אבי, ששרד את הגטאות והמחנות, אמר לי: "אני לא מסוגל לאכול בשר בגריל בגלל ריח הבשר מאושוויץ"
ראובן אדלר: "בגיל 20 עברתי תאונת דרכים, ואמא אמרה למנתח: 'אני ניצולת שואה, יש לי ילד אחד, אתה חייב להציל אותו'"
"נולדתי בפולין שנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה, בן יחיד ללאה ומרדכי. כל המלחמה עברה על הוריי במחבוא בגטו ורשה, באושוויץ ובבריחה למדינות מזרח אירופה. עלינו לארץ ב־1949 ממחנה עקורים בגרמניה. גדלתי בקריית חיים, ובשכונה שלי לרוב ניצולי השואה היה ילד אחד. כששאלתי את אמי למה אין לי עוד אח היא אמרה: 'אני לא רוצה לסכן את הכל עם עוד ילד'. הייתי פרחח לא קטן, ואמא תמיד נקראה לבית הספר. אם אבי היה צועק עליי או מעיר לי אמא אמרה לו בפולנית לעזוב אותי, היא היתה מאוד מגוננת.
"בכל פעם שהוזכרו הגרמנים אבי תמיד הוסיף: 'ימח שמם', אבל את הפולנים שנא הרבה יותר. הוריי לא היו מוכנים לבקר בפולין מעולם והתנגדו לכך שאסע לפולין או שבנותיי ייסעו לשם במסגרת בית הספר. כשביקשתי מאבי את כתובת המגורים שלהם כשהגעתי לנסיעת עסקים בפולין, הוא סירב לתת לי אותה. הוא תמיד אמר לי: 'האנטישמיות של הפולנים בזמן המלחמה הרגה אותי'. מצד שני, בבית דיברו פולנית ולכן גם אני דובר פולנית.
1956. ראובן אדלר, בן 13, עם הוריו לאה ומרדכי בביתם בקריית חיים ביום בר המצווה שלו
"אבי היה קבלן של חומרי בניין, אדם חזק, גבוה ובריא גוף, אבל רגיש לנושא השואה בצורה בלתי רגילה. פעם אחת אמר: 'אני לא מסוגל לאכול בשר על הגריל בגלל הריח השרוף של הבשר שהכרתי מאושוויץ'. יום השואה היה היום הכי קדוש בבית; הוריי נסעו בו תמיד לקיבוץ לוחמי הגטאות, שבו מצאו אנשים שהזדהו איתם. בכל פעם שהשואה הוזכרה שניהם היו בוכים. כשהיו רואים את הבנות שלי הם תמיד נזכרו באחים ובאחיות שלהם שנרצחו, כל מפגש היה מתגלגל לזיכרון הזה.
"אמי היתה אמא פולנייה, מאוד חמה וטובת לב, ולבשל למשפחה שלה היה הדבר הכי חשוב עבורה. היא יצאה לעבוד רק כשעזבתי את הבית, כמנהלת חשבונות של שסטוביץ. בגיל 20 עברתי תאונת דרכים קשה כשנסעתי עם חברים לעשות סקי מים בטבריה. האוטו שנסעתי בו התהפך וסבלתי מקרע בכבד. זה היה ביום שישי, ואמא התקשרה לרופא המנתח ואמרה לו: 'אני ניצולת שואה, יש לי ילד אחד, אתה חייב להציל לי אותו'. הוא ניתח אותי ביום שישי בלילה והציל אותי כנראה.
"אף על פי שהשואה היתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי הוריי, אישית לא הרגשתי אותה יותר מדי. את הסיפורים הוריי הסתירו ממני, הם רצו למחוק את התקופה הזאת ולפתוח דף חדש, אבל לאורך השנים הבחנתי שהם פיתחו אינסטינקטים חזקים, חושים בלתי רגילים למצבים ולבני אדם. זה התחיל מהיכולת לזהות במבט מי אנטישמי ומי לא. אני חושב שזה מה שירשתי מהם. חיצונית אני דומה לשניהם, אבל גם באינסטינקטים. במקצוע שלי גם אני איש של אינטואיציה, והיא עובדת בשבילי כמו שעבדה עבור הוריי".
