חנוך מרמרי על הקשר בין החצצית למאזן הכוחות

מאז הבול שקלע דוד בפוני של גוליית, דרך הדוידקה ועד לכיפת הברזל לא התחדש הרבה. הם באים בכוח ואנחנו בשם אלוהים. זאת בהנחה שאלוהים הוא מהנדס עם קביעוּת ברפא"ל, באגף מַעֲנֶה, מחלקת תושייה, מדור תחבולה. הם באים בחרב, אנחנו בקלע; הם בהמונים, אנחנו בציוד; הם בכוח השריר, אנחנו בכוח הקפיץ, החיישן, ראש הנפץ; הם מתחבאים בהמוניהם מאחורי השיח, אנחנו באים בדי־נַיין קטן אחד ומבצעים חישוף.

חצצית. ממחישה היטב את מאזן הכוחות האזורי

קונספט המעטים מול רבים לבש משמעות מפותלת במיוחד בסיפור החצצית, אותה מכונה הזורקת חצץ שפותחה כמענה ליידויי האבנים מצד נערי האינתיפאדה הראשונה. במדור תחבולה כיתתו רכב חקלאי שנועד אולי לאיסוף בוטנים למיידה האבנים הרשמי, וכשההמון המוסת השליך את אבניו לעבר כוחות שמירת הסדר, הטיחה החצצית את מטענה במיידים. זאת היתה ההמחשה המוצלחת ביותר למאזן הכוחות האזורי: הם זקוקים למאה מתפרעים שכל אחד מהם יזרוק אבן אחת. אנחנו מסתפקים במפעיל אחד שישחרר מטח של מאה אבנים. זאת גם המחשה מושלמת ליכולת התגובה שלנו, המשלבת מידתיות מוּסרנית בהפרה בוטה של כללי המשחק.

דווקא בגלל התפיסה הטהורה שהתגלמה בה, החצצית התבררה כמענה מגושם ונשלחה להחליד במחסני הצבא. במחלקת תושייה עשו רפורמה, והיום היא נקראת אגף התחכום. הכלים הייטקיים יותר, אבל מאזן האימה נשמר: הם באים בטילים בליסטיים ולנו יש אפליקציה שיכולה, בהפעלה מרחוק, לא רק לקצר לגולייתים שלהם את הפוני אלא גם לעשות להם שפם וגבות.