קשר סוחט
מה יש ביחסים עם המנקים והמנקות שלנו שגורמים לנו להיות עליונים וגם אשמים, נדיבים וגם רודנים, חברים טובים וגם בוסים נפוחים? קווים לדמותו של קשר ההעסקה הסבוך ביותר בחברה הישראלית
אלה ימי מלחמה. לא רק בלכלוך, בהחלפת הארונות, בהררי הבישולים והקניות. יש זירה נוספת, בקרב מתמשך שמגיע לשיאו בתוך טירוף הניקיונות הכללי: המעסיקה נגד העוזרת, ראש בראש. כלי הנשק המוכרים בקרב הזה יכולים להיות "לעשות חלונות", "אבק מעל הארונות", "להזיז את המקרר" וכמובן נשק יום הדין "פאנלים". אבל חומרי הגלם שלו הם אחרים לגמרי. שיחות עם עוזרות בית ועם מעסיקים, ובעיקר מעסיקות, של מנקות מגלות שהתחושות העיקריות ביחסים המורכבים בין הצדדים הן רחמים, חוסר אמון, מתיחת גבולות, "אני משלמת אז מגיע לי", פחד, בגידה, כבוד, קרבה, ומעל הכל - "לא נעים לי". תמהיל רגשות כזה קשה מאוד למצוא ביחסים בין מעסיק לעובד בכל תחום אחר.
כי מבחינת המעסיקות, מדובר בסיטואציה מוזרה: ביומיום רבות מהן שכירות, עובדות קשה מאוד, מתמודדות בעצמן עם לחצים מקצועיים ועם בוסים לא פשוטים. אבל פעם בשבוע או בשבועיים הן פתאום הבוס, לעתים קרובות לראשונה בחייהן. מצד אחד, הכוח אצלן. מצד שני, הן מודות שהן תלויות בעוזרת הבית שלהן הרבה יותר משרוב הבוסים יודו אי פעם שהם תלויים בעובדיהם. מצד אחד יש להן הרבה מאוד ציפיות מהאשה שנכנסת אליהן הביתה ועובדת עבורן, מצד שני הן משכללות לכדי אמנות את תסמונת ה"לא נעים לי". עשרות שיחות עם עוזרות ועם מעסיקות מגלות שחלקן קשוחות ונוקשות, אחרות מרעיפות ומפנקות את העובדות. רובן, בעצם, גם וגם. לכודות בין היותן נשים שעובדות קשה בעצמן לכובע המשונה הזה שהן פתאום חובשות, כמי שמנהלות אשה אחרת שעובדת קשה כדי להחזיק את הבית שלהן נקי ומתפקד.
הסתירות האינסופיות שהסיטואציה הזאת מזמנת, ושאפילו שימשו כבר בסיס למחקר אקדמי בנושא, מייצרות את מה שאפשר לקרוא לו פשוט "תסמונת היש־לי־עוזרת הישראלית". עם בוא החג "מוסף כלכליסט" מגיש לראשונה את הקווים העיקריים לדמותה.
"אנחנו מנקות לפני שהעוזרת מגיעה", מנסחת יהל אס קורלנדר את כלל הבסיס של המעסיקה הישראלית. כולן מכירות את זה, אבל לא כולן יודעות להסביר למה הן עושות את זה. קורלנדר מסבירה: "כדי להביא למקסום את הזמן של העוזרת וכי חשוב לנו מה היא חושבת עלינו. אנחנו מכניסות אשה למקום הכי אינטימי שלנו, היא תראה אם הזדיינו בלילה לפי הקונדומים בפח, כפי שאמרה לי מעסיקה אחת, היא מנקה לנו שירותים, רואה את האשפה, יש לה פוטנציאל לדעת עלינו את כל הסודות שלנו, והיא באה ממעגל חברתי שונה מאיתנו. המעסיקה מאפשרת כניסה ונגישות לבית שלה לאשה שבמצב אחר היא לא היתה חושבת להכניס הביתה. איך שלא מסובבים את זה, מדובר בנשים עם פריביליגיות מול נשים מוחלשות, נשים בעוני".
קורלנדר, דוקטורנטית לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה שחקרה את הנושא במסגרת עבודת המאסטר שלה, נוגעת כאן בבעיות העיקריות שיש למעסיקה הישראלית עם העוזרת שלה: מצד אחד פער מעמדות וחשיפה גדולה, אלה שמצמיחים מיד את ה"לא נעים לי", ומצד שני רצון למקסם את הזמן, לקבל את התמורה הטובה ביותר עבור הכסף. איך עושים את זה? עוד לא מצאנו מישהי שבאמת פיצחה את השיטה.
"לבקש שתנקה מתחת למיטות הרגיש מאוד לא נוח", מספרת דנה (כל השמות המלאים בכתבה שמורים במערכת). "בכל פעם שהייתי צריכה דברים נוספים, או שהיא ניקתה לא טוב, הרגשתי אי־נעימות ענקית, אף על פי שאני משלמת לה".
הסוציולוגית יהל אס קורלנדר. "מדובר פה בעצם במפגש בין נשים שמעבירות מאחת לשנייה את עבודות הבית"
המנקה של דנה היתה רומנייה בת 60, גרושה מישראלי ואם. דנה בת 36, עובדת בבנק, נשואה לאיש הייטק, אם לשלושה, גרה ביבנה. "היא עבדה אצלי עשר שנים, אני מכירה אותה מאז שאני מכירה את בעלי, היא ניקתה אצל אמא שלי, אצל חברה של אמא שלי, אצל חמותי וגיסתי", מספרת דנה. "סמכתי עליה תמיד, היה לה מפתח, נכנסה, יצאה ולא ראיתי אותה. אני עובדת קשה מאוד במשך היום, בעלי חוזר בלילה, אחר הצהריים אני עם הילדים. הייתי מאוד תלויה בה, אם היא לא באה - אין לי מי שינקה את הבית".
כמו בכל קשר בין־אישי, התלות גוררת את האי־נוחות המדוברת. רק לא להרגיז את העוזרת, לא לדרוש יותר מדי. האינטימיות שנוצרת עם הזמן מחמירה את ה"לא נעים לי". ופער המעמדות המובנה שופך שמן על המדורה. "תמיד ריחמתי עליה קצת", אומרת דנה את מה שלא מעט מעסיקות מרגישות, כל אחת מהסיבות שלה. במקרה של דנה, "ידעתי שקשה לה בחיים, שבעלה עזב אותה והשאיר אותה בלי כלום, בכל פעם ששדרגתי ריהוט העברתי לה הכל, ספה, ארון, העברתי בגדים של הילדות שלי לנכדים שלה. בחגים תמיד נתתי לה שי בעלות של כמה מאות שקלים. והעובדה שריחמתי עליה גרמה לי כל הזמן להרגיש לא נעים לבקר את העבודה שלה או לבקש דברים".
גם לעוזרות, אגב, יש "לא נעים לי" משלהן. מול מעסיקות תובעניות הן עושות עוד ועוד משימות, חלקן ממש איומות, כי הן יודעות שצריך, או כי הן מרגישות מחויבות. "היום עבדתי קשה מאוד, חזרתי מבית כל כך מסריח", פורקת ציפורה, תושבת אזור השפלה בת 50, את עול יומה, "חושבים שאם בחרנו במקצוע הזה אנחנו לא אנושיות ומשאירים סירים מלאים אוכל מקולקל, מרק מסריח, קקי יבש של יומיים באסלה כשכבר שום חומר ניקוי לא יעזור. רציתי לברוח היום אבל אני לא יכולה, כשלא היה לי כסף היא הלוותה לי, עשתה לי טובה, אז אני לא יכולה לברוח לה".
משני הצדדים, זה כל הזמן משחק של כבוד. "יש כאלה שמרגישים שאם הם משלמים לך הם רוכשים את הבן אדם, כאילו את נשואה לה בכתובה וחייבת לה הכל", אומרת יפה, מנקה מנתניה שמנסה להבין את הפסיכולוגיה של המעסיקות. "יש דברים שאת יכולה להשתגע. עורכת דין שאני עובדת אצלה ביקשה ממני לרחוץ את התחתונים שלה... אין לי הסבר לבקשה הזאת, אולי היא רוצה לשלוט עליי, להרגיש שהיא בעלת בית, לא יודעת. הרגשתי שאני נחנקת, זאת מעסיקה שמעייפת בן אדם בלי להרגיש".
"זה עזרה ותו לא, אני לא 'בוס', אני בעצמי שכירה כל החיים", אומרת חלי. לשם כך בדיוק נולדה המילה "עוזרת". היא לא "עובדת", ואנחנו לא "בוסים". היא רק עוזרת לנו קצת, ואנחנו גם עוזרים לה קצת, אז אנחנו לא אמורים להרגיש לא נעים. מכבסת הרגשות סביב העסקת מנקה בעצם מתחילה כבר בשם שאנחנו נותנים לה.
חלי בת 57, נשואה ואם לילדים בוגרים, עובדת במשרה מלאה בתעשייה האווירית, גרה בגוש דן, ומחפשת כל הזמן את הדרך לייצר לעצמה שקט בעניין העסקת העוזרת שלה. "אני לא יכולה להסתדר בלעדיה", היא אומרת. "בן אדם עובד זה א"ב שתהיה לו עזרה. את הילדים גידלתי ברגשות אשם כאמא עובדת, אין פה אפס. את מרגישה שהם גדלים לבד בעצם, את מרחמת עליהם ואז את אומרת: אני אביא עזרה בניקיון. כולנו קונים שירותים כדי שיהיה לנו קל יותר, על אחת כמה וכמה אמא לילדים חייבת עזרה, לא יכולה אחרת. אנחנו אנשים אינטליגנטים, למדנו, אני לא רואה את עצמי יושבת כל היום ועוסקת בניקיון".
העוזרת הנוכחית שלה היא פיליפינית עם בן זוג ישראלי. רק חצי שנה היא עובדת אצלה, אבל חלי כבר קשורה אליה. נותנת מתנות בחגים, שולחת אותה הביתה עם סירי מג'דרה, לפני שלושה שבועות אפילו באה לביתה של העוזרת למסיבת יום ההולדת של בן זוגה. "נכון שזה בא ממקום שכאילו אתה מורם ויש לך עוזרת, אבל אלה יחסים חבריים. המוטו שלי הוא קודם כל לתת כבוד לאדם באשר הוא, כל עבודה מכבדת את בעליה. ביום הולדת באנו, בעלי ואני, לדירה שלהם בבת ים, הבאנו מתנה, היו שם חברות פיליפיניות שלה וכולן התלהבו ש'הבוסית' שלה באה. היה מצחיק שהיא כל הזמן אמרה: 'דיס איז מיי בוס'. אמרתי לה: 'שום בוס ושום בטיח, אנחנו חברות'".
ההתנערות מלהיות "בוסית" קשורה לרקע של חלי עצמה. "גדלתי בלוד, בסביבה מעורבת, החברים הכי טובים היו ערבים, גדלתי עם שישה אחים, כולנו עברנו תקופות שלא היה מספיק כסף, בילדותנו ובבגרותנו. גם אם שפר עלינו הגורל ויש לנו, אנחנו לא שוכחים מאיפה באנו, דברים כאלה בן אדם לא שוכח. אנחנו ממש לא עשירון עליון, ידענו עליות ומורדות וברוך השם שרדנו. לא כולם עובדים במקום מסודר, יש לי חברים שעברו פיטורים, היו במצבים קשים, להיות במקום אחר זה דבר שיכול לקרות לכל אחד".
"אנחנו כל הזמן חותרות לטשטש את האי־שוויון שבתוך ההיררכיה הזאת", מסבירה החוקרת קורלנדר מאיפה בא הצורך להתנער מלהיות "בוסית" ולנסות לדבר על "חברות" או מקסימום "עזרה". זה בעצם הענן הגדול שמרחף מעל יחסי המעסיקות־עוזרות: ענן פער המעמדות. הפער הזה נמצא שם מעצם הקשר, מעצם ההעסקה, אבל אף צד לא חי איתו בשלום. כולן מנסות לברוח ממנו, במילים מכובסות, ביחסים חבריים, במחוות קטנות.
"מדובר פה בעצם במפגש בין נשים שמעבירות מאחת לשנייה את עבודות הבית", אומרת קורלנדר. "זאת מערכת יחסים מובנית היררכיה, מפגש של נשים ממעמדות שונים של החברה בתוך מרחב אישי ואינטימי. זאת מערכת יחסים מורכבת של תלות - אנחנו מביאות את הנשים שיעשו את המטלות שלנו, ונהנות מהגמול על העבודה שלהן. כי הרי להיות אשה עם בית נקי זה חשוב, זאת סוגיה חברתית".
דנה (36), עובדת בבנק, העסיקה עוזרת עשר שנים: "ריחמתי עליה, ובכל פעם שהייתי צריכה דברים נוספים או שהיא ניקתה לא טוב הרגשתי אי־נעימות ענקית, אף שאני משלמת לה. הייתי מאוד תלויה בה - אם היא לא באה אין מי שינקה. בסוף היא עזבה ביום אחד, והרגשתי שהיא בגדה בי" צילום: שאטרסטוק
במסגרת המחקר שלה ניתחה קורלנדר את כל הספרות העולמית המרכזית בנושא וקיימה ראיונות עומק עם 13 מעסיקות של עוזרות מחתכי אוכלוסייה שונים, והשוותה את הממצאים למחקרים דומים בעולם. הממצאים היו מעט מפתיעים: בעוד שבעולם נשים שמעסיקות עוזרות בית מודעות להיררכיה הנעוצה בכך ואפילו מנסות להדגיש אותה, במנהגים שכמו משחזרים את תפקידי הגבירה והמשרתת, בישראל המעסיקות עסוקות כל הזמן בלטשטש את ההיררכיה הזאת.
קורלנדר מסבירה את הטשטוש הזה בהבנה הישראלית העמוקה שההיררכיה הנוכחית נזילה ושרירותית, כפי שהעידה חלי למשל, וגם ברגשות האשם של נשים על כך שהן "לא מספיקות כלום". בהקשר הזה היא מוסיפה עוד אלמנט חשוב: המעסיקות מרגישות תמיד אסירות תודה לעוזרות, שפוטרות אותן ממטלות הניקיון המאוסות. "אנחנו מעסיקות אותן כי הגבר לא נמצא שם. אנחנו עובדות, משכילות, עובדות במשרה מלאה, ועבודות הבית זאת משמרת שנייה. אנחנו מעדיפות את השעות האלה כדי להיות עם הילדים או לעבוד. אנחנו מנקות במהלך השבוע, אבל המנקה עושה את הדברים הקשים. ובכל זאת, תפקיד המעסיקה לא נעים לנו.
"מעסיקות סיפרו שלא נעים להן לשבת עם חברה ולשתות כוס קפה בבית שלהן כשהמנקה עובדת, שלא יחשבו שהן בטלניות. הן נמנעות מקונפליקטים, נמנעות מלהעיר על דרכי הניקוי. יש מעסיקות שמעבירות את התפקיד הזה לבן הזוג שלהן. רוב המעסיקות שראיינתי לא היו נורא מרוצות מהאופן שבו מתבצעות עבודות הבית, יש לנו סטנדרטים יותר גבוהים כשאנחנו משלמות למישהו לעשות את העבודה, אבל זה לא מנע מהן להמשיך להעסיק את העוזרות. הן כל כך אסירות תודה לעזרה שהן מוכנות להתפשר ומוכנות לשלם למישהי כל עוד הן נותנות בה אמון".
המבנה החברתי הישראלי הייחודי, היא אומרת, מגדיל את הצורך בטשטוש ההיררכיה שאין במקומות אחרים בעולם. "אנחנו בוחרים עוזרת באמצעות הדגשת קשרי קרבה משפחתיים, מוצא משותף או נורמות משותפות. עולות מברית המועצות בשנות השבעים למשל נוטות להעסיק מנקות שעלו בשנות התשעים, ולדבר איתן רוסית. ישראל היא חברת מהגרים, ואין פה הבדלים דרמטיים קלאסיים של מעמדות. מכאן גם נובעת הנזילות, כל אחת מבינה שפיטורים או גירושים יכולים להצניח אותה בקלות למטה מבחינה כלכלית".
"הישראליות עצלניות, הזרות מצוינות", אומרת גלית. "אצל הזרות את אומרת להן 'תעשי א', ב', ג'', היא מהנהנת עם הראש ונגמר הסיפור. עם הישראליות אם היום ביקשת שתעשה את המקרר היא שואלת מה מורידים במקום. כל הזמן יש משא ומתן, אין לך שקט".
מעסיקה ומנקה בסרט "העזרה". בישראל יש ליחסים מאפיינים יחודיים
משהו לא טוב קורה לישראלים כשהם נכנסים לפוזיציה של המעסיק. כל מיני דברים יוצאים כשהם מתחילים להעסיק עוזרות בית. פרנויה, למשל. או כוחנות. רק שאלה סמויים יחסית, מתרחשים בעיקר בתוך הבית, מול העובדת. אבל דווקא הגזענות שמתלווה להעסקת עובדי ניקיון זוכה להיות מפורשת ופומבית; אם רק שואלים מישהו אם יש לו עוזרת, נתקלים מיד בהבחנה בין "ישראליות" ל"זרות", והמהדרין מפלחים גם כל קבוצה לפי מוצא או לאום, ומדרגים אותה לפי מידת המיומנות בניקוי חלונות, רמת התלונות וכן הלאה.
גלית, למשל, מצאה שקט רק בזכות עובדת מאפריקה. היא בת 38, יועצת מערכות מידע שנשואה למהנדס, אם ותושבת נס ציונה, שהעסיקה מנקה מאפריקה, בת 45, במשך חמש שנים. "היום שבו היא היתה מגיעה אלינו היה היום האהוב עליי בשבוע, לבוא הביתה אחרי העוזרת. כשהיא לא יכלה להגיע היא מיד התקשרה לתאם יום אחר, היא היתה צריכה להתפרנס וזה גרם לה לעבוד כמו שצריך. אני תוהה אם הישראליות לא צריכות את זה, אם הן עובדות פשוט בשביל הכיף. הן לא באמת באות לעבוד, מלאות קיטורים וטענות עד הודעה חדשה, 'למה את אומרת לעשות הכל בארבע שעות כשלמה שביקשת צריך עשר', וכשהן לא מגיעות הן לא מודיעות. עכשיו יש לנו עוזרת ישראלית אבל זה נכון לרגע זה, עוד יומיים זה יכול להשתנות, כי הן מבריזות על ימין ועל שמאל, זה און אנד אוף".
גלית מדגימה תמהיל מורכב של היחסים לעובדות הניקיון. למשל, רק אל העובדת האפריקאית היא הצליחה להיקשר, "היא היתה מטופחת, אף פעם לא שידרה מסכנות ולכן לא הצעתי לה בגדים. היא מקסימה חבל על הזמן, אשה מיוחדת. היה לה ילד שגדל אצל הסבתא והיא לא ראתה אותו כל החמש שנים שעבדה אצלי, הגעגועים שלה היו קשים וזה כאב לי, אבל באופן כללי החיים קשים כך או כך לכולנו, אז זה לא באמת משנה במה עובדים". נדמה שאת האי־נעימות שלה מהסיטואציה היא מנתבת לתלונות על העובדות הישראליות, ומנגד מתעקשת: "אני מאוד הוגנת, דואגת לתנאים הסוציאליים, אין לי סיבה להרגיש לא בנוח. אני מאמינה שכל עבודה מכבדת את בעליה".
"אני לא אתן לאף אחד לעשות ממני מטומטמת", אומרת יפה. היא גרה בנתניה, בת 56, מנקה מגיל 19. אבל את המשפט הזה, בניסוחים כאלה ואחרים שלו, אפשר לשמוע גם ממנקות וגם ממעסיקות. כמו ישראלים רבים, גם הן לא רוצות לצאת פראייריות, לא רוצות שידפקו אותן. כשבשני הצדדים של מערכת היחסים נמצאים אנשים שזאת הגישה שלהם, לא פלא שגם ניקיון הבית נהפך לשדה קרב. מצד אחד גישת ה"מגיע לי" וחשדנות אדירה כלפי מי שנכנס אלינו הביתה לנקות, מצד שני גם ניסיון של העובדות לשמור על הכבוד ולא רק לעבוד. שני הצדדים בודקים את הגבולות ומותחים אותם, בשני הצדדים יש דוגמאות קיצוניות של מעסיקות רודניות ועובדות עצלניות, והסיפורים עליהן מעיבים גם על יחסי עבודה שיכלו להיות קלים וטובים.
יפה מספרת על מישהי ש"עקבה אחריי עד לבית שימוש, רצה אחריי לכל מקום, על כל פיפי היא רצה אחריי", ועל מעסיקה ותיקה שהתעמרה בה כשהיתה חולה: "אף פעם לא אמרתי לה לא על משהו, אבל פעם הייתי בהתקף אולקוס ואמרתי שלא אגיע לנקות. היא אמרה לי: 'מה יפה, דפקת אותי? מותק, את עובדת אצלי, לא אני אצלך'. לא האמנתי. אני עובדת שם יותר מ־20 שנה. אחר כך היא התנצלה, אבל בתוך הלב שלי זה עדיין כואב לי, אני אסחוב את זה עד שאסגור את העיניים. מעסיק אחר ביקש שאטפס על סולם ואנקה את האבק מהקצוות הכי רחוקים של הארונות. אמרתי לו: 'אני עובדת אצלך 21 שנה, אני רק 46 קילו, סבתא לנכדים, אם חס וחלילה אאבד שיווי משקל ואשבור משהו לא תעזור לי, תגיד סליחה, אבל אין לי מה לעשות איתך יותר. אז אני מעדיפה להגיד לך לא בפנים ולהמשיך לעבוד אצלך'. אנשים לפעמים חצופים, מגזימים בלי לחשוב פעמיים, כל הזמן בחשדות איפה נמצא כל דבר, ויודעים להתלבש על העוזרות החלשות. אבל אני לא פראיירית".
איילה, תל־אביבית ילידת רוסיה בת 26, מספרת על בתים עם מצלמות מעקב אחרי העוזרת, "אבל אני מעדיפה להתחמק מעבודה אצל כאלה ולעבוד אצל אנשים שלא חושדים ואין להם הרבה דברים יקרים בבית. זה פשוט מלחיץ אותי, אם תהיה בעיה ישר יאשימו אותי". קורלנדר מאשרת שגם לפי המחקר שלה, "הפחד מגניבה מרחף מעל מערכת היחסים שמתפתחת בין המעסיקה לעובדת. לעוזרת יש היכרות מלאה עם הבית, היא יודעת הכל על הרגלי החיים שם, והמעסיקה נותנת בה אמון שלא תשתמש במידע לרעה ותגנוב ממנה".
"המעסיקה הישראלית נהיית רעבה מהר מאוד", מספרת אורנה, בת 34 מרחובות. "יש לי דירה שבהתחלה היתה בה סלסילה אחת של כביסה לקפל. קיפלתי. שבוע אחרי נהיו שתי סלסילות. היום בעלת הבית מכבסת מהר ומייבשת וכשאני באה מחכים לי הרים של כביסה. אם בארבע שעות את עושה דירת ארבעה חדרים כולל מרפסות, היא רוצה פתאום גם את המקרר כל חודש, ואז היא תטנף אותו כאילו אין מחר, ואז תבקש גם להוציא מגירות מהארון ולנקות מתחת, פלוס פלוס פלוס... ובלי להוסיף שעות".
זה סימפטום אופייני אחר של הישראלים הממוצעים שהופכים לבוס של מנקה, סימפטום "הכל כלול". כל העוזרות שאיתן שוחחנו שופעות סיפורים על איך בכל פעם המעסיקים מגדילים את מספר המשימות ללא תוספת זמן ותשלום. כמה מהן ציינו שהדבר בולט במיוחד בבתי יוקרה, שם גם חרדים מאוד מגניבות, ושמשום כך הן מעדיפות לעבוד ב"דירות רגילות". "בבתי יוקרה דורשים יותר מדי וכל הזמן פוחדים על הרכוש", מספרת איילה. "רציתי לעבוד במשרה מלאה בבית בצפון תל אביב, אבל אחרי שעתיים עזבתי. הייתי צריכה לסחוב כביסה ארבע קומות, לסחוב מלא שטיחים, לנקות אבק מכל דבר שאפשר לחשוב עליו, וגם להכין אוכל. בעלת הבית רצתה שאעשה את כל זה בשש שעות! ובכל יום. בשש שעות אני יכולה לנקות רק קומה אחת באופן כל כך יסודי. לא את כל הקומות, כל יום. ככה אי אפשר אפילו לנשום".
לצד המעסיקות התובעניות, הלא הגיוניות, העוזרות מספרות על מעסיקות מזדמנות נצלניות. "עכשיו זאת התקופה שכל נצלניות פסח מתקשרות, רוצות לקרוע לך את הצורה ואז להגיד 'אני בעצם לא צריכה יותר'", מספרת אורנה. "אם מישהי מתקשרת שבוע לפני החג אין לי ספק שזאת נצלנית של פסח שהזמינה את חמותה לסדר, לא עשתה כלום כל השנה ורוצה עוזרת שתעשה עכשיו הכל, כולל מעל הארון. את מגיעה לבית ורואה מיד שבמקרר לא נגעו שנה, בפנים ובחוץ ומאחורה, והיא מבקשת ממך דברים מוזרים כמו לנקות בתוך המאוורר. היום אני כבר מריחה כאלה מרחוק".
אורנה (34), מנקה: "כל האנשים שאני עובדת אצלם הם משפחות צעירות, עם ילדים קטנים, שבאמת זקוקות לי. נשים שעובדות קשה במשרה מלאה, אוספות ילדים ולא מספיקות לנשום. לכן כשאני רואה את כל הכביסות אני לא כועסת, אני יודעת שהיא צריכה את זה" צילום: שאטרסטוק
עם כאלה סיפורים, מנקות מנוסות מפתחות העדפות במעסיקות. "כל האנשים שאני עובדת אצלם הם משפחות צעירות, עם ילדים קטנים, שבאמת זקוקות לי", אומרת אורנה, "נשים שעובדות קשה במשרה מלאה, אוספות ילדים ולא מספיקות לנשום. אני מחפשת רק כאלה, ולכן כשאני רואה את כל הכביסות אני לא כועסת, אני יודעת שהיא צריכה את זה".
"בגלגול הקודם היינו אמא ובת, אולי אחיות או דודות", מספרת ספיר אלקסלסי על המעסיקה האהובה עליה. אלקסלסי בת 32, דור שני לניקיון, ליוותה את אמה בעבודה מגיל 9, עובדת לבדה מגיל 19, חזרה לאחרונה לעבודה אחרי התאוששות ארוכה מתאונה, ומנקה עם צלקת טרייה וארוכה על הזרוע. היא מלאת אנרגיות, מתרוצצת מדירה לדירה, מבית לבית, שניים ביום לפני פסח, וכל הדרך שופעת סיפורים, בעיקר על המעסיקה הזאת, האהובה במיוחד. "אתה מרגיש טוב רק מזה שהיא לידך, נשואה לאיש חכם, שלושה ילדים מדהימים, אין דברים כאלה, מה שאני מרגישה איתם זה יוצא מהלב".
יחסים משפחתיים כאלה הם רכיב נוסף שמסבך את הקשר עם העוזרת. כי איך אפשר לנהל מישהי שהיא כמו אמא או בת, ואיך אפשר להציב גבולות למעסיקה שהיא כמו משפחה? ומי היא מי, בעצם, האם והבת? ומי מטפלת במי?
קורלנדר טוענת כי לא משנה מה הגילים שלהן, המעסיקה תמיד תהיה בפוזיציה האמהית, והעוזרת שקולה לילדה. "המעסיקה מצפה לקבל מהעוזרת הכרת תודה, נאמנות ואשרור עצמי להיותה מעסיקה טובה. אבל מנקות דיווחו על כך שתפיסתן כאחת מהמשפחה ונתינת מתנות היא לעתים הסוואה לעיוות תנאי העבודה שלהן, במחקרים זרים זה הוגדר כטקטיקה של ניצול. האלמנט המשפחתי הזה וטשטוש ההיררכיה זה יפה ומקסים, אבל קודם כל חשוב לסגור את הנושא העסקי, לדאוג לפנסיה ולפיצויים, ורק אחרי שסוגרים את זה להתחיל את היחסים האינטימיים. אי אפשר על מזבח האמון והקשר האישי להקריב את הזכויות הכלכליות של העובדת".
אצל חלק מהמעסיקים דווקא המשפחתיות מגדילה את האי־נעימות, וגוררת שלל הטבות עסקיות. "העוזרת שלנו היתה בחתונה שלנו, אני הייתי בבת מצווה של הבן שלה", מספר אורי, תושב השרון בן 33. "כל שבת אני נוסע אליה לקחת ג'חנון, היא סרגה נעליים קטנות לילדה, קונה חלב כשנגמר, היתה מביאה עוגות. נכון שבסוף היום אני משלם לה 200 שקל, ולאחרונה היא גם ביקשה העלאה. בסופו של דבר מה שהיא מבקשת אני לא אגיד לה לא. היחס נהיה נורא משפחתי כזה, שהיה לי קשה להעיר לה כשראיתי שאחרי שהיא מנקה תיבת התבלינים נשארת מאובקת. שתקתי כמה שבועות עד שניקיתי לבד. לא נעים".
הרעפת המתנות משני הצדדים, בעצם, היא לא אקט קר ומחושב שנועד למתוח גבולות. היא נעשית באמת מהלב, ומאפשרת לכל אחד מהצדדים להעניק מהיתרון היחסי שלו ולהרוויח מהיתרון היחסי של האחר: אחת מכינה ג'חנון, האחר בוחן לה את הבדיקות הרפואיות. אחת מנקה יותר מ־20 שנה, בעלת הבית נותנת לה ליומיים את הקדילאק, שהבן ייהנה בחתונה. אבל פקעת הקשרים הזאת, המחוות ההדדיות, מסבכת עוד יותר את היחסים המסובכים ממילא. היא יוצרת מחויבות לטווח ארוך, אבל מטשטשת את גבולות המחויבות הזאת באופן שמציף לעתים רגשות קשים.
למשל, כשהקשר מסתיים. לדנה מיבנה זה קרה אחרי עשר שנים משפחתיות שכאלה, והשאיר תחושה קשה. "אחרי עשר שנים אצלי, יום לפני שהיא היתה אמורה להגיע היא התקשרה ואמרה שעזבה את המקצוע, שהתעייפה ומצאה משהו פחות קשה. אם היא היתה נותנת לי חודש התראה, עוזבת בצורה יפה, הייתי משלמת לה פיצויים נדיבים, אבל בגלל האופן שבו היא עזבה לא נתתי לה אגורה. כעסתי מאוד. הרגשתי שהיא בגדה בי".
"יש אנשים שתלויים בי קריטי", אומרת ספיר אלקסלסי, ומזכירה את הכוח של המנקות. כי בסוף, בכל יחסים בין שני אנשים, תמיד מדובר באיזה משחק כוח, במי הולך זקוף ומי נרגן, מי נבגד ומי נרדף. הכל, כנראה, עניין של גישה.
אלקסלסי בחרה להיות בצד החד, הדוהר קדימה. מלוכלך? היא שמה כפפה. התוכי מחרבן בכל הבית? "אז מה, בשביל זה לא מביאים חיה?". "אם לא אוהבים את העבודה לא יכולים לשרוד יום. אני עושה גם מעברי דירה, הצפת ביוב. הריח זה הכל פסיכולוגי. יש לי כושר הסתגלות, אחרי 10 דקות אני לא מריחה. עשיתי את זה לא מזמן, וזאת היתה הדירה השלישית שלי אחרי שתי דירות קשות. למחרת הייתי עייפה אז שתיתי ארבע כוסות קפה והלכתי לנקות עוד שתי דירות, אשה עם שני ילדים קטנים ודירת שותפים - זה אנשים מסכנים שאני לא יכולה לדפוק. אלה עם הילדים תלויים בי הכי קשה".
יש לה חוש לקריאת בתים ובחירת מעסיקים. "הבית מסמל אותך - אם אתה טבעוני, דיכאוני, בן אדם של מוזיקה, אמנותי, בשלן, אוגר חפצים, לא משחרר, סנטימנטלי, רומנטי, מבטא רגשות, רוחני או בן אדם של כסף, מותגים ופוזה. אני קולטת לבן אדם את הנשמה. זה כיף שמרגישים כזאת קרבה, הכל נהיה חופשי. לי חשוב רק שיהיו בני אדם טובים, בזה אני לא לוקחת ריזיקה".
אלקסלסי נזהרת, אבל העסקת עוזרת מאתגרת גם את הטובים שבאנשים. מעבר להתמודדות היומיומית, הקונקרטית וגם הרגשית עם העובדת, היא מעוררת אצל המעסיקים החושבים גם שאלות על מוסר ואחריות. "עבודת הניקיון בתשלום מתויגת כבזויה, כשייכת לשוליים התעסוקתיים, בין השאר כיוון שהיא מזוהה עם לכלוך, וספציפית עם לכלוך שאחרים יוצרים", אומרת קורלנדר. "אז האם זה מוסרי שאנשים בוגרים, בריאים, שכשירים לנקות עבור עצמם ישלמו לאחרים על עבודות ניקיון? כן, כל עוד נשמר חוזה עבודה ברור וחוקי, לא נצלני כלכלית ונפשית".
ובכל זאת, היא עצמה אינה מעסיקה עוזרת: "הצורך בעוזרת נובע מבעל שאיננו שותף (ראו מסגרת בעמ' הקודם). כיוון שבעלי שותף מלא ולא 'עוזר לי', העבודה לא נופלת רק עליי. כשבנינו בית לאחרונה תכננו אותו בממדים שנוכל לנקות בעצמנו. חלק מהצורך בעוזרת נובע מבתים שגדלו מעבר ליכולת לנקות אותם, מעומס פרטים וחפצים. בלהעסיק עוזרת יש גם מסר לילדים שלנו. אני לא אוהבת את המסר שמועבר בחוסר האחריות שלנו לסלק את הלכלוך שהשארנו אחרינו. ההוגה הפמיניסטית החשובה ברברה ארנרייך הגדירה את זה מצוין: 'כשמנקים אחריך אתה לובש מין חוסר משקל קסום, מעין אי־חומריות. כולם מתלוננים על משחקי וידיאו אלימים, אבל לעבודות בית בשכר יש את אותה השפעה של פטור מההשלכות, כשאתה זורק איפשהו גרביים ויודע שסופם לרחף ולהגיע מכובסים ומקופלים למשכנם הקבוע'".
