"אני בוחר בקפידה שתי חברות בשנה, משקיע בהן סכום משמעותי, והולך איתן עד הסוף"
אורן זאב מסביר למוסף כלכליסט את שיטת ההשקעות הייחודית שלו בסטארט־אפים, שהניבה בשנים האחרונות כמעט 100% הצלחה
בשנה האחרונה חזר שמו של אורן זאב, משקיע ישראלי כמעט אלמוני שמתגורר בלוס אלטוס שבעמק הסיליקון, להתגלגל בעוד ועוד שיחות סלון בין משקיעים בעולם ההייטק. זאב, שהיה שותפו של חנוך ברקת בשנותיה הראשונות של קרן אייפקס בישראל באמצע שנות התשעים, היגר לארצות הברית בתחילת העשור הקודם וכמעט נעלם. אלא שהוא לא באמת נעלם. הוא אמנם עזב את אייפקס והתרחק מהשקעות בישראל לכמה שנים, אבל בשנה האחרונה הוא חזר לתודעה בגדול, לאחר שהתברר כי השקעותיו הפרטיות בשנים האחרונות הניבו כמעט 100% הצלחה, ושלשלו לכיסו סכומים הגדולים עשרות מונים מאלה שהשקיע. בניגוד למקובל בקרב משקיעי סטארט־אפ אחרים, מספר זאב בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", הוא משקיע בכל שנה בלא יותר משתי חברות - ובסכומים משמעותיים, שהופכים אותו לבעל המניות הגדול בחברה. בשנים האחרונות הוא נהנה באופן זה מלפחות אקזיט גדול אחד בשנה.
אורן זאב בחודש שעבר, למשל, נמכרה קרוסריידר, חברת התוספים לדפדפן, ב־37 מיליון דולר למרקטס, חברת הפורקס של טדי שגיא. זאב היה בעל המניות המרכזי בקרוסריידר, עם נתח של 20%, ולפי הערכות גרף לפחות 10 מיליון דולר מהעסקה. השקעתו הראשונית בחברה עמדה על לא יותר ממיליון דולר. בשנה שלפניה זכה זאב להצלחה במודל דומה: הוא היה מעורב במכירת חברת סרגלי הכלים המקוונים וויביה לקונדואיט הישראלית תמורת 45 מיליון דולר. גם שם גרף, על פי הערכות, כ־10 מיליון דולר על השקעה של קצת יותר ממיליון. האקזיט הגדול ביותר של זאב עד כה לא היה בהשקעה פרטית אלא בהשקעה שלו עוד בכהונתו באייפקס ארצות הברית - בחברת הפודקסטים Audible. בסוף 2008, עם תחילת המשבר הכלכלי הגדול, נמכרה אודיבל לאמזון תמורת 300 מיליון דולר, הכניסה לאייפקס 130 מיליון דולר, ושלשלה גם לכיסו של זאב כמה מיליונים.
עם הזמן נחשפו עוד ועוד השקעות של זאב. במזומן הוא שווה כיום כמה עשרות מיליוני דולרים אבל על הנייר שוויו כבר מתקרב ל־100 מיליון דולר, המושקעים בחברות בעלות פוטנציאל צמיחה מהיר, שבכולן הוא משמש כאמור משקיע מרכזי. בין החברות הללו אפשר למצוא את Duda Mobile, שפיתחה מערכת להמרת אתרי אינטרנט של עסקים קטנים לקריאה בטלפון הסלולרי. זאב היה המשקיע הראשון בחברה, שהיום כבר חתומה על הסכמי שיתוף פעולה עם גוגל, והכניס כמשקיעה נלווית גם את קרן פיטנגו; Houzz, סטארט־אפ של בעל ואשה ישראלים המתגוררים קרוב אליו בעמק הסיליקון ופיתחו את אפליקציית עיצוב הבית הפופולרית ביותר כיום בחנות האפליקציות של אפל. זאב היה המשקיע הראשון בזוג, ובהמשך גייס גם את קרן סקויה היוקרתית, שהשקיעה בחברה 11 מיליון דולר; ו־Chegg, חברה המפעילה אתר להשכרת ספרי לימוד, שהגיעה כבר לשווי של מיליארד דולר. החברה נוסדה על ידי מהגרים מהודו ומפקיסטן, התמקמה באוהיו, קנטאקי וקליפורניה, ורכשה לפני שנתיים מרכז מו"פ בישראל. בתקשורת הזרה היא מוגדרת "אמזון של ספרי הלימוד", ומעסיקה כבר יותר ממאה עובדים. לכל אחת מהחברות הללו יש סיכוי גבוה לעשות אקזיט שמן של מאות מיליוני דולרים ולהעשיר בכך עוד יותר את זאב. הוא הפך את עצמו בהדרגה לגשר בין עמק הסיליקון לתל אביב, ומשקיע גם בסטארט־אפים של יזמים ישראלים סדרתיים הפעילים בעמק הסיליקון כגון Loop Commerce של אלכס סירוטה, קפריזה של יובל סקרלט, פרינ.מי של תמר יניב וגוגובוט של אורי זלצמן.
"זאת לא חוכמה לפזר כסף"
הצלחתו של זאב פנומנלית. לולא חברה אחת, NetWallet, שבה השקיע עם מייסד הוטבר אורן דוברונסקי ושאותה נאלץ לסגור לאחרונה, הוא היה יכול לזקוף לזכותו 100% הצלחה בהשקעותיו הפרטיות. אבל הכישלון הזה אינו מטריד אותו. "זה לא נכון לשאוף ל־100% הצלחה", אומר זאב בראיון טלפוני מביתו שבלוס אלטוס. "ברור שכל מה שהוא 100% לא נשאר כזה. גם אם הייתי מגיע לשיעור הצלחה מלא, הוא לא היה נשאר כך לאורך זמן".
אורן זאב. "אני לא רוצה להשקיע אם אני יודע שהפסד לא יכאב לי. השקעה בסכום משמעותי גורמת לי להיות מחויב ומחודד" צילום: John Todd
את הצלחתו הוא מייחס לייחודיות שבאופן השקעתו. "הרוב המכריע של האנג'לים (כינוי למשקיעים פרטיים בסטארט־אפים), בעמק הסיליקון אבל גם בישראל, הולכים על אסטרטגיה שקיבלה את הכינוי Spray and Pray, "פזר והתפלל". הגישה שלהם אומרת: 'אני לא יכול לדעת יצליח ומה לא, ולכן אני מגדיל את סיכויי ההצלחה שלי על ידי פיזור השקעות קטנות בחברות רבות'. הגישה שלי כמעט הפוכה. לדעתי צריך לבחור באיזו חברה אתה תומך וללכת איתה עד הסוף. זאת לא חוכמה סתם לפזר כסף. בחברות שאני בוחר אני בדרך כלל המשקיע העיקרי בתחילת הדרך, ואם צריך להביא עוד כסף, אני מצרף אנג'לים נוספים ומייצג אותם בדירקטוריון, כפי שעשיתי בקרוסריידר. אני רואה את עצמי אחראי להביא איתי קרנות הון סיכון איכותיות, ובדרך כלל זה גם קורה.
"אני לא חושב שיש לי מונופול על שיטת השקעה, אני פשוט עושה את זה לא רע. כשפגשתי לראשונה את קרוסריידר ראיתי התחלה של מוצר שימושי שנותן ערך למפתחי תוכנה. לא היו להם מתחרים וראיתי שיש להם פוטנציאל להוביל את השוק שבו הם פעילים. התלהבתי מהמודל העסקי וגם התחברתי ליזם קובי מנחמי, שהוכיח את עצמו קודם לכן כסמנכ"ל הטכנולוגיות של הסטארט־אפ המצליח סיקינג אלפא, כך שההחלטה להשקיע בקרוסריידר היתה החלטה קלה. למעשה רוב ההחלטות שלי קלות למדי, ואם הן הופכות למורכבות, זה תמרור אזהרה בשבילי. בתוך יממה מאז שמייקל אייזנברג מקרן בנצ'מרק הפגיש לראשונה ביני לבין מנחמי החלטתי שאני משקיע בו ובקרוסריידר. בסוף היום שלמחרת כבר חתמנו על חוזה, וכמה ימים אחרי זה הכסף כבר שכב בחשבון הבנק שלהם".
כדוגמה נוספת מביא זאב את Houzz, כיום אפליקציית המובייל הפופולרית ביותר לעיצוב הבית בחנות האפליקציות של אפל. "היא נחשבת כיום לחברת ענק ששווה הרבה", אומר זאב. "כשפגשתי את היזמים, בעל ואשה, הוא עבד בכלל בעבודה אחרת כמנהל תוכנה והיא גידלה את הילדים, ורק אחרי שהם הלכו לישון הם עבדו על החברה בלילה במטבח. לכאורה מדובר בחברה שעוד לא נרשמה ובמוצר שטרם הכניס כסף. אבל כשבחנתי את העניין לעומק גיליתי אתר אינטרנט שעובד פנטסטי עם טראפיק משמעותי ומקום גבוה בגוגל בערכים שהיו קשורים לעיצוב הבית, כמו 'עיצוב אמבטיה' למשל. גם אשתי, שקשה לעניין אותה בכל מה שקשור לאינטרנט, בילתה שעות באתר הזה. אמרתי לעצמי: שני החבר'ה האלה, אלון כהן ועדי טטרקו, הגיעו עם אפס משאבים להישגים משמעותיים מאוד. לא היה לי ספק שאפשר לבנות כאן חברה רצינית שגם תכניס כסף. לכן עברו 48 שעות מהרגע שפגשתי אותם לראשונה ועד שהחלטתי להשקיע בחברה. זו לא היתה החלטה קשה במיוחד, ואני לא חושב שהפגנתי אומץ בהשקעה שלי שם. בעיניי היה די ברור שזה צריך להיעשות, ובעיקר חשתי ששיחק לי המזל שפגשתי אותם. היזמים לא חיפשו השקעה באופן מאוד אקטיבי ובכלל הגיעו אליי דרך המלצה של חבר, לא אחרי שכבר דיברו עם 101 משקיעים. ואגב, באמצעות האתר שלהם גם מצאנו את הארכיטקט לבית החדש שלנו".
זאב עם שותפו למשרד "Orens Capital", אורן דוברונסקי. "אנחנו מתייעצים כמובן, אבל בסוף כל אחד מחליט לבד לגבי השקעותיו, ומשקיע מכספו האישי"
"אייפקס היתה מקפצה מדהימה"
לאחר סיום לימודיו בטכניון בשנות התשעים החל אורן זאב (48) את הקריירה שלו כמהנדס חשמל במרכז המדעי של יבמ, אחד ממרכזי הפיתוח היוקרתיים של אותה תקופה. תחילה עסק בפיתוח תוכנה לעיבודי תמונה ולאחר מכן היה שותף להקמת מרכז תכנון השבבים של יבמ. הוא פנטז על המשך קריירה אקדמית ולימודים לתואר שני ודוקטורט, עד שב־1993 קראה אשתו בעיתון על מוסד הלימודים היוקרתי ללימודי MBA אינסיאד, והוא נרשם והתקבל. זו היתה בדיוק התקופה שבה החל ענף ההון סיכון הישראלי לצמוח, וזאב, בוגר טרי של בית ספר למינהל עסקים עם רקע טכנולוגי מרשים, התעניין בתעשייה הצעירה הזאת. אחרי סיבוב התייעצויות שכלל את חמי פרס ורמי קליש, ממייסדי הענף, קיבל זאב שלוש הצעות לכהן כשותף בקרן הון סיכון, ומתוכן בחר להיענות להצעה של אייפקס, אז קרן צעירה שהקים בישראל חנוך ברקת, יוצא DSPC. זאב הצטרף לאייפקס בתפקיד שותף טכנולוגיות המידע (IT), כאחד מארבעה שותפים. הקרן הראשונה גייסה רק 40 מיליון דולר והחזירה תשואה סבירה אבל לא מזהירה, ובכל זאת הספיקה לאפשר לאייפקס לגייס קרן שנייה בהיקף של 100 מיליון דולר, ארבע שנים בלבד לאחר גיוס הקרן הראשונה. את הקרן השנייה השקיעו השותפים בחברות מעט יותר מוכרות מהשקעתם הראשונית - סרגון, איזיצ'יפ, מודם ארט וסטאר הום - אך גם אלה לא הצליחו לספק לאייפקס תשואה מזהירה של ממש.
"בדיעבד, קשה להגדיר את הקרנות של אייפקס בישראל כקרנות טובות", מודה זאב, "היו לנו כמה אקזיטים מוצלחים כמו קומטאץ', טסקום או סטאר־הום, אבל אנחנו מבינים היום את מה שלא הבנו אז: תשואות של פי שלושה או חמישה על הכסף שהשקעת באקזיט אינן מספיקות כדי להחזיר את כל הקרן ולהביא תשואה פנומנלית. בשנים ההן היינו די חדשים במקצוע, ולוקח הרבה שנים עד שאתה נהיה טוב במה שאתה עושה, אבל אישית זו היתה כמובן מקפצה מדהימה".
בשנת 2000 החליטה אייפקס לעבור ממודל של פדרציה של קרנות מקומיות לחברה גלובלית אחת, והקרן הישראלית צורפה לחברה הבינלאומית במעמד בכיר למדי. "זו היתה עסקה טובה עבורנו", מציין זאב. "ככל הנראה הקרן הישראלית היתה במצב טוב יותר מהאחרות. בדיעבד, ייתכן שמדובר בפטה מורגנה, אבל זה היה טיימינג מדהים כי זמן קצר לפני התפוצצות הבועה ברקת ואני הפכנו לשותפים בכירים באייפקס הגדולה ולבעלי מניות בה".
שנתיים לאחר מכן החליטה אייפקס למזג לתוך הקרן שלה בארצות הברית את הפעילות של פטריקוף, שהיתה מחלוצות ההון סיכון שם, וביקשה מזאב לעבור לעמק הסיליקון לשנתיים - שהתארכו בסופו של דבר לעשר שנים. זאב לא הרגיש אז בטוח עם הצעד הזה. "ליפול ככה על ארצות הברית בלי שממש מכירים אותי בתעשייה המקומית, ללא קשרים מיוחדים ובתקופה כלכלית קשה, זה לא היה מובן מאליו. בדיעבד, דווקא העובדה שמדובר היה בתקופה קשה אפשרה לי לצמוח כי התמקדתי בתחום שאחרי פיצוץ בועת הדוט.קום כבר לא עניין אף אחד: האינטרנט".
ואמנם, העסקה הראשונה שעשה זאב במסגרת פעילותו באייפקס ארצות הברית באה מתחום האינטרנט והפכה את שמו למוכר בעולם העסקים: הוא השקיע בחברת הספרים הקוליים אודיבל, שהונפקה ונמכרה לאמזון ב־300 מיליון דולר והכניסה לאייפקס 140 מיליון - פי 17 מההון שהשקיעה בה בתחילת דרכה. ההנפקה פתחה לזאב דלתות רבות בעמק הסיליקון, ובשנים שלאחר מכן הוא התמקד כמעט אך ורק בשוק האמריקאי. "לא היה לי קשר עם יזמים ישראלים, ואפילו לא עם הצוות של אייפקס בישראל", מספר זאב.
המדען הראשי, אבי חסון צילום: עמית שעל
"לא רציתי לנהל יותר כסף של אחרים"
אלא שארבע שנים אחר כך, ב־2006, החליטה אייפקס לצאת לחלוטין מפעילות ההון סיכון וההשקעות בהייטק ולהפוך למה שאנחנו מכירים היום - קרן הון פרטית שעוסקת ברכישה וטיוב של חברות ענק - ולסגור את פעילותה בעמק הסיליקון. זאב מצא עצמו, לראשונה אחרי שנים ארוכות, בלי משרד ללכת אליו בבוקר. אחרי קרוב ל־20 שנות השקעה, שלושה אקזיטים כמשקיע עצמאי ויותר מעשרה כמנהל באייפקס, הוא היה עצמאי כלכלית, והחליט לקחת פסק זמן ולעשות דברים למען הנפש. הוא למד יוגה, טיפס על הרים, גלש, ובילה זמן איכות עם אשתו חגית ושני ילדיהם. במשך שנה אף עבד כמורה לאלגברה בבית הספר האנתרופוסופי "וולדורף פנינסולה" שבו לומדת בתו שירה בעמק הסיליקון. אלא שבשלב כלשהו התחיל להתגעגע לעולם ההשקעות.
"לא התגעגעתי לעניין השותפות, לא רציתי לנהל כסף של אחרים או לספר סיפורים למשקיעים. התגעגעתי לבנייה של חברות, פשוט מאוד. רציתי לקחת חלק בבנייה של חברה ולתמוך בה וביזמים בצורה אמיתית, משהו שלא ממש יצא לנו לעשות בצורה טובה מספיק באייפקס. התחלתי בהשקעה אחת ב־2007, בשתי השקעות ב־2008, וכך הלאה. רציתי למלא תפקיד משמעותי ולעבוד בשביל היזמים שלי במלוא מובן המילה, לא כמס שפתיים. אני מאמין באמת ובתמים שכאשר תומכים אחד בשני נוצרת דינמיקה חיובית, החברה צומחת וההחזרים גדלים, והרווח של היזם לאו דווקא מגיע על חשבוני. אני שם סכומים שהם משמעותיים בשבילי. אני לא רוצה להשקיע אם אני יודע שהפסד לא יכאב לי. העובדה שהסכומים מהותיים גורמת לי להיות הרבה יותר מחויב ומחודד".
לשמחתו, מעמדו של זאב אחרי הפרישה מאייפקס אפשר לו להשקיע איך שהוא רוצה, ללא תכתיבים של שותפים. עם אורן דוברונסקי, חבר טוב ושכן בעמק הסיליקון, הוא הקים את משרד "Orens Capital", אבל בסופו של יום כל אחד מהם מקבל בעצמו את ההחלטה לגבי השקעותיו, ועושה זאת מכספו האישי וחשבון הבנק הפרטי שלו. "יש לי מעגל קטן של אנשים שאיתם אני מתייעץ, מעבר לדוברונסקי כמובן, אבל בסוף זאת החלטה אישית, והיא בדרך כלל מתקבלת לאחר יום או מקסימום יומיים. אם אני לא בטוח לגבי המוצר, פוטנציאל השוק והיתרון התחרותי, אני נוטה להתרחק מהחברה. סיגלתי לעצמי את השיטה הזאת במשך 17 השנים שבהן אני משקיע. לוקח הרבה שנים לעצב פילוסופיית השקעה, ולזה צריך להוסיף הרבה מזל וקבלת החלטות בתנאים של חוסר ודאות. כשאני מסתכל לאחור אני רואה כמה באמת לא היה לי הרבה מושג בשבע או שמונה השנים הראשונות של הפעילות שלי".
חנוך ברקת, שותפו של זאב באייפקס ישראל צילום: מתן פאר
ההחלטה שלך להשקיע לבד מכספך האישי נבעה מאכזבה מהמבנה הנוכחי של קרן הון סיכון? הרי גם אייפקס שהיית חלק ממנה כבר סגרה את פעילות ההון סיכון שלה.
"ללא ספק אני משקיע כיום פי עשרה יותר טוב ממה שהשקעתי בתוך אייפקס, אף שבאייפקס זה עבד לא רע ועובדה שהצלחנו לגייס קרנות נוספות והיום היא חברה משגשגת. אבל ישנם מרכיבים רבים במבנה של קרן הון סיכון שגורמים לה לעבוד בצורה לא אופטימלית, בעיקר בגלל הצורך של מנהלי הקרן בדימוי חיובי. העובדה שאתה מנהל כסף של אחרים מקטינה את היכולת שלך לקחת סיכונים, כי הרי אם ישנו אחוז קטן של סיכוי שלא תצליח, אתה פוחד להיראות כמו אידיוט. גם ההחלטה למכור חברות נעשית מתוך דאגה לדימוי חיובי קצר טווח: לפעמים למכור סטארט־אפ ב־50 מיליון דולר זה הדבר הנכון לעשות, אבל עבור הקרן הדבר ייתפס כהודאה בכישלון. קרן הון סיכון תעדיף לדחות את המכירה למועד אחר מתוך מחשבה היפותטית שערך החברה ימשיך לעלות. ומעבד לדאגה לדימוי כלפי המשקיעים, מנהל ההשקעות משחק גם משחק פוליטי מול שותפיו. אחרי הכל, הוא מנהל את הקריירה שלו קודם לכך שהוא מנהל כספים של אחרים; לכן אם שותפו לקרן יטעה ויעשה השקעה לא חכמה, הוא לא יעיר לו על כך. הפוליטיקה הפנימית היא רבה, וככל שהקרן גדולה יותר היא פוליטית יותר, בעיקר בקרן שבה כבר יש דור חדש של שותפים שלא ייסדו את הקרן".
אתה מתמקד בתחום האינטרנט, תחום שבו לא צריך כל כך הרבה כסף כדי להצליח.
"נכון מאוד. בתוכנה ארגונית או במוליכים למחצה צריך להשקיע 40 מיליון דולר בחברה לפני שאפשר יהיה להכריז על הצלחתה. אני נמצא בתחום שבו עם יחסית מעט כסף אפשר לבנות הרבה ערך".
בני הזוג והיזמים אלון כהן ועדי טטרקו
אז האם בשביל להרוויח היום צריך להשקיע באינטרנט?
"בעיקר צריך להתמקד ולא להתפזר. אם תתפזר תהיה בינוני בהכל. גם בישראל הייתי ממוקד באינטרנט, אבל שם זה שוק קטן שבו אתה יכול להרשות לעצמך להתפזר. כשהגעתי לארצות הברית ב־2002 היה לי ברור שאני חייב להתמחות במשהו כדי שיהיה לי יתרון על פני משקיע אמריקאי. באותה שנה האינטרנט נחשב מת ולהגיד דוט.קום היה כמו לקלל. היתה לי אז כנראה הברקה, או סתם מזל, וקיבלתי החלטה שאני משקיע באינטרנט, כי היה לי ברור שהוא לא עומד לברוח לשום מקום. היה לי ברור שהוא עומד לשנות את העולם".
"לא כל חברה צריכה להיות גדולה"
וויביה וקרוסריידר, שני האקזיטים האחרונים שלך בישראל, נמכרו מוקדם מאוד ובסכומים נמוכים יחסית. רבים נותנים את האקזיטים האלה כדוגמאות לחוסר היכולת של התעשייה הישראלית להקים לעצמה חברות הייטק גדולות שרוכשות חברות ומעסיקות אלפי עובדים. אתה כמשקיע נהנה, אבל התעשייה ניזוקה.
"אני לא מקבל את הביקורת הזאת כיוון שבהשקעות שלי אני לא בהכרח מחפש את הקרוסריידרים או הוויביות הבאים. לעומת אנג'לים אחרים בוואלי אני דווקא קשור בבנייה של חברות מאוד משמעותיות, אם כי לאו דווקא ישראליות, כמו Duda Mobile, Chegg, Houzz ו־Audible, ועוד כמה שאני מעדיף לא להזכיר שיש להן פוטנציאל להיות ענקיות. אין לי כאן אג'נדה מכוונת, אבל באופן טבעי החברות שנמכרו מוקדם הן אותן החברות שמלכתחילה לא נועדו להיות חברות גדולות ולכן נמכרו. אני לא חושב שאת וויביה, למשל, היתה הזדמנות לבנות לעסק גדול. היא גייסה רק 2 מיליון ונמכרה ב־45 מיליון וכיום היזמים עובדים בשביל הרוכשת קונדואיט, ענקית תוכנה מרחובות. יום יבוא והם יעזבו את קונדואיט ויקימו משהו חדש.
"ישנן חברות שיש להן הזדמנות להיות חברות גדולות, ויש חברות שלא נבנו לשם כך. זאת פונקציה של השוק, של המצב התחרותי, של המוטיבציה של היזם, פונקציה של הכישורים. אי אפשר לקחת תפוז ולהגיד 'אני רוצה שהוא יהיה תפוח'. אני גם משתדל לא ללכת נגד הרצון של היזם אם הוא מבקש למכור. הדיון הזה הוא עקר. אני חושב שבתעשייה בריאה יש מיקס של כל מיני חברות, חלקן ייבנו לחברות גדולות וחלקן יימכרו מוקדם. החברות שנמכרות מוקדם תורמות תרומה אדירה לחברה בדיוק כמו אלה שגדלות להיות חברות שרוכשות חברות אחרות. כל אקזיט כזה, כמו וויביה וקרוסריידר, הכניס למדינה כסף ממסים. שתיהן נמכרו לחברות ישראליות, והן למעשה לא הולכות לשום מקום אלא נשארות כאן ומסייעות לבניית אותן החברות לכדי חברות גדולות יותר. העובדים נשארים כאן וממשיכים לבנות את החברה. האם זה משנה אם בעל המניות הוא אורן זאב או מנכ"ל קונדואיט רונן שילה? גם בארצות הברית הרבה חברות לא נבנות לחברות גדולות, ולא תראה שבוכים על התופעה הזאת. אני בכלל לא בטוח שלהיות חברה גדולה זה טוב. תסתכל על ECI. היא חברה גדולה אבל רוצה שיקנו אותה. היא לא נמכרה ועכשיו היא על סף פשיטת רגל ומסכנת את קיומו של מפעל הייצור שלה באופקים".
בעיני זאב, כל הדיון בנושא האקזיטים הוא לא רק עקר אלא גם מסוכן. "מישהו בצמרת עוד עלול לקחת את זה ברצינות, ולנסות לתקן תקנות שישפיעו על התוצאה, ואני סבור שאין כאן סיבה להתערב. התנהלות האקזיטים היא דוגמה נהדרת לכוח של השוק החופשי. זה עובד נהדר ואין סיבה לקלקל את זה. אי אפשר להכריח ילד שאוהב היסטוריה ללמוד גיאוגרפיה. צריך לתת לסטארט־אפים להתפתח כמו שהם מבינים".
בכלל, זאב הוא אחד הקולות הבולטים בעד שוק חופשי ונגד התערבות ממשלתית בענף ההייטק, ולעתים נדמה שהוא מעדיף לעמוד מחוץ לקונצנזוס גם בנושאים שמקובלים לכאורה על כולם. הוא מתנגד נחרצות, לדוגמה, לפיזור השקעות המדינה בתחום ההייטק לפריפריה, אחד הנושאים היותר מדוברים בשנים האחרונות, שבמסגרתו מנסים המדען הראשי ומשרד התמ"ת לשבור את ההגמוניה של הרצליה־רעננה־הוד השרון. חברות רבות דוגמת אינטל ומנכ"לים דוגמת זאבי ברגמן, אפי קוטק ורפי מאור מטיפים השכם והערב להקמת סניפים של חברות הייטק גדולות בבאר שבע, בנצרת ובגליל, אלא שבעיני זאב מדובר בבכייה לדורות: "הכוח של ענף ההייטק הוא בצפיפות שלו. כשאתה בונה חברה אתה צריך לשכור את מי שהכי מתאים לעבודה, האנשים עם הכישורים הנכונים. הסיכוי למצוא מישהו כזה בעמק הסיליקון הוא גבוה מאשר בתל אביב, אבל הסיכוי למצוא את אותו אדם בתל אביב הוא גבוה יותר מאשר בשדה בוקר. כך שהסיכוי להצליח משדה בוקר או מקריית שמונה אינו גבוה. צריך לתמוך בפריפריה בכל מיני צורות, אבל זאת לא הצורה הנכונה. לך תבנה את צ'קפוינט, או אפילו את וויביה, בבאר שבע. יהיה לך מאוד קשה, כי עד שכבר מצאת את האדם הנכון, תצטרך לשכנע אותו לבוא לבאר שבע. גם בארצות הברית ההייטק מתמקד בעיקר בעמק הסיליקון. סע מכאן שעה לכל כיוון וכבר לא תראה חברות טכנולוגיה, ואיש לא חושב שמדובר בבעיה".
לזאב יש גם דעה נחרצת נגד פעילות המדען הראשי, שמשקיע כ־1.4 מיליארד שקל בשנה בחברות סטארט־אפ ובחברות הייטק גדולות יותר. בעיניו ההייטק איננו נדרש לחלוקת כספים של המדינה. "כשהמדינה מחלקת כסף תמיד יהיו כאלה שירצו לקחת. מובן שאם האלטרנטיבה היא לתת את הכסף להתנחלויות או לאברכים אז עדיף כבר שישימו אותו בהייטק, אבל חברות הסטארט־אפ צריכות לעמוד על הרגליים ללא עזרה ממשלתית - ואם הן לא מצליחות, עדיף שייסגרו וישחררו את הטאלנט שהם מחזיקים לחברות אחרות. המחסור העיקרי בענף ההייטק היום הוא לא בחברות חדשות אלא בעובדים כישרוניים שמתבזבזים על המון סטארט־אפים. לשים כספי ממשלה ב־ECI, חברה שקיימת כבר 30 שנה ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים, זה לא לעניין. עדיף שהחברה תתפרק והכישרון של העובדים ילך למקומות אחרים. כספי המדען הראשי היו טובים מאוד לפני 30 שנה כדי להצית את תעשיית הסטארט־אפים, אבל כיום היא די עומדת על הרגליים לבד".
קרנות ההון סיכון הישראליות שמשקיעות בסטארט־אפים הולכות ומתייבשות, וכיום דווקא עולות קריאות להגברת המינוף הממשלתי בתחום.
"אני לא קונה את זה. אמנם כבר אין הרבה קרנות ישראליות שמשקיעות בסטארט־אפים באופן פעיל, אבל נכנסות לכאן עוד ועוד קרנות אמריקאיות שלא היו קיימות בשנות התשעים. וכמו שאמרתי, לא נורא אם יהיו כאן 20% או 30% פחות סטארט־אפים והעובדים יתפזרו בקרב החברות ששרדו. אם כבר, הממשלה יכולה להשתמש בכסף הזה כדי להעניק פטור ממס לקרנות הזרות שמשקיעות כאן כדי שיזרימו לפה עוד הון. אני לא מתנגד להתערבות ממשלתית, אני מתנגד לקיומו של מערך שלם של פקידים שמחליטים איזו חברה תקבל חצי מיליון דולר ואיזו תקבל מיליון דולר. גם בתוכנית החממות גורמים לסטארט־אפים לעסוק בביורוקרטיה ממשלתית במקום להתמקד בשוק שבו הן צריכות לפעול".
אייפקס עברה כמה גלגולים והיום יש לה תפקיד מכריע במשק הישראלי, כמי שקנתה את בזק, תנובה ופסגות. מה דעתך על מה שנעשה ממנה מאז פרישתך?
"אייפקס הגיעה למעמדה כיום כי היא סיפקה את הסחורה, והסחורה שלה - ולא צריך להתבלבל כאן - היא תשואות למשקיעים. זה לא מתפקידה של אייפקס לדאוג שהמובטל בשדרות יקבל את הקוטג' שלו בחמישה שקלים. זה לא שאין לי סימפטיה לתושבי שדרות, להפך, אני כן חושב שהם צריכים לקבל קוטג' בחמישה שקלים, אבל לחשוב שאייפקס צריכה לדאוג לזה זו תמימות, וזה בחיים לא יקרה. זה תפקיד של הרגולטור, אייפקס לא יושבים וחושבים איך אנחנו מיטיבים עם ישראל או מזיקים לה אלא איך הם מביאים את התשואה הגבוהה ביותר. ואם אני הייתי אייפקס לא היתה לי ברירה אלא לעשות את אותו הדבר. זה ברור לי לגמרי".
