אם יש הרבה מתנגדים להפרטה, אפשר גם לעשות אותה בשקט

לא פחות מ־63 מעונות לבעלי פיגור שכלי קיימים בישראל, והם מספקים לדיירים את המסגרת הטיפולית והחברתית שהם כה זקוקים לה. 63 מעונות, ו־54 מהם מופרטים. כ־7,000 דיירים ישנם בכל המעונות כולם ורק רבע מהם שוהים במעונות הממשלתיים. ללא החלטת ממשלה או חוק שאושר בכנסת, מחקר חדש חושף את מארג הכוחות שהוביל להפרטה הכה שקטה, שכמעט איש מחוץ למעגל הטיפול בבעלי הפיגור השכלי לא שמע עליה.

המחקר של ד"ר רונן מנדלקרן, חוקר במרכז חזן במכון ון־ליר, אינו עוד מחקר נגד תהליך ההפרטה של שירותי הרווחה. מנדלקרן לא מתעסק בשאלה הזו, אלא מנסה להבין איך קרה שההחלטות על הפרטה של שירות כה רגיש נעשו בעיקר על ידי הדרג הפקידותי במשרדי האוצר והרווחה. השרים, לכל היותר, לא הפריעו.

ד"ר רונן מנדלקרן. תהליך שקורה כבר שנים רבות צילום: מיקי נועם אלון

כדי להבין את הצלחת ניסיון ההפרטה צריך קודם כל לזנוח את המושג הישן של הפרטה. בעבר מדובר היה על מכירה של חברה בבעלות ממשלתית, נגיד אל על או בזק, לאדם פרטי. אולם התהליך של העברת המעונות לבעלי פיגור שכלי לידיים פרטיות לא נעשה על ידי מכירה שכזו – למעשה רק 2 מתוך 11 המעונות הממשלתיים הופרטו ממש במהלך שנות ה־80' וה־90'. יותר מזה, ההפרטה אפילו לא נעשתה על ידי ייבוש תקציבי של ממש של המעונות הממשלתיים הקיימים כך שלא יוכלו לתת טיפול ראוי. אז איך בכל זה קרה?

הניסיון שכשל מאוחר מדי

שלוש פעמים בעשור האחרון נעשה ניסיון ביוזמת משרד האוצר לסגור חלק מהמעונות הממשלתיים ולהחליפם במעונות בבעלות פרטית. בשלוש הפעמים - 2004, 2006 ו־2007 – זה לא צלח.

הניסיון האחרון, בנובמבר 2007, סוכל דווקא על ידי יצחק הרצוג שהיה שר הרווחה. הרצוג לא ידוע כמתנגד עקרונית להפרטת שירותי הרווחה. להיפך, מנכ"ל המשרד היוצא, נחום איצקוביץ', אמר כמה פעמים שההפרטה של חלק ממסגרות הרווחה נובעת או מאילוצים או מרצון לשפר את השירות, ולדבריו השירות אכן משתפר.

שווה להתעכב מעט על אותו אילוץ שאיצקוביץ' התייחס אליו, כדי להבין את מורכבות הליכי ההפרטה. כיום המעונות הממשלתיים, כמו כל גוף ציבורי, מוגבלים בשני אופנים. הראשון הוא המחויבות לרכש שנעשה במכרז, ולכן תהליכי אספקה ורכישה הם איטיים יחסית. ההגבלה השנייה, עליה בעיקר יש תלונות מצד מנהלים בשירות הציבורי, היא הסדרי העבודה הקשיחים, כגון קביעות, שעות המשמרת, חוסר היכולת לנייד עובדים בין מעונות ועוד.

כך, אל מול האוצר, הרצוג ואיצקוביץ' התייצבו בנובמבר 2007 שני כוחות נגד שרצו למנוע את סגירת המעונות הממשלתיים. אלה היו ההורים של החוסים והעובדים, בחסות ההסתדרות. שניהם רצו לשמור על הקיים – ההורים כי הם פחדו שבעלים פרטיים ירצה לחסוך כסף על חשבון איכות הטיפול, והעובדים שבעיקר רצו לשמור על מקום העבודה שלהם.

מי שמנע לבסוף את הסגירה היה הרצוג עצמו, שלא שיתף פעולה עם אנשי האוצר והנהלת משרדו, בשל לחץ ההורים. הרצוג לא רצה להיזכר כשר שהפריט את המעונות לפיגור שכלי, וההפרטה במובנה הקלאסי נתקעה. אולם בשטח, ההפרטה החלקית, השקטה, קרמה עור וגידים.

הקפאה לאחד, הפשרה לאחר

700 מיליון שקל בשנה הוא התקציב של האגף לטיפול באדם הלוקה בפיגור שכלי במשרד הרווחה, וכל שקל כזה מקורו באגף התקציבים של האוצר. לכן כאשר רוצים אנשי משרד הרווחה לבנות עוד חדרים במעון קיים או להקים מעון חדש הם צריכים את אישור הרפרנט הרלבנטי באגף התקציבים. ככל שגדל מספר בעלי הפיגור שצריכים מעון, כך גדל הצורך של אנשי משרד הרווחה במשרד האוצר, ובאופן פרופורציונלי גם כוחם של אנשי האוצר להכריע על הסידור לפיו ייבנו המעונות החדשים. משיחות שערך מנדלקרן עם המעורבים בתפעול ותיקצוב המעונות התברר לו כי המסר שגורמי המקצוע במשרד הרווחה קיבלו היה חד משמעי – החוסים החדשים יעברו למעונות פרטיים.

כאן טמון החלק השקט של המהלך, זה שנעשה מתחת לפני השטח על ידי הדרג הפקידותי בלבד. במקרה של פתיחת מעונות חדשים בבעלות פרטית אין חשש ממהומה. למעשה, כל השחקנים בעלי הכוח שהתנגדו בעבר להפרטת המעונות הממשלתיים היו עתה אדישים – העובדים במעונות הממשלתיים לא נפגעו ולכן ההסתדרות לא התרעמה וההורים לחוסים במעונות הממשלתיים גם כן לא קמו מכיסאם כי הסידור לילדיהם לא השתנה. כל מה שקרה הוא שקם מעון חדש, אבל בבעלות פרטית. הפרטה חלקית - שקטה ולכן יעילה הרבה יותר.

לא מדובר בתהליך חדש, כותב מנדלקרן, אלא כזה שבצורות שונות מתרחש כבר שנים רבות. מספר המעונות הממשלתיים קפא על תשע מאז אמצע שנות התשעים, וכל פעם שגבר הצורך בפתיחת מעון חדש התקציב הגיע למעון לא ממשלתי – בבעלות פרטית או בבעלות של עמותה, שלעיתים היא לא יותר מאשר גוף פרטי שמוגדר כעמותה משיקולי מס.

בהתאם, החלק של המעונות הפרטיים מסך כל תקציב האגף לאדם המפגר גדל מ־45% ב־1992 ל־67% בשנת 2000 ול־78% ב־2012. אין זה פלא, אפוא, שמספר החוסים במעונות הממשלתיים יורד בהתמדה, כשבמקביל מספר החוסים במעונות בבעלות פרטית עולה (ראו איור).

"השפעה רבה על חסרי ישע"

אין זו הפעם הראשונה שנעשית בדיקה של איכות הטיפול במעונות לבעלי פיגור שכלי. מבקר המדינה כבר התייחס לסוגיה. בדו"ח האחרון שלו על הנושא, מ־2009, הוא נמנע מלשפוט את איכות הטיפול במעונות הפרטיים אל מול הממשלתיים או מלהסביר מדוע כל המעונות החדשים הם בבעלות פרטית. המבקר שולח רמז, שהמחקר של מנדלקרן סיפק לו את ההסבר, לאופן ההתנהלות של תהליכי קבלת ההחלטות על הפרטות בישראל.

וכך כתב המבקר על החלטת הממשלה להפריט את המעונות: "לא קדמה לקבלת ההחלטות עבודת מטה מקיפה. בין היתר, תחשיב עלות החזקתו של חוסה במעון ממשלתי לעומת עלות החזקתו במעון פרטי או ציבורי לא היה מבוסס, וסוגיית איכות הטיפול לא נבחנה בחינה יסודית. נוסף על כך, נמצאו ליקויים מהותיים בכל הנוגע לפיקוח על המעונות הפרטיים". לא כך ראוי, כותב המבקר, לפעול כשמדובר בהפרטה בעלת "השפעה מכרעת על איכות חייהם של חסרי ישע".