכנס לתחום ולבצע את כל הפעילות הזו, ולצרכנים אין מגבלה תשתיתית מי יהיה הספק שלהם, התחום פתוח לכל אחד".