להיות חולת סרטן ולזכות ביחס אנושי
טיפולים כימותרפיים אפשר לקבל גם בקהילה, ולא רק בבתי החולים, באווירה נעימה יותר שמקלה על הסבל
לפני כשלוש שנים החיים שלי התהפכו בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה לפני 30 שנה, כשהייתי עוד בחורה צעירה, אמא לשלושה ילדים קטנים. סבלתי מסרטן השד ונאלצתי לעבור כריתה. אחרי ההחלמה - תחושת ניצחון, התעלות ממש. כמעט שלושים שנה, של חיים מושלמים, עם ילדים אוהבים ונכדים, עבודה מספקת, עד שיום אחד, בום! הכל קורס. הסרטן חזר.
שוב הגעתי לבית חולים במרכז הארץ לבדיקות הראשונות. העבירו אותי ממחלקה למחלקה, מדלפק לדלפק, המוני אנשים סביבי, ובכל זאת אין את מי לשאול. לבסוף, כשסיימתי את סדרת הבדיקות, התברר כי גושים סרטניים נמצאו בבלוטות הלימפה ובריאה. מיד הופניתי לאונקולוגית בבית החולים, שהתאימה לי טיפול כימותרפי.
היום הראשון של הטיפולים התחושה הייתה דומה לתחנה מרכזית הומה אדם. חיכיתי בתור לבדיקות דם, ואחר כך חיכיתי בתור לקבל את התוצאות, ולבסוף חיכיתי בתור לקבל את הטיפול. יצאתי משם בערב, מותשת לחלוטין.
איש לא אמר לי מה מצפה לי ביום שלאחר הטיפול הכימי. יצאתי מהבית להתאוור קצת ולאחר שיטוט קצר בעיר, התמוטטתי. החום עלה ופוניתי מיד למיון. את חוויות הטיפול הכימי למדתי על בשרי, אף אחד לא הכין אותי מראש, איש לא הזהיר אותי מה מצפה לי.
הטיפולים הפכו לדבר שבשגרה. מידי שבוע הגעתי בשעות הבוקר לבית החולים, בדיקות דם, טיפול, ובין לבין המתנות ארוכות של שעות. ביום שלאחר מכן, מיותר לציין, לא יצאתי מהמיטה. בבית החולים לא דיברתי עם איש פרט לאחות שחיברה אותי לתרופה. מחלקת אשפוז היום הייתה תמיד מלאה באנשים; חולים שמקבלים טיפול, בני משפחה ומטופלים שממתינים במסדרון, טלפונים, דיבורים, כל הזמן רעש סביבי. מערכת החיסון שלי הייתה חלשה באותה התקופה, והנוכחות בבית החולים לא סייעה. דלקות והצטננויות הפכו לדבר שבשגרה, אבל נשכתי שפתיים בתקווה שיגיעו ימים טובים יותר. בני משפחתי היו אלו שחיזקו אותי ונתנו לי סיבה להמשיך בטיפולים.
לאחר שלושה חודשיםנשלחתי לבדיקת סי-טי, שהייתה אמורה להראות האם אני מגיבה היטב לטיפול. אבל כשהגיעו התוצאות הרופאה שלי היתה בחו"ל. נשלחתי לרופא אונקולוג אחר במחלקה. הוא עיין בתיק ולשאלתי האם אני מגיבה טוב לטיפול, האם יש סיכוי, ענה: "מה את חושבת, שמי שיש לו סוכרת, הסוכרת נעלמת?. גם הסרטן שלך לא ייעלם. תצטרכי למשוך את זה כל החיים, אם תחיי".
התאמצתי שלא לפרוץ בבכי. נשמתי עמוק, ביקשתי שייתן לי את התיק הרפואי שלי ואמרתי לו: "אני מבקשת שתלך מפה. אני לא צריכה ממך שום דבר, אל תחזור אלי יותר".
המטופלים האחרים בחדר מחאו לי כפיים. הוא באמת קם והלך, אבל אני פרצתי בבכי. לא האמנתי שהוא אמר לי את הדברים האלו מול כולם. ציפיתי לשמוע בשורות קשות לבד, בפרטיות, עם תמיכה. בטח שלא בדרך הזאת.
באותו היום ביררתי על מקומות אחרים לקבל טיפולים כימותרפיים. הרופאה שטיפלה בי אז קיבלה מטופלים גם מחוץ לבית החולים, במרפאה האונקולוגית היחידה בארץ שפועלת בקהילה, "א.פ.ק בריאות", דרך קופת החולים שלי. החלטתי לעובר ולקבל את הטיפולים שם.
אחת המנהלות במקום קיבלה את פני באדיבות רבה ושאלה כיצד תוכל לעזור לי. לאחר מכן עובדת סוציאלית ניגשה לדבר איתי, וליוותה אותי בביקור אצל הרופא.
מערכת הרפואה לעיתים מתמקדת כל כך בפן הרפואי, המדעי, עד שהפן האנושי נשכח כמעט לחלוטין. היו פעמים בבית החולים שרציתי לקום ולצעוק "אנחנו בני אדם, לא עכברי מעבדה!". למילה טובה יש כוח. לא צריך להיות מדען בשביל להבין את זה. לא צריך להיות מלומד בשביל להבין שכוס קפה קטנה עושה הבדל גדול.
את הטיפולים אני ממשיכה לקבל, זו השנה השלישית, ב"א.פ.ק בריאות". יש פתרון למחלקות אשפוז היום בבתי החולים. נכון שמחלת הסרטן היא מחלה נוראית, מפחידה, מאיימת, אולם ברגע שהטיפול בה הופך להיות עניין שבשגרה, אין סיבה לקבל אותו בבית החולים, בין מאות אנשים, מחלות והמולה. להיפך. דווקא לפרטיות ולאינטימיות יש חשיבות רבה הרבה יותר מאשר למוסד הרפואי עצמו.
אז נכון, אף אחד לא יכול להגיד לי מה יהיה בסוף, ועד מתי אמשיך עם הטיפולים. אבל בשביל להמשיך לנהל אורך חיים נורמלי, למרות המחלה, צריך שהטיפול ייעשה באופן הכי נעים שיש. אני לבית החולים כבר לא אחזור, אלא בחוסר ברירה.
הכותבת היא חולת סרטן
