דואר אדום ועידות

נוסעים לבקר חבר בחו"ל? אל תשכחו להביא לו טחינה

כשעברתי ללמוד בארץ אירופית קרירה, כל ישראלי נהפך פתאום למייבא טחינה פוטנציאלי, לא היה מבקר שלא נשא עמו לפחות שלושה קילו

סתיו שפיר 10:4525.04.12

עד גיל מאוחר חשבתי שמזונות אפורים אינם ראויים למאכל. ואז, בת 17, נלכדתי בחברת עשרה מדריכי נוער צעירים באמצע מדבר יהודה במשימת הישרדות בת שבוע שכללה מפת שבילים, סולת, שוקולד פרה וקרקרים. ביום השני, מבולבלים מהשמש הקופחת, הפקרנו את השוקולד בידי עדר נמלים. המדריך פקד בתגובה:

"מעכשיו תסתפקו באוכל שנשאר!", ואנחנו דמיינו אגמים ודקלים תוך ערבוב סולת בקומקום. עשרות קילומטרים לאחר מכן, כשכולנו מזיעים ושזופים כעגבניות בשלות, המדריך חייך פתאום. בדממה, הוא שלף אריזת טחינה ממעמקי התרמיל הקטנטן שלו, קטף כמה עלי אזוב, דלה לימון ממסתור והתחיל לערבב בסבלנות. בהיעדר חלופות, לא היתה לי ברירה אלא לטעום, לראשונה בחיי. את ההתמכרות זיהיתי רק אחרי הצבא, כשעברתי ללמוד בארץ אירופית קרירה: כל ישראלי נהפך פתאום למייבא טחינה פוטנציאלי, לא היה מבקר שלא נשא עמו לפחות שלושה קילו, לא היתה ארוחה שלא לוותה בטעמו המשכר של המוצר האפרפר הזה, ולא היה רגע אחרי האוכל שלא התמלא במחשבה לימונית על כך שלא הייתי יכולה להיוולד בשום מקום בעולם שאינו מקדש את הטחינה כמו ישראל.

סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה החברתית