כסא כתר פלסטיק: סוג של פתרון לבעיה דמוגרפית
הכיסא הלאומי שלנו הוא פחות כיסא ויותר פתרון לבעיה דמוגרפית: איך להושיב הרבה אנשים במקום אחד
10:1625.04.12
הם לבנים, אך אין בהם חגיגיות. יש שיאמרו שהם מכוערים, זולים, ווייט־טראשיים. אחד מהם על יד שולחן הסעודה וכל הסטייל הלך. ובכל זאת, כמו את הישראלי, נדיר למצוא אותם לבד. הם אוהבים צפיפות, חבר'ה, משפוחה. קונים אותם (מבצע!) כסט של זוג + 2 + שולחן עם חור לשמשייה, ומציבים במרפסת שמש או בחצר, שיתייבשו שם ויוכיחו את עמידותם בפני קרני ה־UV. כשהם מתרבים עורמים אותם זה על זה באופן מסודר וממושטר, כיאה לחברה מתוקנת, וכל אחד נושא בנטל של זה שמעליו ולא פוצה פה ומצפצף ונאנח, כמו שהם עושים כשהם לא עַם וכל אחד ניצב לבד על ארבעת רגליו הרעועות. אז כל נגיעה הכי קטנה מקפיצה אותם, והם חורקים וגונחים מתחת ליושבים שמשנים תנוחה כל רגע, כי גם להם לא נוח.
כיסא כתר פלסטיק. "נדיר למצוא אותם לבד" צילום: תומי הרפז הרי הכיסא הלאומי שלנו הוא פחות כיסא ויותר פתרון לבעיה דמוגרפית: איך להושיב כך וכך אנשים סביב שולחן, במעגלים (לאו דווקא של הידברות) או בשורות שתמיד מתעקמות מרוב תזוזות קטנות ורעשניות של אי־נוחות. נכון, בהמולת אכילה פחות שומעים אותם, ואם נשפך עליהם משהו מספיק להעביר סמרטוט רטוב. לומר שהם מזדקנים בכבוד? זה כבר יהיה מוגזם. הם לא משתבחים עם הזמן. מתלכלכים, מצהיבים, נסדקים ולפעמים, בלי אזהרה מוקדמת, פשוט קורסים תחתיך. לא נורא, נקנה אחד חדש.
