הפרוטוקולים המלאים של ועדת טרכטנברג נחשפים

שנה וחצי לאחר פרוץ המחאה החברתית, מגיע לסיומו הניסיון הממשלתי המגושם לכפות חיסיון על דיוני ועדת טרכטנברג, הוועדה הכלכלית־חברתית שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. עיון בפרוטקולים שנחשפים לראשונה ב"כלכליסט" חושף את הדיון המרתק שהתרחש בשלהי קיץ 2011 בוועדה על הסיבות שהובילו לפרוץ המחאה, על אוכלוסיית היעד של הוועדה ועל הצעדים הנדרשים כדי להקל עליה.

אפשר להתווכח על חלק מההמלצות, לשאול האם הוועדה באמת שחטה פרות קדושות והאם היא באמת הביאה לשינוי אמיתי בנטל הכלכלי. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח, הוועדה בראשות יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב, פרופ' מנואל טרכטנברג, הבינה את גודל השעה. חבריה ראו בדיונים הזדמנות אמיתית לשינוי סדרי העדיפויות.

קראו עוד בנושא:

• המדיניות הפיסקאלית: התקציב הדו שנתי כגורם למחאה
• מדיניות המס: ביטול רפורמת הפחתת המסים והעלאת מס החברות
• יוקר המחיה: העלויות של המונופולים הממשלתיים
• שוק הדיור: מדיניות התכנון והמסחור בדירות קטנות
• שילוב החרדים ומדיניות הרווחה: השתתפות בשוק התעסוקה ורשת השירותים החברתיים
• משרתים את עצמם: גם הציבור הישראלי הוא לא פרטנר
• "אנחנו באוצר חיסלנו את מדינת הרווחה"
  

מדוע אם כך בחרה הממשלה להסתיר את הפרוטוקולים? אולי היתה זו המבוכה מחשיפת הקרביים של הנסיבות שהובילו למחאה החברתית: אובדן המשילות, מתווה הפחתת המסים ההרסני, הפקרות של השירותים החברתיים, התרפסות הפוליטיקה בפני קבוצות הלחץ. ואולי הייתה זו סתם טעות עצובה בשיקול הדעת.

חברי הוועדה מתוסכלים ומשחררים קיטור

חברי הוועדה מתוסכלים. מהסרבול הרגולטורי ומהלחצים הפוליטיים, ומבינים כבר אז שחלקים גדולים מהמלצותיהם עוד יתקלו בקשיים רבים בדרך לחקיקה. החלק המטריד במיוחד בפרוטוקולים הוא חזות המדינה כפי שהיא משתקפת מדברי הרגולטורים והפקידים הבכירים. בעניבה משוחררת הם מרשים לעצמם להוציא קיטור ביחס לכל מה שמקולקל בעיניהם במשילות הישראלית ואגב כך מספקים הצצה נדירה בכנותה לאופן שבו מתקבלות החלטות בישראל. הצצה שאיש מהם לא היה מעז לספק בקולו בשום סיטואציה אחרת.

כך למשל, אבי שמחון, היועץ הכלכלי של שר האוצר בזמנו ולימים מתמודד מטעם הליכוד לכנסת, מפציר בחברים לא להשאיר שום מסקנה נתונה לפרשנות או למשא ומתן מאוחר, מחשש ממה שהפוליטיקאים עשויים לעולל למסקנות. לימים, התחזית היתה מדויקת: רבות מהמסקנות התנדפו במהלך תהליך החקיקה. "זה חדר סגור, אז אני מתכוון להגיד כמה דברים שאולי לא צריך לומר" אומר שמחון. "אתם ראיתם כבר את התגובה של יו"ר וועדת הכספים, אם אנחנו משאירים את הכל למו"מ, אז הקריטריונים על הדיור הלכו... בסוף ייקחו מה שרוצים ויהפכו את מה שלא רוצים וזה יהיה נורא ואיום".

חברי הוועדה צילום: משה מילנר, לע"מ

יהודה נסרדישי, מנהל רשות המסים מסביר כי הוא בעיקר מודאג מהיכולת של הממשלה לאזן בין הלחצים של קבוצות אינטרס שונות. בהקשר הזה לכאורה לא מדובר במידע מפתיע, אלא שהוא הופך למצמרר כשהוא מגיע מפי מי שהחזיק באותה העת במשרה כלכלית רמה. "בעידן של היום" אומר נסרדישי, "חס ושלום אתה עושה משהו שיש לו נגיעה שולית לבנייה, המדינה רועדת. מפעלי המלט אמרו, אתה תשתק את הבנייה. אנחנו לא באמת מצליחים לעמוד כממשלה מול קבוצות אינטרסים צרות".

שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים, מנסה לדייק וטוען ששורש הבעיה היא יכולת המיקוח של הציבור המבוזר לעומת "הסקטור העסקי שמפעיל לוביסטים בצורה מאד ממוקדת". בהמשך מביע פריזט תסכול מכך שאפילו רפורמות שאושרו בממשלה לא מבשילות ואומר: "יש החלטת ממשלה, לעשות רפורמה כזאת או אחרת בנמלים, שלא מצליחות לעבור. גם הדיור, הממשלה באמת רוצה שירדו מחירי הדיור, אבל הם לא יורדים. איפה שהוא זה נתקע בדרך, ואין לזה אבא".

מיכל עבאדי־בויאנג'ו, החשבת הכללית, מצטרפת ומפנה אצבע מאשימה לנבחרי הציבור שמתקפלים בפני הלחצים הללו. "בסופו של דבר זה הכנסת והממשלה, ואם העם לא יודע לעמוד על זה". גם את הפיקוח הרגולטורי מבקרת עבאדי: "מישהו מוציא איזה מוצר מפיקוח, אף אחד לא בודק אותו בכלל, אחרי חמש שש שנים צומחת פה מפלצת".

אפילו אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לא מתכופף בפני הביקורת על יכולת המשילות של הבוס שלו ומתאר בדיוק מבהיל מי באמת מנהל את המדינה: "בואו נגיד את זה בקול. יש הזדמנות פעם בדור להגיד שיש אנשים עם יד על השיבר. זה קבוצות כוח בנקודות משמעותיות".

ההתלבטות הזו עוברת כחוט השני בדיונים: האם לנקוט בצעד שהוא גם נכון וגם אפשרי פוליטית, או להתמקד רק בצעדים שיש סיכוי סביר להעביר? צילום: עמית שעל

אלא שלא רק הממשק בין הפוליטיקה לקבוצות הלחץ הוא נקודה מעוררת מחשבה לאחר קריאת הפרוטוקולים, אלא גם מגוון הדרכים בהן ניתן להציג מספרים. "זה שקף נורא מטעה עם השמן זית", אומר שמחון במהלך דיון על יוקר המחיה. "אם אתה תסתכל על ההשוואה הבינלאומית שעשו לנו, אז תראה שהמחיר של שמן זית בישראל הוא הכי יקר בעולם. לא במדינות שהלמ"ס בחר להשוות אליהן". מי שחיפש הוכחה לכך שמספרים אפשר להציג בכמה דרכים, גם כשמדובר בלמ"ס יכול היה למצוא גם אותה כאן.

כשגבאי הפסיק להאמין למדינה

אחת השאלות הראשונות שעולות עם חשיפת הפרוטוקולים היא מידת העצמאות של הוועדה. 763 העמודים ומאות שעות הדיונים שמסתתרות מאחורי 184,797 המלים מלמדים בסך הכל על גמישות מחשבתית רחבה. חברי הוועדה מדגישים לא פעם כי הם אינם רואים עצמם כבולים למסגרת קשיחה כלשהי (מלבד השמירה על מסגרת התקציב). אלא שבין השורות ניתן למצוא גם ניסיון לשמר לפחות באופן חלקי את המדיניות הממשלתית, מה שהוליד בסופו של יום מסקנות מרוסנות בחלק מהמקרים. הדבר בא לידי ביטוי למשל בדיון על עצירת מתווה הורדת מס החברות, רפורמה מבית היוצר של ראש הממשלה. כבר בתחילת הדברים ניתן להבין מדברי טרכטנברג כי ראש הממשלה הסכים לעצירת מתווה ההורדה, אלא שבשאלה האם ניתן להעלות את שיעור המס מעבר לכך (כלומר לרמה של 26%–27% בה תומך טרכטנברג) מתפתח דיון לוהט שבמסגרתו מתנגד גבאי, שבעניינים אחרים דווקא נוקט גישה ליברלית, בגישה שמרנית. "אני כבר מפסיק להאמין למדינה הזאת. זאת מדינה שבאה ומשנה את הכללים, מבטיחה דברים ולא מקיימת אותם, משנה דברים בדיעבד כתוצאה מלחץ ציבורי". אל גבאי מצטרף בחלק מהמקרים שמחון. אלא שהשניים שלעתים נחזים להיות מעין שלוחים של מנהלם מגלים במקומות אחרים דווקא גמישות מחשבתית גדולה בהרבה. במיוחד גבאי שמפליא בביקורת על התקציב הדו שנתי מבית מדרשו של שר האוצר ותומך באופן נלהב בקיצוץ בתקציב הביטחון. כך שרוח המפקד אולי שורה על הדיונים במידה, אבל גם זה לא מונע מהחברים לצנזר את עצמם.

צנזורה עצמית לא הכרחית

אמצע חודש ספטמבר 2011 והוועדה מתקרבת לסיום עבודתה. חבריה מתכנסים לאחד הדיונים האחרונים. יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, מסביר למה החליט שלא לגעת בפטור ממס על קרנות ההשתלמות. "יש הסכמה פה אחד לא לגעת בזה. לא בגלל שאנחנו לא חושבים שזה נכון אלא בגלל שתפעולית זה מסבך את המערכת". ההתלבטות הזו עוברת כחוט השני בדיוני הוועדה: האם לנקוט בצעד שהוא גם נכון כלכלית־חברתית וגם אפשרי פוליטית, או להתמקד רק בצעדים שיש סיכוי סביר להעביר אותם? הדבר בולט גם בנושא מס הירושה, שחברים רבים בוועדה תומכים בו אך ההערכות הן כי סיכויי גבייתו אינם שווים לכאורה את המאמץ. הסיטואציה הזו לא נוחה לפריזט שמפציר בחברים לפחות לומר באופן ישר שהסיבה היחידה שלא לאמץ מס ירושה היא מנגנון מסורבל וסיכויי אכיפה נמוכים. "אם באה רשות המסים ואומרת: רבותי, קונספטואלית מבחינת חלוקה שוויונית של הנטל, ומבחינה מוסרית, אני חושבת שזה נכון אבל זה מסובך. זה יקר, זה לא יביא הרבה כסף... זה בסדר להגיד את זה רק בואו נדע על מה אנחנו מדברים".

השיח הזה מעורר שאלה עקרונית, אולי אפילו פילוסופית. כתב המינוי של הוועדה קובע כי "הצוות יביא חלופות להקלת הנטל הכלכלי המוטל על אזרחי ישראל". אם כן, כלל לא מובן מאליו שהוועדה תחיל על עצמה מעין צנזורה עצמית, ותכניס לדו"ח הסופי רק את הצעדים שהיא סבורה שהממשלה תוכל לעמוד בהם מבחינה פוליטית. דווקא מכיוון שמדובר בוועדה שהוקמה כדי לתת מענה לזעקה ציבורית רחבה, ראוי היה על פניו שאת הדין והחשבון הסופי שלה תגיד קודם כל לציבור ורק אחר כך לממשלה. ראוי היה להציג סל צעדים רחב ככל האפשר בפני הציבור שממנו תבחר הממשלה, על פי סדרי העדיפויות שלה ועל פי מידת הקשיחות של עמוד השדרה הפוליטי שלה, מה לאמץ ולבצע. באופן הזה יכול היה הציבור להיפרע מנבחריו בהתאם לסדרי העדיפויות שהיו בוחרים ליישם. העובדה שצעדים רבים נקברו בין הפרוטוקולים, והדיונים כלל לא הובאו לשיח הציבורי כמשהו שהוא בגדר נכון, צודק ואפשרי כלכלית (להבדיל מפוליטית), היא נקודה שעומדת בעוכרי העבודה הרצינית והמושקעת שביצעה הוועדה. העובדה שהתגלעו בוועדה ויכוחים כאלה שלא הגיעו לידיעת הציבור היא גם ההוכחה לחשיבות חשיפת הפרוטוקולים, או ליתר דיוק היא ההוכחה עד כמה שרירותית, לא שקופה ואפילו אנטי דמוקרטית היתה ההחלטה לגנוז אותם.