למה סטנלי פישר הוא לא משה כחלון

1. כי גם הורדת הקישוריות לבדה לא הגבירה את התחרות בענף הסלולר

את ההמלצות המסתמנות של בנק ישראל אפשר לחלק לשתיים: צעדי מסגרת להגברת התחרותיות והתערבות רגולטורים במחירים. עם החלק הראשון לבנקים אין בעיה (בכפוף לסייגים טכניים), או לפחות זה המסר שהם מעבירים. רוצים בנק אינטרנטי? תפדלו. רוצים שקיפות ואחידות במערכת העמלות? בכבוד. רוצים להקים אתר שישווה בין עמלות? תסלמו. רק אל תכריחו אותנו לבטל את עמלת דמי הניהול על השקעה של לקוחות במק"מ ואל תחתכו משמעותית את העמלות שאנחנו גובים על ניהול חשבון עסק.

הצגת הדברים באופן הזה – תחרות כן, התערבות במחירים לא – היא גם אמיתית אבל גם מזויפת. אמיתית, משום שהבנקים יודעים היטב כי התערבות ישירה בגובה עמלות - חיתוכן או ביטולן - היא פגיעה ישירה בשורת הרווח שהדרך היחידה להתמודד איתה היא להעלות עמלות במקומות אחרים, ואת זה הבנקים לא ימהרו לעשות. זה החלק היחיד שיהיה דומה בין מאבק הבנקים למאבק חברות הסלולר - חיתוך העמלות יפגע בשורה התחתונה, אם כי ניתן להניח שבממדים צנועים יותר.

אבל חלק מהדאגה הזו מזויפת ונועדה להוות מסך עשן שיסתיר בין הציבור ובין הדאגה האמיתית של הבנקים. כשם שהורדת דמי הקישוריות לבדה לא פתחה את שוק הסלולר לתחרות אלא הכנסת מפעילים נוספים, כך הפחתת דמי הניהול או הטבה מסוימת עם עסקים קטנים לא תשנה את המערכת הבנקאית מקצה לקצה ולא תגדיל משמעותית את התחרות. או לכל הפחות, לא באמת נרגיש את זה בכיס.

אפילו אם בנק ישראל יצליח לאשר המלצות מרחיקות לכת שיגרעו מן המערכת הבנקאית מיליארד שקל בסך הכל - מתוך הכנסות מצרפיות של מעל 40 מיליארד שקל ב־2011. לא נורא, הרווח עדיין יישאר בשמיים.

מה שכן ישנה את המערכת, אולי, זו הכנסה של שחקנים משמעותיים לתוך ענף הבנקאות למשקי בית. כרגע, כשלא ברור מה זה בנקאות אינטרנטית, למי היא פונה ומה היא מאפשרת לעשות, מוקדם להעריך מה תהיה השפעתה. בהנחה שהיא תהיה זניחה במקרה הטוב, הבנקים יכולים להיות רגועים. אם בנק ישראל יגלח להם קצת משורת הרווח אבל לא יכניס שחקנים גדולים למערכת, לא נורא. אחרי רבעון קשה אחד או שניים העניינים ירגעו.

הרווח של הבנקים יישאר בשמיים צילום: שאול גולן

2. כי עם כל השקיפות שבעולם, הבנקים עדיין חזקים יותר מהלקוחות שלהם

בבנק ישראל מאמינים שהגברת השקיפות היא כלי מרכזי להגברת התחרות בין הבנקים. בתיאוריה, זה נכון. אם ללקוחות תהיה יכולת השוואה אמיתית, בהירה וזמינה בין השירותים הבנקאיים - למשל באמצעות אתר ייעודי כמו זאפ - כוח המיקוח שלהם מול הבנקים יגדל, התחרות תגדל והיד הנעלמה של השוק כבר תוריד את המחירים. עובדה, במשך שנים חברות הסלולר סיבכו את המסלולים שהם שיווקו ללקוחות כך שלא היה ניתן להשוות בין חברת סלולר אחת לשנייה. עד שבאו גולן טלקום ו־Hot Mobile והשיקו תוכניות ברורות - תשלום חודשי אחד, ידוע מראש, והכל כלול בתוכו ללא הגבלה. פתאום אפשר להשוות בין החברות, והתחרות בענף בשיאה.

אלא שבבנקים, יודעים גם בבנק ישראל, העסק מעט יותר מורכב. ראשית, הבנקים יילחמו ברעיון לפרסם בפני הציבור את העמלות שהם גובים בפועל, בטענה כי הדבר כלל לא משקף את המציאות. אפילו אם עמלת דמי ניהול על תיקי ניירות ערך היא 0.35%–0.4% בפועל (לעומת 0.6%–0.8% בתעריפונים הרשמיים של הבנקים), יש שונות בין העמלה שמקבל לקוח עם תיק השקעות של 15 אלף שקל ולקוח עם תיק השקעות של 1.5 מיליון שקל.

לכן, יגידו בבנקים, אם כבר לפרסם משהו אז לעשות את זה בהתאמה לפרופיל הלקוח, דבר שכמובן יגרור סיבוך בהשוואה הסופית.

אבל אפילו אם התוכניות של בנק ישראל ייצאו לפועל ובתוך זמן לא ארוך כל לקוחות הבנקים יוכלו לשבת מול המסך ולראות בדיוק מה ממוצע העמלות שהבנק שלהם גובה ועד כמה הם נדפקים, לא בטוח שהדבר ישפר את התחרות. אם לקוח קטן עם תיק השקעות של 15 אלף שקל יגלה שהוא משלם עמלה גבוהה ב־70% מהממוצע ויתקשר בחמת זעם לבנק שלו וידרוש להפחית אותה לממוצע, כלל לא בטוח שהבנק שלו יסכים. במקרים מסוימים, אומרים בבנקים, לא יהיה שווה "להתאבד" על הלקוחות האלה, והם ימצאו את עצמם מתקשרים לכל הבנקים ומקבלים את אותו מחיר גבוה.

3. כי נגיד בנק ישראל לא צריך להתמודד בפריימריז

כחלון. האינטרס הפוליטי דר בכפיפה אחת עם האינטרס הצרכני צילום: מיקי אלון

בראש בנק ישראל לא עומד פוליטיקאי, אלא כלכלן שאמנם מבין בפוליטיקה אבל לא כפוף לשיקולים פוליטיים. בניגוד לשר התקשורת, למשל, שזיהה היטב שהאינטרס הפוליטי שלו יכול לדור בכפיפה אחת עם האינטרס הצרכני, בבנק ישראל המצב שונה. הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, לפחות באופן מסורתי, מבכר לדאוג ליציבות של הבנקים מאשר לרווחת הצרכנים. זאת מתוך שיקול שאם אחד הבנקים יקרוס, כל האינטרסים הצרכניים יירדו איתו לטמיון בבת אחת.

לכן, מקווים בבנקים, נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים לא ימהרו לנהוג במערכת הבנקאית כפי ששר התקשורת נהג בענף הסלולר. כן הגברת תחרות, לא חיתוך עמלות אגרסיבי א־לה־דמי הקישוריות. אחרי הכל, בנק ישראל יכול להרשות לעצמו להיות מנותק מהצורך הפוליטי להיענות לרחשי העם המבקש להעלות את הבנקים לעולה.

אבל, מבינים בבנקים היטב, הזמנים השתנו. מה שהיה נכון לרגולטור הישראלי – ובפרט למפקח על הבנקים – עד קיץ 2011 לא בהכרח נכון אחרי הקיץ ההוא. הזמנים השתנו, מבינים בבנקים, ולבנק ישראל אין יותר ברירה אלא להטות את אוזניו לכיוון הרחוב. מעט, במשורה, אבל השינוי הזה מחויב המציאות.

עובדה, בנק ישראל יכול היה שלא להקים את הוועדה לבחינת התחרותיות במערכת הבנקאות בישראל, אבל הוא הקים אותה. נכון שזו היתה המלצה של ועדת טרכטנברג, אבל כשמיקומן של הרבה המלצות אחרות לא נודע, לא היתה שום סיבה ליישם דווקא את זו. למעשה, רומזים בבנק ישראל עצמו מאחורי הקלעים, הוועדה הזו עוד הולכת להפתיע את כולם.

פישר. לא פוליטיקאי צילום: בלומברג

4. כי בבנקים אין בעלי בית לחוצי דיבידנדים

בענף הסלולר, בניגוד למערכת הבנקאות, חלה התנגשות חזיתית בין האינטרסים של בעלי השליטה בחברות הסלולר לבין הצעדים שהפעיל הרגולטור. מצד אחד, בן־דב, דנקנר ואלוביץ השתמשו בחברות הסלולר כמכונת מזומנים שמטרתה להעביר מהכיס של הצרכן אל הכיס של בעל השליטה. בין היתר, הצורך האובססיבי במזומנים נבע לא רק מהתיאבון לדיבידנדים אלא מהצורך להחזיר את הלוואות העתק שלקחו בשביל לקנות את חברות הסלולר, או חברות אחרות בקבוצה העסקית של בעל השליטה. כשתאוות הדיבידנדים פגשה את הרפורמות של השר משה כחלון, חברות הסלולר שילמו את המחיר. לו היו שומרות על כריות הון מספיקות, לו היו משקיעות את רווחיהן בהתמודדות עם התחרות הצפויה, ייתכן שמניותיהן לא היו נחתכות כך והרווחים לא היו מצטמקים כל כך.

בבנקים המצב שונה. ראשית, היכולת של הבנקים לחלק דיבידנדים לבעלי השליטה היא מוגבלת. על פי התקנות של בנק ישראל, הפסד נקי של בנק בשנה מסוימת גורר איסור לחלק דיבידנדים בשלוש השנים שלאחר מכן, אלא באישור מיוחד של בנק ישראל. אחרי ההפסדים של 2008, למשל, הבנקים חדלו לחלק דיבידנדים עד אישור מיוחד מבנק ישראל בשנה שעברה, שלא בטוח שיגיע גם השנה או בשנה הבאה. ובכלל, בלאומי אין בעל שליטה, אריסון היא לא דנקנר, ברונפמן הוא לא בן־דב וורטהיים ועופר הם לא אלוביץ. לכל אחד מהם עסקים פרטיים ענפים בסדרי גודל אגדיים. הבנקים הישראליים לא מהווים עבורם את מקור ההכנסה העיקרי או הבלעדי.

לכן, גם אם הצעדים שיפעיל בנק ישראל במסגרת המלצות ועדת זקן יפגעו בשורה התחתונה של הבנקים, היכולת שלהם להתמודד איתן גבוהה בהרבה משל חברות הסלולר שבמידה רבה הופקרו לחסדי בעליהן.

5. כי בבנק ישראל מכירים את כללי המשחק

בשורה התחתונה, בבנק ישראל יודעים היטב שכלל לא משנה מה ייכתב בהמלצות ועדת זקן להגברת התחרותיות במערכת הבנקאות, הציבור והפוליטיקאים ירצו יותר, והבנקים ירצו פחות. והואיל ובבנק ישראל מכירים היטב את כללי המשחק - הם למדו על בשרם בסיבוב הקודם בקרב על עמלות הבנקים שמוטב לזרום עם חברי הכנסת כי אז הם מפסיקים להתלהם - סביר להניח שהמאפה שהם יגישו לציבור יהיה רק חצי אפוי.

מצד אחד, ישאירו בבנק ישראל מקום להחמיר את ההמלצות, כדי שהפוליטיקאים והציבור ירגישו שבאו על שכרם. את ההמלצה להפחית את העמלות שמשלמים עסקים קטנים, למשל, עוד אפשר להרחיב כך שיכללו גם עסקים קטנים עד מחזור של 10 מיליון שקל בשנה ולא רק 5 מיליון שקל בשנה.

מצד שני, ישאירו בבנק ישראל פתח לבנקים להשיג הישגים משלהם. למשל, את ההמלצה להקים אתר ייעודי להשוואת מחירים אפשר לסרס על ידי שורה של הגבלות משפטיות ואחרות, באופן שיקשה על פעילותו.

אלה כמובן רק דוגמאות לאופן שבו עובדת השיטה. בסופו של יום, גם אם זה לעולם לא יוצהר בפומבי ובכל מקרה לא יתרחש בפרהסיה, מטרתו של בנק ישראל היא לראות את כולם מרוצים. הציבור צריך לחוש שבאו לקראתו, שהוא ניצח את הבנקים במאבק.

חברי הכנסת צריכים לחוש שהם אלה שהובילו את בנק ישראל לגזירות חמורות יותר על הבנקים, והבנקים עצמם צריכים לדעת שהם הצליחו לבלום חלק מהכוונות המקוריות של בנק ישראל. אחרת, סכומי העתק שהם משלמים לאיגוד הבנקים וללוביסטים הפרטיים שלהם היו לחינם.

אם כולם ייצאו מרוצים, גם בנק ישראל יוכל לצאת מרוצה. התחרות במערכת הבנקאות תגדל, אבל לא במידה שהיא תסכן את היציבות של הבנקים. משקי הבית ילכו לישון בהרגשה קצת יותר טובה, אבל ימשיכו לשלם ריביות גבוהות ולסבסד את המגזר העסקי. והבנקים ייפרדו מכמה מאות מיליונים, אבל ימשיכו לעשות קופה. אידיליה.