מתי זה מאוחר מדי?

ב־1985, שנה אחרי שהסעיר את עולם הטכנולוגיה עם המחשב האישי מקינטוש, התראיין סטיב ג'ובס בן ה־29 למגזין "פלייבוי". כשהמראיין דיוויד שף שאל את ג'ובס איך קרה שאנשים כה צעירים שולטים בעולם המחשבים, ג'ובס היהיר לא היסס. "נדיר לראות אמן בשנות ה־30 וה־40 שלו שמסוגל באמת לתרום משהו מדהים", השיב, והציע אבחנה כמעט־נוירולוגית כנימוק: "המחשבות שלנו יוצרות במוחנו דגמים, כמו פיגומים. רוב האנשים נתקעים בתוך הדגמים האלה ולעולם לא יוצאים מהם".

דווקא את הרעיון הזה ג'ובס לא המציא. תפיסת שנות ה־20 לחיינו כתקופת אל־חזור מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית מושרשת היטב בתרבות, במדע ובכלכלה. יש אינספור דוגמאות לכך: פיקאסו פרץ בגיל 20. מוצרט כתב את קונצ'רטו מספר 9 בגיל 21. תומס מאן היה בן 24 כשכתב את "בית בודנברוק" שזיכה אותו בנובל. פול מקרטני היה בן 25 כשהביטלס הקליטו את "סרג'נט פפר". אורסון וולס היה בן 25 כשצילם את "האזרח קיין", ופרנץ קפקא כתב את "הגלגול" בגיל 29. הסופר היפני־אנגלי המוערך קאזואו אישיגורו סיפר באחרונה על האימה שתקפה אותו ביום הולדתו ה־30, כשגילה שרוב יצירות המופת הספרותיות נכתבו על ידי אנשים מתחת לגיל 40. "הבנתי כמה זה מטעה כשמכנים סופרים בני 30 במילים 'עולה' או 'מבטיח'", אמר בראיון אישי ומשוחרר מאוד ל"גרדיאן", "כשלמעשה גיל 30 הוא השיא שלהם".

בעולם היזמות והטכנולוגיה חשיבות הגיל הצעיר כבר נהפכה לקלישאה. ביל גייטס, סטיב ג'ובס, לארי פייג', סרגיי ברין, מארק צוקרברג, כולם הקימו את החברות שלהם לפני גיל 25. וגם במדע נדמה שפריצות הדרך שמורות לצעירים: ניוטון המציא את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בגיל 24. ג'יימס ווטסון השתתף בגילוי סליל הדנ"א בגיל 25 ואיינשטיין פרסם את תורת היחסות הפרטית בגיל 26. איינשטיין הוא גם זה שהכתיר את הגיל הצעיר כצוהר מוגבל בזמן להצלחה: "מדען שלא נתן את תרומתו הגדולה למדע לפני גיל 30 כבר לעולם לא יעשה זאת", אמר פעם. מייקל מוריץ, גדול משקיעי ההון סיכון, היה אפילו בוטה יותר: "האויב הגדול ביותר של אמנות טובה הוא המראה של עגלת תינוקות במסדרון", צוטט בראיון לאחרונה. מוריץ גם הקים קרן שמשקיעה אך ורק ביזמים צעירים, עדיף עד גיל 21.

אימת החלונות הנסגרים

זה התחיל בשעת המשחק של ילד אוסטרי סקרן בשם קונראד לורנץ. הוא היה אז בן 6, וקיבל מהשכן מתנה בלתי נשכחת: שני אפרוחי ברווזים שבקעו זה עתה. בביוגרפיה שלו הוא מספר כמה הופתע מכך שהאפרוחים כלל לא חששו ממנו, אלא להפך: הם החלו ללכת אחריו, כאילו היה אמם. לורנץ, לימים חוקר משפיע ושנוי במחלוקת וזוכה פרס נובל ברפואה, פיתח בעקבות התצפיות האלה את תיאוריות ה"החתמה" ו"התקופה הקריטית" – תפיסה שלפיה ישנו חלון זמנים צר שבמהלכו מתבצעים חיווטי המוח, ותכונות גופניות, אישיות ושכליות רבות נקבעות: בין אם מדובר ב־15 השעות הראשונות לבקיעתו של אפרוח, שבמהלכן הוא לומד לזהות את אמו בדבר הנע הראשון שבו ייתקל, ובין אם מדובר בעשור הראשון לחיי האדם שבו, לפי תיאוריה של פרופ' אריק לנברג מהרווארד, הוא זוכה בהזדמנות חד־פעמית לרכוש שפה ללא מאמץ.

תפיסת הילדות כשנים שמעצבות את העתיד ותפיסת שנות ה־20 כאוסף של חלונות שנסגרים בזה אחר זה כבשה מקום של כבוד בפסיכולוגיה ההתפתחותית. היא הולידה בין היתר את תיאוריית "שלוש השנים הראשונות" שעודדה הורים לדחוף את ילדיהם להישגים בגילים יותר ויותר צעירים ושידרה את המסר שהגיל הצעיר אינו רק עת ההשקעה, אלא גם עת הפדיון. היא גם שלחה מסר עקיף להורים הצעירים: אם יש תקופה קריטית למימוש פוטנציאל, כל פוטנציאל, אחרי גיל 20 ומשהו אתם כנראה כבר אחריה. מפה עדיף להשקיע בדור הצעיר.

במהרה נמצאו לכך גם תימוכין נוירולוגיים. ד"ר ג'יי גיד, חוקר מוח עטור פרסים, סרק במשך שנים באמצעות מכשיר MRI את מוחם של כ־2,500 ילדים אמריקאים, מגיל חודשיים ועד 25. הוא מצא שהמוח עובר גל התפתחות מאסיבי אחד בגיל שנתיים, וגל נוסף בסביבות גיל 12. אחרי גיל 20 הוא מתחיל להתקבע. "ראיתי איך החומר האפור החל להתכווץ וקשרים שלא היו בשימוש קמלים ומתים בהמוניהם. בנוירולוגיה קוראים לזה 'גיזום'. האדם הבוגר הוא מה שנשאר בסוף התהליך", כתב גיד.

את התמונה המדכדכת השלים בסוף שנות השמונים מחקר נוסף, שטען כי החל מגיל 25 האדם מאבד כ־100 אלף תאי מוח ביממה. "שיטת הבדיקה של החוקרים היתה פשוטה יחסית: הם ספרו את התאים במוחם של זקנים וצעירים ואת הפער שמצאו חילקו במספר השנים ביניהם", מסביר ל"מוסף כלכליסט" הביוכימאי וחוקר המוח פרופ' יניב אסף מאוניברסיטת תל אביב. "הם מצאו שלפחות מבחינה כמותית, ואולי גם איכותית, מוחנו בשיאו בגיל 20".

לא פלא שמחשבות על עתידנו הן בעיקר מלחיצות. התפתחותנו השכלית נתפסת לרוב כמסע בכיוון אחד. זה גם עוזר להסביר למה שוק העבודה המודרני מעריץ צעירים, ולמה לבני 45 קשה למצוא מקום עבודה חדש: מי ישכור עובד ששנותיו הטובות היו לפני שני עשורים, כשהוא יכול במקומו לשכור את מי ששיאו הוא ממש עכשיו?

פלאי המוח המזדקן

אלא שאתוס חשיבות הנעורים היה במידה רבה טעות אומללה. תיאוריית התקופה הקריטית נחקרה עם השנים ונמצאה לא רלבנטית ברובה, אף על פי שבציבור היא השתרשה כפיסת ידע כללי מקובלת. גם מחקר המוחות של גיד היה חסר: הוא עצר בגיל 25, ומעולם לא בדק מה קורה אחריו. מחקרי ההזדקנות שנערכו לאורך השנים היו בעיקר על בני 80, רובם זקנים סיעודיים בבתי אבות, וכמעט לא נערכו מחקרים נוירולוגיים דומים בטווח הגילים הרחב שבין 25 ל־80, וגם לא על בני 80 בריאים ומתפקדים שגרים בבתיהם. אפילו המחקר משנות השמונים, שמצא שאנו מאבדים 100 אלף תאי מוח ביום, התגלה כשגוי. "לפני כמה שנים התברר שזו היתה טעות טכנית", אומר אסף, "החוקרים השתמשו בפורמלין כדי לשמר את המוחות שנבדקו, והיום אנחנו יודעים שלפורמלין יש השפעה שונה על מוח צעיר ומוח מבוגר. הוא פשוט המיס הרבה יותר תאים במוח המבוגר, וכך נוצר הפער. המוח אמנם מאבד תאים עם השנים, אבל לא 100 אלף ביום. למעשה, אצל אנשים בריאים ספק אם יש אובדן של נוירון אחד ליום. ואפילו אם היה, האובדן הזה חסר משמעות. המוח הבוגר שלנו מכיל כ־90 מיליארד נוירונים. האובדן הוא טיפה בים".

אז מה כן קורה למוח עם השנים? "לקח לנו זמן, אבל עכשיו יש תשובה טובה לשאלה הזאת", אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט" פרופ' שרי וויליס מאוניברסיטת טקסס באוסטין. וויליס ובעלה פרופ' ק' וורנר צ'אי אחראים לאחד המחקרים הארוכים והמצוטטים ביותר בהיסטוריה הקצרה של חקר ההזדקנות, "המחקר ארוך השנים של סיאטל", שיצא לדרך ב־1956. המחקר עקב במשך 40 שנה אחרי 6,000 אמריקאים בני 20–90 שנבחרו באופן אקראי, בעלי רקע אתני ומקצועי מגוון, שחולקו באופן שווה לגברים ונשים. מדי שבע שנים הנבדקים עברו סדרה ארוכה של מבחנים שבדקו את היכולות הקוגניטיביות שלהם: מגודל אוצר המילים (לכמה מילים הם יכולים למצוא מילים נרדפות בזמן נתון), זיכרון מילולי (כמה מילים הם יכולים לזכור), יכולת לבצע פעולות חשבון, אוריינטציה מרחבית, מהירות תגובה (כמה מהר ילחצו על כפתור כשיראו אור ירוק) ומבחני לוגיקה שונים.

כשהמחקר החל, ההנחה היתה שהשיא הקוגניטיבי של המשתתפים יהיה סביב גיל 20 ויידרדר בקצב הולך וגובר עד לגיל זקנה. התוצאות הראשונות מהמחקר הגיעו רק לפני כמה שנים. הם היו הפתעה ענקית. ביצועי השיא של הנבדקים בארבע הקטגוריות החשובות והמסובכות ביותר - אוצר מילים, זיכרון מילולי, אוריינטציה מרחבית וחשיבה לוגית - היו בממוצע בין גיל 40 ל־65. גברים הגיעו לשיא הקוגניטיבי שלהם בממוצע בשנות ה־50 המוקדמות. נשים שמרו על ממוצע גבוה אל תוך גיל 60 ו־70. רוב הנבדקים, חוצה מין, רקע ומקצוע, השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים בגיל 50 מאשר בשנות ה־20 שלהם. "במשך שנים כולם היו בטוחים שהמוח והגוף מזדקנים יחד, ועל כן השיא הוא בסוף שנות העשרה ותחילת ה־20. זו גם הסיבה שבכל העולם מושקע מאמץ חינוכי אדיר בגילים האלה, מתוך הנחה שזו התקופה שמביאה את התוצאות הכי טובות", אומרת וויליס. "אף אחד לא ציפה לתוצאות האלה, שמציגות למעשה מציאות הפוכה".

התוצאות הללו מפתיעות מעוד סיבה: הן לא תואמות את מה שאנחנו שומעים מכל כיוון. גברים ונשים מעל גיל 50 לא נוטים להשוויץ במוח החד שלהם, אלא בעיקר להתלונן עליו. הם מתרגזים על כך שהם שוכחים שמות, שדעתם מוסחת בקלות ושהם מתקשים ללמוד טכנולוגיות חדשות. רבים מהם אומרים לעתים קרובות שהיו זריזי תפיסה וחריפים יותר בשנות ה־20 וה־30 שלהם. "תחושת ההידרדרות מגיל 20 היא אשליה", אומרת וויליס. "אנחנו באמת מבחינים בירידה מסוימת ביכולות, ואנו לא מדמיינים את זה. אבל הירידה הזאת היא לא בין גיל 25 ל־50, אלא מגיל 45 ל־50. וזו לרוב ירידה קטנה מאוד. יש כמעט תמיד שיפור גדול מגיל 25, אבל אנחנו מסוגלים לזכור היטב רק את העבר הקרוב".

השאלה החשובה היא אם המבחנים הקוגניטיביים הם מדד אמין למה שקורה בחיים האמיתיים. האם ייתכן שאנשים מבוגרים פשוט טובים יותר במבחני אינטליגנציה ותפיסה?

בניסוי שערך פרופ' ארתור קריימר, פסיכולוג וחוקר מוח מאוניברסיטת אילינוי, הוא אסף קבוצה של פקחי טיסה בטווח גילים רחב (מגיל 20 עד 65) לשבע שעות רצופות של מבחנים קוגניטיביים מתישים. לאחר מכן הושיב אותם ליד סימולטור שדימה את העבודה האמיתית שלהם, המאופיינת במספר גדול של החלטות שיש לקבל תחת לחץ. באמצעות מכשיר קשר הם נדרשו לשוחח עם טייסים, לאתר איומים על המסך ולוודא שאין התנגשויות בין המטוסים. בתוצאות המבחנים הקוגניטיביים התברר שישנם הבדלים ניכרים בין הפקחים הצעירים למבוגרים. הצעירים עיבדו מידע חדש מהר יותר ובדיוק רב יותר. אבל בתוצאות הסימולטור לא היה הבדל בין הצעירים למבוגרים. למעשה, בשני נושאים המבוגרים אפילו היו טובים יותר: בהתמצאות מרחבית ובהתמודדות קרת רוח ומדויקת עם סיטואציות של מידע חסר, סותר או אפילו שגוי. "הדברים החשובים באמת", מסביר קריימר.

גם בצד השני, אצל טייסים, נראתה תופעה דומה. ד"ר ג'וי ל' טיילור מאוניברסיטת סטנפורד בחנה 118 טייסים בטווח גילים רחב, שלוש שנים ברציפות, כדי לבדוק את השפעת הגיל על ביצועיהם. גם כאן הטייסים עברו סדרת בחינות קוגניטיביות ולאחריהן סימולטורים המדמים סיטואציות של טיסה אמיתית. "מצאנו שטייסים מעל גיל 50 היו פחות טובים מהצעירים ברוב המבחנים שעשינו להם. התגובות שלהם היו אטיות והם התקשו להתמודד עם ריבוי משימות", אומרת טיילור בראיון ל"מוסף כלכליסט". בסימולטרים, מאידך, לא רק שהטייסים המבוגרים היו טובים כמעט כמו הצעירים, הם גם השתפרו יותר מהם משנה לשנה. את התוצאות הטובות ביותר, בשני סוגי המבחנים גם יחד, השיגו טייסים סביב גיל 40. טיילור מעריכה שזהו התמהיל הנכון בין חושים חדים וניסיון בשטח.

מספר הקסם הזה, 40, חוזר שוב ושוב בתחומים שונים לגמרי. במחקר שערכו ד"ר אנטואן דוקלו וד"ר ז'אן כריסטוף מאוניברסיטת ליון בצרפת, השניים ניסו לבדוק מהם המדדים החשובים ביותר לחיזוי רמת ביצועיהם של כירורגים. הם ערכו מעקב אחרי עשרות מנתחים בטווח גילים רחב מבתי חולים שונים בצרפת, וניתחו את ההצלחות, הסיבוכים והכישלונות באלפי ניתוחים דומים שערכו במהלך שנה אחת. הם מצאו שהמדד הטוב ביותר להערכת כישרונם של הכירורגים היה הגיל שלהם. מנתחים בגיל 40–50 ביצעו את הניתוחים הכי מוצלחים, ומטופליהם ניזוקו הכי פחות מסיבוכי לוואי של הניתוח.

איך זה שהשיא מגיע דווקא מאוחר כל כך? בספרו "פרדוקס החוכמה" חוקר המוח אלחנן גולדברג מנסה להסביר זאת מניסיונו הפרטי: "בסך הכל תודעתי איננה חלשה יותר או חזקה יותר מכפי שהיתה לפני עשרות שנים. היא שונה", הוא כותב בגיל 57, "מה שהיה פעם עניין של פתרון בעיות כרוך היום במידה רבה יותר בזיהוי תבניות. אינני מצטיין כפי שהייתי בחישובים שכליים מייגעים, ממוקדים, עתירי עבודה; אך דברים אחרים נעשו דווקא קלים יותר. לא פעם, כשאני ניצב מול דבר שנראה כבעיה מאתגרת, אני עוקף איכשהו את החישוב השכלי המייגע, והוא נעשה למיותר. הפתרון בא ללא מאמץ, כמקשה אחת, כאילו מאליו. מה שהפסדתי ביכולת לעשות עבודה מנטלית קשה, הרווחתי ביכולת להגיע לתבונה מיידית, כמעט לא הוגנת בקלותה".

מי באמת מניע את העולם

אז בכל הקשור למיומנות מקצועית, גיל העמידה הוא השיא. אבל מה בנוגע ליצירתיות? האם, כפי שאמרו איינשטיין, ג'ובס ומוריץ, התקופה הקריטית לפוריות יצירתית נגמרת בגיל 30?

מפתה לבדוק דווקא את היזמים - ללא ספק האנשים היצירתיים ביותר בזירה העסקית. גייטס, ג'ובס וצוקרברג הם המוכרים והמצליחים שבהם, המודל לחיקוי והאב־טיפוס למאות אלפי סטארט־אפים בכל העולם. לשלושתם פרופיל דומה: צעירים שנשרו מהאוניברסיטה כדי להקים את חברת החלומות שלהם. עבור שלושתם זו היתה העבודה הרצינית הראשונה. הם התחילו בגראז', רווקים ונטולי ילדים, והפכו למולטי־מיליונרים לפני גיל 21. אבל האם כל היזמים הם כאלה?

ב־2009 פרסמה קרן קאופמן, אחד הגופים הוותיקים והמוערכים באמריקה לעידוד יזמות, את תוצאותיו של מחקר יסודי שערכה על 549 יזמי חברות בשלל תחומים -מאינטרנט ותקשורת ועד רפואה ומסעדנות. היא מצאה שהגיל שבו היזם הממוצע הקים את החברה הראשונה הוא בערך כפליים מזה של שלושת המופלאים, ועומד על 40. ל־95% מהיזמים היה תואר ראשון, ול־47% תארים מתקדמים. 70% היו כבר נשואים כשהקימו את החברה הראשונה שלהם. ל־60% היה כבר לפחות ילד אחד בזמן הקמת החברה. 75% עבדו כשכירים בחברות אחרות במשך יותר משש שנים לפני שהקימו חברה משלהם. בקרן מצאו קורלציה ברורה בין גילו של היזם בעת הקמת החברה לסיכויי החברה לשרוד. סטארט־אפים שהוקמו בידי בני 40 ו־50 גדלו לחברות טובות ויציבות יותר מאלו של בני ה־20 וה־30.

במחקר של אוניברסיטת דיוק שהתמקד בחברות סטארט־אפ טכנולוגיות בלבד התגלה שגיל היזמים הממוצע בענף עומד על 39. "באמת נראה שכל היזמים הם בני 21, כי אלה בדיוק היזמים שעוסקים בסוג הדברים שהתקשורת אוהבת, כמו אפליקציות ושירותים חברתיים", אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" ויווק וונדהו שהוביל את המחקר. "אבל הייצוג בתקשורת מטעה. החברות הגדולות והמצליחות בדרך כלל עוסקות בדברים מסובכים ומעניינים פחות כמו אחסון, שירותים ארגוניים ותקשורת. בתחומים האלה מתמחים אנשים שעבדו שנים בתחום ומצאו חסרים שאפשר למלא. לכן במציאות יזם ההייטק הוא לרוב לא ילד פלא. הוא מהנדס או איש שיווק, עם לפחות ילד אחד, שנמאס לו לעבוד בשביל אחרים". אנליזה שערכה מחלקת המחקר של הרשת החברתית העסקית לינקדאין חשפה ממצאים דומים. מתוך 10,000 יזמים הרשומים ברשת רק מעטים נשרו מהאוניברסיטה. למעשה, שיעור ניכר מהם אחזו בתארים מתקדמים במוסדות האקדמיים הטובים ביותר בעולם: סטנפורד, הרווארד ו־MIT. רובם המוחלט הקימו את הסטארט־אפ הראשון הרבה אחרי גיל 30.

וונדהו. האינטרנט שייך לאפורי השיער

וונדהו מציין שאפילו בתחום האינטרנט, המזוהה מאוד עם צעירים, רבות מהחברות המצליחות ביותר הוקמו בידי יזמים מבוגרים. ג'ף בזוס הקים את אמזון כשהיה בן 30, אחרי קריירה בשוק ההון. טוויטר, לינקדאין וויקיפדיה הוקמו על ידי יזמים בני 35. מארק פינקוס הקים את זינגה, מפתחת פארמוויל, בגיל 41. הבלוגרית המשפיעה באמריקה אריאנה הפינגטון פתחה את הבלוג שלה כשהיתה בת 54. "וגם במקרים של יזמים צעירים שהצליחו, כמעט תמיד תמצא שם מבוגר אחראי מאחורי הקלעים", אומר וונדהו. הוא מציין את שתי הדוגמאות הנפוצות ביותר: פייסבוק וגוגל. "לארי פייג' וסרגיי ברין העבירו חלק ניכר מניהול החברה לידי אריק שמידט בן ה־50 כבר ב־2001", הוא מזכיר, "ובפייסבוק, פיטר תיל היה מעורב כמעט מהרגע הראשון. גם היום, אם תבדוק את הנהלת פייסבוק תגלה שאין שם ילדים חוץ מצוקרברג. שני האנשים הכי משפיעים בחברה, שריל סנדברג ודיוויד אברסמן, הם בני 42, ועם הרזומה שלהם הם באותה מידה יכלו להיות בכירים בממשל או מנכ"לים בחברת ענק".

סטיב ג'ובס עצמו הוכיח שהתיאוריה שהגה בגיל 30 לא מחזיקה מים. הוא אמנם היה יזם משפיע בשנות ה־20 שלו, אבל שיא הקריירה שלו - היצירתית והעסקית - החלה רק בגיל 47, עם האייפוד הראשון. הצוות המצומצם שליווה אותו לאורך כל הדרך מוביל עדיין את אפל. כולם כמעט בעשור החמישי לחייהם. ולא רק ההנהלה באפל מבוגרת. אדם לישסנקי, שכתב את הספר "בתוך אפל", טוען שכיום העובדים השכירים של אפל נחשבים "מבוגרים" גם לעומת מה שנפוץ בעמק הסיליקון. על פי נתוני הרשת החברתית העסקית לינקדאין, 32% מעובדי החברה מוגדרים "ותיקים" (עם ניסיון של 15–20 שנה בתחום). בגוגל, אמזון ויאהו שיעור הוותיקים בחברות עומד על כ־22%. "העובדה שבאפל רוב העובדים מבוגרים יותר, כלומר אחרי גיל 30, היא לדעתי אחד הסודות הגדולים של החברה", אומר לישסנקי, "כל הגישה של החברה שונה לגמרי מהנהוג באזור. 'כיף', למשל, הוא באופן מכוון לא אחת ההגדרות של סביבת העבודה שם. אין שם משחקים ואוכל חינם בקפטריה, כמו בגוגל ואחרים. אנשים חשים שהם באים לעבוד והולכים הביתה כשזה נגמר. מובן שזה קורץ לעובדים מבוגרים יותר. וזו אסטרטגיה שמאוד השתלמה לאפל. חלק גדול מהעובדים נמצאים שם שנים. הם התבססו באזור, יש להם משפחות וילדים, והם לא מסתובבים באותם מקומות שבהם נמצאים הילדים מפייסבוק, גוגל וכל הסטארט־אפים. וכשאין אינטראקציה, יש פחות מעבר בין חברות. לא מזמן חברת Payscale עשתה סקר על השכר בוואלי, והיא מצאה שאפל משלמת לעובדים שלה את השכר הנמוך ביותר מכל חברות הטכנולוגיה הגדולות. הם לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לשמור על העובדים שלהם, הם לא רוצים ללכת לשום מקום".

אז היזמים אמנם צעירים פחות משנדמה, אבל משהו מאתוס תחילת הדרך של מיקרוסופט, אפל וגוגל נותר טבוע עמוק בקוד הגנטי של תעשיית ההייטק. "זה אחד האבסורדים הגדולים של התעשייה הזאת", אומר וונדהו. "אם אתה רוצה לגייס היום כסף בעמק הסיליקון, עדיף לך לנשור מסטנפורד מאשר לסיים אותה. לקרנות ההון סיכון לא אכפת מה אומרים המחקרים, הם רוצים יזמים צעירים ככל האפשר. זו גם אחת הסיבות לכך שהתוצאות העסקיות של הקרנות גרועות כל כך. הן המציאו לעצמם סיפור ואז התחילו להאמין בו בעצמן".

יזמים צעירים מגייסים מנהלים צעירים מהם, ואלה מגייסים מתכנתים ומעצבים צעירים מהם תחתם. הגיל הממוצע של עובדי פייסבוק הוא 26. בגוגל הוא 31.

איפה כל המבוגרים? רובם לא מגיעים אפילו לסינון הראשוני. בכתבה שנעשתה על הנושא ב"ניו יורק טיימס" בינואר השנה (כותרתה: "אנשי הייטק לעולם לא מתים; הם פשוט לא מוצאים עבודה") צוטט סת וויליאמס, מנהל כוח האדם בגוגל, שאמר כי החברה שלו מחפשת מועמדים "נלהבים" ש"יש להם באמת תשוקה לשנות את העולם". "בעיני רבים, הניסוחים האלה הם רק שמות קוד לאפליה על בסיס גיל", כתב עיתונאי "הניו יורק טיימס" אהרון גלנץ. הוא ציין את המקרה של בריאן ריד, מנהל בן 52 שפוטר על ידי גוגל ב־2004 לאחר שסמנכ"ל החברה להנדסה אמר שהוא לא מתאים "מבחינה תרבותית", "זקן", ובעל רעיונות "ישנים מכדי שיהיו חשובים". לריד יש תואר ראשון בפיזיקה ותואר שני ושלישי במדעי המחשב. לקח לו כמעט שנה וחצי למצוא עבודה חדשה.

בשנים האחרונות המגמה זלגה גם לתחומים אחרים. ב־2011 פרסם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת ניו ג'רזי סקר מקיף שערך בקרב אלפי אמריקאים בוגרים, עם שאלה מרכזית אחת: "מה הדבר היחיד שהכי יעזור לך לקבל עבודה חדשה?". התשובה שוברת הלב של רבים מהם היתה, בגרסאות שונות, "להיות צעיר יותר".

אבל האם יש הצדקה כלשהי - כלכלית, פרודוקטיבית או חברתית - להעדיף עובדים צעירים על מבוגרים? אין כנראה אדם שחקר את הנושא יותר מפרופ' פיטר קאפלי מבית הספר לניהול וורטון. קאפלי, בוגר קורנל ואוקספורד, נחשב למומחה בעל שם עולמי לניהול וגיוס עובדים. זה עשור הוא משמש יועץ בכיר למשרד התעסוקה האמריקאי והסינגפורי, ולאחרונה אף נבחר על ידי חברת הדירוג העסקית vault לאחד מ־25 האנשים המשפיעים בעולם בחקר פיתוח ההון האנושי.

במחקריו, שחלקם פורסמו בספרו "העסקת מבוגרים: איך להתכונן לסדר ארגוני חדש", הוא שובר באופן עקבי כמה מהמיתוסים הגדולים ביותר בנוגע לעובדים מבוגרים. הוא מציג ראיות חותכות לכך שעובדים מגיל 45 ומעלה נוטים להיות פרודוקטיביים יותר מהקולגות הצעירים שלהם, מדלגים פחות בין עבודות ובעלי יחסי אנוש טובים יותר בתוך החברה ומחוצה לה. הם אפילו לוקחים פחות ימי מחלה, בעיקר משום שרובם כבר משוחררים מילדים חולים בבית. גם על הטיעון הפופולרי "למבוגרים אין את האנרגיות הדרושות" הוא עונה באופן חד־משמעי, באמצעות מחקר ארוך ומקיף שנערך בשנים האחרונות על ידי פרופ' מריסה פיט־קטסופס מבוסטון קולג', שמצאה שעובדים מבוגרים, גם אלו שעבדו הרבה אחרי גיל הפנסיה, היו יותר מעורבים, אנרגטיים, מלאי מוטיבציה ומחויבים למקום העבודה שלהם מהקולגות הצעירים שלהם.

והם גם משפיעים על שאר החברה: במחקר שנערך על ידי המרכז לחקר כלכלי אירופי (ZEW) עבור ממשלת גרמניה ופורסם בחודש שעבר, נמצא שלנוכחות של עובדים בגיל 45–66 יש גם השפעה רחבה יותר על הפרודוקטיביות הכללית בארגון. "בכל אחוז עלייה בכמות העובדים מעל גיל 45 יש עלייה של חצי אחוז ביעילות של החברה כולה", נכתב בדו"ח. "מבחינה עסקית טהורה, זה פשוט טירוף לפספס את המגזר האפקטיבי ביותר בשוק", אומר קאפלי בראיון ל"מוסף כלכליסט". "למי שאני מייעץ לו אני אומר: עזבו את תחושת הבטן והביטו באוסף האדיר של הנתונים שהצטברו בשנים האחרונות. כולם אומרים את אותו הדבר: מלבד עבודות פיזיות קשות, עובדים מבוגרים טובים מצעירים בכל אספקט שאפשר להעלות על הדעת".

הגאונים פורחים דווקא בסתיו

ובכל זאת, נדמה שיש תחומים שבהם התקופה הקריטית היא כמעט תמיד מוקדמת מאוד. מדענים, מלחינים וסופרים הם הדוגמאות הנפוצות לכך.

אבל גם כאן מתברר שהאנקדוטות אינן מספרות את כל הסיפור. במחקר שערכו פרופ' בנג'מין ג'ונס מבית הספר למינהל עסקים קלוג וברוס ווינברג מאוניברסיטת אוהיו, ערכו השניים אנליזה ל־525 זוכי פרס נובל בפיזיקה, כימיה ורפואה בין השנים 1900 ל־2008. הם בדקו באיזה גיל המדענים פרסמו את הגילוי שבזכותו זכו כעבור שנים בנובל. הם מצאו שהגיל הזה, בממוצע, הוא 45. ולא רק זה: בעשורים האחרונים גיל הזוכים רק עולה. "כשהשווינו את גילי זוכי הפרס בפיזיקה בתחילת המאה ה־20 לעומת אלו שבסופה, מצאנו שהממוצע קפץ מ־37 ל־50", אומר ג'ונס בראיון ל"מוסף כלכליסט". אצל כימאים הגיל הממוצע עלה מ־36 ל־46, וחוקרי רפואה קפצו מ־38 ל־45. "בתחילת המאה, 20% מהעבודות הזוכות נעשו לפני גיל 30. ב־20 השנים האחרונות המספר ירד כמעט לאפס".

אז למה איינשטיין היה נחרץ כל כך? "אפשר להבין את הטעות שלו", אומר ג'ונס. "כשזכה בעצמו בפרס זה היה זמן הפריצה הגדולה של הפיזיקה הקוונטית, ומדענים רבים בתחום זכו בנובל בגיל צעיר מאוד. אבל איינשטיין הסיק מסקנות נמהרות, וממדגם קטן מדי. בתחילת המאה עיקר העבודה המדעית בתחום הפיזיקה היתה תיאורטית. היא דרשה כלי כתיבה ומחשבה פורצת דרך, ובזה צעירים נטו לעשות עבודה טובה יותר. היום התגליות המשמעותיות מגיעות כתוצאה מעבודה ניסויית אטית וסיזיפית, שדורשת הרבה סבלנות, ניסיון שמגיע עם הגיל וציוד טכני יקר. מן הסתם, זה נותן יתרון גדול למדענים מבוגרים יותר".

סיבה נוספת לקפיצה בגיל היא ההתרחבות האדירה של הידע בכל התחומים כמעט. "לפני כמה מאות שנים יכולת ללמוד את כל מה שצריך לדעת על פיזיקה בכמה שנים", אומר ג'ונס. "מאז כל התחומים צברו מאגרי ידע אדירים. היום בגיל 30 אתה רק מתחיל לגרד את השטח".

המחקר שלו מאיר באור חדש את אחד הנושאים הבוערים באקדמיה האמריקאית: הגיל שבו חוקרים מקבלים את מענק המחקר העצמאי הראשון שלהם. "הרבה חוקרים מתמרמרים על כך שהם מקבלים חופש אמיתי רק בגיל 40", אומר ג'ונס, "אבל למעשה יש בזה היגיון. זה בדיוק השיא שלהם".

רבים מהסופרים, הבמאים, השחקנים והפוליטיקאים הבולטים בהיסטוריה הגיעו לשיאם המקצועי רק אחרי עשרות שנים אפורות של התפתחות מקצועית אטית, ולפעמים רק בקריירה השנייה שלהם. אבל אנחנו לא קוראים לזה פרץ של גאונות. זו קריירה. לאונרדו דה וינצ'י היה ידוע אמנם כילד פלא, אבל את "הסעודה האחרונה" צייר בגיל 42. את "המונה ליזה" צייר כשהיה בן 52. פרנק לויד רייט סיים לעצב את מוזיאון הגוגנהיים בגיל 92. כמה מהאמנים הגדולים ביותר - סזאן, מונה, פיקאסו, רנואר, מאטיס - המשיכו לעבוד בגיל מאוחר. חלקם הפיקו את העבודות המשפיעות ביותר שלהם רק אחרי גיל 70. פרופ' אריק סוויסגבל מאוניברסיטת קליפורניה סרק את נתוניהם ההיסטוריים של 53 הפילוסופים המשפיעים ביותר ב־500 השנים האחרונות. הוא מצא שהגיל הממוצע שבו פרסמו את עבודותיהם החשובות ביותר היה 44.

גם אצל סופרים האנקדוטות הולכות לשני הכיוונים. הסופר הגרמני המהולל יוהן וולפגנג פון גתה כתב את רב־המכר "ייסורי ורטר הצעיר" בגיל 25, אבל את החלק הראשון של יצירת המופת "פאוסט" כתב רק כשהיה בן 59. את החלק השני פרסם בגיל 83. ג'וזף קונרד לא ידע מילה באנגלית עד גיל 21. רק בגיל 36 החליט לנסות לכתוב לפרנסתו, ואחרי כמה שנים פרסם את "לב המאפליה". מרק טוויין כתב את "האקלברי פין" בגיל 49. ג'ורג' אורוול, אגתה כריסטי וג'יי. קיי. רולינג החלו לפרסם ספרים רק בעשור הרביעי לחייהם. ולדימיר נבוקוב כתב יצירות מרשימות ברוסית בשנות ה־20 וה־30 לחייו, ורק כשהיה בן 40 החליט לעבור לאנגלית. בגיל 55 פרסם את יצירת המופת "לוליטה". בגיל 61 פרסם את "אש חיוורת" ובגיל 69 את "אדה", הנחשב לרומן הארוך והמורכב ביותר שכתב.

בין הישראלים שפרחו מאוחר אפשר למצוא בין היתר את מאיר שלו, שהוציא את ספרו הראשון "רומן רוסי" בגיל 40, ואת סמי מיכאל, שפרסם את ספרו "שווים ושווים יותר" כשהיה בן 48.

הסרט הראשון של היצ'קוק שנחשב לקלאסיקה עד היום, "האיש שידע יותר מדי" מ־1934, היה סרטו ה־22. את "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הציפורים", שיצאו בזה אחר זה, הוא צילם כשהיה כבן 60, וכשמאחוריו היו 55 סרטים. הבמאי הפורטוגזי מנואל דה אוליברה החל בקריירה קולנועית בשנות ה־20 שלו, אבל התקופה הפורייה ביותר שלו החלה ב־1990, כשהיה בן 82. בשני העשורים האחרונים דה אוליברה מייצר לפחות סרט אחד מדי שנה. סרטו האחרון, "gebo et l'ombre", צפוי לצאת במהלך השנה. הוא החל לעבוד עליו כשהיה בן 103.

הסוד הבהיר של המוח

אבל האם אנחנו מסוגלים ללמוד דברים חדשים לגמרי בגיל מאוחר? פרופ' גארי מרקוס (42) פסיכולוג קוגנטיבי מאוניברסיטת ניו יורק, ניסה לבדוק בדיוק את זה. הוא ערך על עצמו ניסוי לבדיקת גמישות המוח. נגינה נחשבת למיומנות קלאסית שאפשר לרכוש בגיל צעיר ושקשה ללמוד בגיל מבוגר. כשחגג 38 הוא החל ללמד עצמו לנגן גיטרה, ותיעד את התהליך.

"הידע המסורתי בפסיכולוגיה ההתפתחותית היה עד לאחרונה די מדכא בכל הקשור למבוגרים", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הרעיון הכללי היה שבילדות אפשר ללמוד הכל, ומגיל מסויים זה נעשה מאוחר מדי לרוב הדברים. אבל לפני עשור וחצי התחילו להתפרסם מחקרים שגילו שקופים ותנשמות לומדים כישורים חדשים גם בגיל מאוחר מאוד, ואחריהם התחילו לזרום דוגמאות דומות על בני אדם. מתברר שרוב הדברים שחשבנו שיש להם "חלונות קריטיים" לא באמת נסגרים כשמתבגרים. הם פשוט נעשים קצת יותר צרים, וצריך להתאמץ יותר כדי לעבור בהם. יש תיעוד של הרבה אנשים, למשל, שהתחילו ללמוד שפות זרות אחרי גיל 60 והגיעו לשליטה מוחלטת בהן. זה היה מאוד מעודד".

"בהתחלה הלימוד היה קשה באופן בלתי נסבל", הוא מספר, "דברים שבספר אמורים לקחת שעות לקחו לי יומיים. אבל השקעתי באימון כל דקה פנויה וקצב התפיסה שלי האיץ. קראתי לא מזמן מחקר נוירולוגי שטען שלימוד דברים חדשים לגמרי גורם להפרשת דופמין במוח, והאפקט דומה לזה של קוקאין. זה לגמרי התחבר אצלי לחוויה שעברתי".

מרקוס מדווח על ניסוי הלימוד והצלחתו ב"גיטר זירו", הספר הרביעי שפרסם בתחום חקר האינטליגנציה והמחשבה, שאותו פרסם בינואר. בלי שמץ רקע מוזיקלי, בלי מורים למבוגרים ובלי להתנסות בשיטות בזק ללימוד, מרקוס הגיע תוך שנתיים לרמת שליטה בגיטרה שמאפשרת לו לנגן היטב ולהלחין.

"במשך שנים התקשו להבין איך המוח מצליח להמשיך ללמוד דברים מורכבים גם בגיל מתקדם", אומר פרופ' יניב אסף. "אחת הסיבות היתה שהמדענים חיפשו שינויים בנוירונים ובקשרים ביניהם במוח. אבל כשבדקו מה למידה עושה למוח של חיה בוגרת מצאו שהשינויים בנוירונים זניחים עד אפסיים. למידה יכולה להיות מהירה ומרובה, אבלנוירונים מצמיחים שלוחות חדשות במקרים נדירים בלבד, ולאט מאוד.

"מה שהתעלמו ממנו במשך עשרות שנים הוא העובדה שהנוירונים מרכיבים רק 20% מהמוח. שאר התאים עשויים מחומר שאין לנו את הטכנולוגיה למדוד את פעילותו, כיוון שאינה חשמלית. החומר הזה נקרא תאי גלייה, שם שנגזר מהמילה דבק, כי בעבר חשבו שהם פשוט מדביקים את הנוירונים זה לזה ולא יותר", אומר אסף.

בעשורים האחרונים התברר שתפקידם של תאי הגלייה משמעותי בהרבה מכפי שהעריכו - הם מספקים חומרים מזינים וחמצן לתאי העצב, מבודדים אותם ומחזיקים אותם במקומם. "הם בעצם מה שמחזיק את רשתות הנוירונים במוח", אמר באחרונה הנוירולוג המוביל ד"ר ג'ורג' בארטזוקיס מאוניברסיטת UCLA . "תאי הגלייה הם הפס הרחב שעליו המוח שלנו מעביר נתונים". במחקר שערך ב־2001, אחרי שסרק את מוחם של 70 גברים בגילים 76-19, בארטזוקיס מצא שבשני איזורים קריטיים של המוח, האונה הקדמית והאונה הטמפורלית, הגלייה הוא סוג התאים היחיד שממשיך להתחדש ולצמוח אל תוך גיל העמידה. מספרם מגיע לשיא בממוצע בגיל 50, ואצל כמה מהנחקרים כמות התאים ממשיכה לגדול גם בגיל 60. "סביר להניח שהגלייה הוא ההסבר הטוב ביותר למה שאנחנו מכנים 'חוכמת גיל העמידה'", סיכם בארטזוקיס.

אסף חתום על ניסוי פורץ דרך שהעלה את הסברה שתאי הגלייה הם אלה שמשתנים באופן משמעותי בעת למידה - וייתכן שהם גמישים וסתגלנים אף יותר מ"התאים האפורים", שהיכולות השכליות מקושרות מסורתית אליהם.

בניסוי אסף נתן לנסיינים בעשור הרביעי לחייהם לשחק 16 פעמים רצופות בסימולטור הנהיגה Need For Speed, ולפני המשחקים ואחריהם סרק את מוחם במצלמה מיוחדת שמודדת את תנועת מולקולת המים במוח. "השיטה הזאת קצת דומה ללהביט בתאי המוח במיקרוסקופ", הוא אומר, ומסביר: "בין המשחקים ביקשנו שיציירו את מסלול הנסיעה כפי שהם מבינים אותו. עד המשחק האחרון הם כבר ציירו את המסלול בצורה די מדויקת, כולל מנהרות וקטעים ארוכים וקצרים. זה אומר שבראשם נוצרה מפה של המשחק. ומהשוואת הסריקות גילינו שינויים מבניים שנוצרו באזורי המוח שקשורים ליצירת מפות מרחביות. השינוי התחולל בתוך שעה וחצי בלבד, ולא בנוירונים, אלא בתאי הגלייה, ב'דבק'. מתברר שאנחנו חוקרים מאה שנה חתיכה קטנה יחסית בפאזל, אין לנו מושג מה הולך ב־70% האחרים של המוח שלנו", הוא מסכם.

גם אסף מאמין שגמישות תאי הגלייה יכולה להסביר את השיפור ביכולות המנטליות שממשיך גם בעשור החמישי והשישי לחיים. "נוירונים חדשים לא גדלים עם השנים, וגם הקשרים בין הנוירונים הקיימים נחלשים עם הזמן. אבל תאי הגלייה גדלים ומשתנים כל הזמן. דרך אגב, כשניתחו את המוח של איינשטיין, אחד הדברים שהיו חריגים אצלו היה כמות יוצאת דופן של תאי גלייה בכמה אזורים".

מרקוס מספר שמאז פרסום ספרו הוא מקבל מבול של אימיילים מאנשים אחרים שקיבלו השראה מניסוי לימוד הגיטרה שלו. "אשה בת 50 כתבה לי שהתחילה לקחת שיעורים פרטיים בפסנתר. בת 65 כתבה לי שהתחילה ללמוד צרפתית. אני עכשיו עושה סיבוב בארצות הברית בשביל לקדם את הספר, ובכל עיר שאני מגיע אליה אני אוסף כמה מוזיקאים חובבים ואנחנו מנגנים יחד. זה התחיל כדרך להוכיח שאפשר ללמוד כל דבר תמיד, וממש שינה את חיי".

להתחיל מחדש בגיל 80

מאיר שטרן (87) מתגורר בדירה נאה ומסודרת להפליא בשכונת בית הכרם בירושלים. יש בה פסנתר צנוע בצבע עץ וכינור עטוי נרתיק שחור העומד בפינת הסלון. קירות חדר העבודה שלו עמוסים באלפי תקליטים, דיסקים וקלטות וידיאו. הוא מספר בגאווה שיש לו כרגע יותר מ־7,000 יצירות, ממוזיקה פופולרית וקלאסית ועד מיטב האופרות הגדולות שהוקלטו. איך אתה מצליח למצוא כאן משהו, אני שואל. הוא מדלג אל הספרייה שבסלון באלגנטיות של חתול, מזיז עם רגל אחת שרפרף פלסטיק לבן לכיוונו ומטפס עליו. מהמדף האחרון הוא שולף קלסר עב כרס בן יותר מאלף עמודים המודפסים בפונט ישן. "אני משתמש בתוכנה ישנה אבל טובה מאוד בשם די־בייס בשביל לקטלג את הכל", הוא מסביר. "רשום פה כל מה שצריך לדעת על כל שיר. מי כתב, מי מבצע, מתי ביצע, ומה המספר הסידורי של היצירה. אם תגיד לי 'אני רוצה לשמוע את כל היצירות של בטהובן שהם בסולם לה מז'ור', אני יכול לשלוף לך אותן בן רגע".

מאיר שטרן. דוקטורט בגיל 86 צילום: אלכס קולמויסקי

אנחנו יושבים בסלון ושטרן ניגש להוציא את הכינור מתוך הנרתיק שלו. אני שואל אותו אם הוא יודע לנגן עליו. הוא אומר שלא. כשהיה בן 13, "זה היה ביום שני", הוא נזכר, היטלר עלה לשלטון. הם גרו אז בגרמניה, שני הורים ושלושה אחים בדירה מרווחת בסמוך לנהר הריין. לתקופת מה, זה היה בית מלא במוזיקה. אביו ניגן בכינור ובפסנתר, וכך גם אמו. כשהאנטישמיות החלה לצבור תאוצה המוזיקה בבית פסקה. כשאביו הבין שהרע עוד לפניהם, הוא הפך עולמות כדי לקנות למשפחתו אישורי עלייה לישראל. עלה בידו להשיג רק שניים. מאיר ואחיו הקטן נפתלי נבחרו. כדי למזער סיכונים, כל אחד נשלח ארצה בנפרד, בגפו. מאיר היה אז בן 14. "עזבתי ממש ברגע האחרון, הנאצים כבר לקחו כמעט הכל", הוא אומר, "כשאבי נפרד ממני בתחנת הרכבת בעיר, הוא שם בידי רק מזוודה קטנה עם בגדים ואת הכינור שלו". מלבד אחיו, זה היה השריד האחרון שנותר לו ממשפחתו הקרובה.

הוא הגיע לישראל, מצא משק חקלאי לעבוד בו, ושם גם מצא אהבה. בגיל 18 התגייס לתפקיד קרבי בצבא והשתחרר בגיל 48 כסגן־אלוף באגף כוח אדם. "אף על פי שמעולם לא למדתי לנגן, מוזיקה תמיד היתה משהו מיוחד בשבילי", הוא אומר. כשהשתחרר מהצבא החליט לעשות שני דברים בשביל עצמו. "עישנתי יותר מ־30 שנה כמו ארובה, שתי קופסאות ביום מגיל 16", הוא מספר, "יום אחד החלטתי להפסיק עם זה, ולהשתמש בכסף בשביל לקנות תקליטים. קניתי פטיפון, ובכל שבוע תקליט או שניים, והתחלתי לשמוע מוזיקה בכל רגע פנוי. במשך השנים פיתחתי מיומנות של ממש בזיהוי יצירות מכל הסוגים. אף שאני לא דובר איטלקית, חלק מהאופרות יכולתי לדקלם בעל־פה. כבר אז החל לחלחל בי הרעיון שאם תהיה לי הזדמנות, אלך ללמוד מוזיקה באופן רציני".

הוא המשיך לעבוד עוד כמה שנים, ובגיל 65 צבר אומץ. הוא נרשם ללימודים לתואר ראשון בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. במקביל קנה פסנתר והחל ללמוד נגינה עם מורה פרטית. "היה קשה עם הפסנתר", הוא מודה. "גם אם המוח קלט, האצבעות לא צייתו. הייתי חייב להתאמן לפחות כמה שעות בכל יום. זה היה מתסכל, אבל הייתי עקשן מאוד". וכך גם בלימודים. הוא מספר שהיה יושב לילות בלתי נגמרים עם הסטודנטים האחרים בחוג, רובם בתחילת שנות ה־20 שלהם, כדי ללמוד יחד למבחנים. לפעמים ישבו אצלו בבית, לפעמים ישב אצלם. הוא סיים את התואר הראשון בהצטיינות, ועבר ללמוד תואר שני, שגם אותו סיים בהצטיינות. כשהחליט לעשות דוקטורט על האופרה הגרמנית, הוא נסע למסע בלשי ארוך בחנויות לספרים עתיקים בגרמניה ובילה ימים שלמים בספריות בניו יורק. בשנה שעברה, בגיל 86, הפך לדוקטור למוזיקולוגיה.

אני מנצל את ההזדמנות לשאול אותו על מיתוס המלחינים. האם הם אכן פורצים מוקדם ודועכים במהירות? "תלוי למה אתה קורא דועכים", אומר שטרן. "הרבה מלחינים פשוט מתו צעירים. שוברט מת בגיל 31, אבל הספיק לכתוב אלף יצירות בזמן הקצר שהיה לו. מוצרט מת בגיל 36 ובשנותיו האחרונות כתב כמה יצירות שנחשבות עד היום לשיא הכתיבה האופראית. אני לא חושב שמלחינים טובים מאבדים את הכישרון שלהם לאורך השנים. כל מלחין שאני יכול לחשוב עליו היה יצירתי ושלם יותר בגיל מאוחר. קח לדוגמה את ורדי. הוא המשיך ליצור עד שנות ה־80 שלו, וכל אופרה נוספת שלו היתה יותר מרגשת ומותחת מקודמתה. האופרה המופתית "פלסטף" שכתב אחרי גיל 80 היתה כאילו כתב אותה אמן אחר וחדש לגמרי".

שטרן אומר שהקושי בלהתחיל משהו חדש לגמרי באמצע החיים, לפחות במקרה שלו, לא היה קשור למגבלות המוח. זה היה החלק הקל. "אתה צריך ללמוד להסתדר עם אנשים צעירים ממך בהרבה", הוא אומר. "וגם למצוא דרך לשלב את זה עם שאר המחויבויות שלך בחיים. יש גם דברים אחרים שבדרך כלל לא קורים לך כשאתה צעיר. אשתי חלתה ומאוחר יותר מתה. רציתי להיות לידה בתקופה הזאת, שהיתה תקופת מבחנים. הכל היה מסובך יותר. אתה צריך להזכיר לעצמך כל הזמן בשביל מה בכלל נכנסת לזה".

רגע לפני שאני יוצא בחזרה אל הקור הירושלמי אני שואל את שטרן מה יעשה עכשיו, כשסיים את התואר, והאם עלה בדעתו להתחיל קריירה של מרצה או חוקר בתחום המוזיקה. "יש הרבה אנשים טובים שרוצים ללמד, זה לא יפה לתפוס להם את המקום", הוא אומר. כשאני מתעקש, העיניים שלו מרחפות לרגע בחלל, ואז נוחתות ברכות על הכינור. "אני לא חושב שהמוח נשאר גמיש לאורך החיים. אני יודע את זה", הוא אומר, "הדבר היחיד שמתקבע הוא הפחדים".