אמנות ההשקעה
כאשר עשרות קרנות ענק להשקעה ביצירות אמנות פועלות ברחבי העולם, אין מקום לסנטימנטים. הצורך להשיג תשואה גבוהה למשקיעים יצר שוק אדיר של "הרצת יצירות", קידום אמנים בתצוגות מוזיאליות ואיסוף רחב של אמנות הנוצרת בסין ובהודו, מתוך הימור על פוטנציאל הרווח הטמון שם. כך מציירים ביד אמן את השורה התחתונה
11:2515.03.12
יש לכם חצי מיליון דולר פנויים שתשמחו לקבל עליהם תשואה שנתית של 10%–20%? לאספן וסוחר האמנות סרג' תירוש יש הצעה מעניינת בשבילכם. קרן אמנות חדשה בשם Art-Vantage, שהוא מקים בימים אלה, מבטיחה למשקיעים בה תשואה מפתה כזאת - והגב של איש העסקים הלונדוני ראס דילאון, בעל המניות העיקרי בעסק, ודאי ירשים משקיעים פוטנציאליים רביזם. דילאון, משפטן בוגר אוניברסיטת הרווארד, עשה את הונו כשותף בכיר בחברת ההימורים האינטרנטית PartyGaming, מהראשונות בתחום זה שהונפקו באנגליה, לפי שווי של מיליארד דולר.
בבסיס קרן האמנות החדשה שלו ושל תירוש עומד אוסף של 230 יצירות שרכשו השניים בשנה האחרונה בכ־12 מיליון דולר. מרבית העבודות הן של אמנים ממדינות מתפתחות, ובהן ברזיל, רוסיה, הודו, סין, אינדונזיה, מלזיה, קוריאה, ברזיל, ארגרנטינה, מדינות מזרח אירופה ומדינות במזרח התיכון, בהן איראן ועיראק, וגם של אמנים ישראלים כמו סיגלית לנדאו ואמון יריב. “במרבית המדינות האלה אין בכלל מיתון. להפך, יש צמיחה מטורפת", אומר תירוש.
המשקיעים הפוטנציאליים בקרן הם משקיעים פרטיים ומשקיעים מוסדיים, שמעוניינים בגיוון תיק ההשקעות של הציבור שהם מנהלים. מטרת הקרן היא לגייס כ־50 מיליון דולר, ואין הגבלות על מספר המשקיעים. “אם כולם ישקיעו את סכום המינימום, מדובר בכמאה משקיעים", אומר תירוש, שמוסיף כי הקרן רשומה בגיברלטר ועובדת תחת רגולציה. עובדה זאת, שאינה מתקיימת במרבית הקרנות, אמורה גם היא לפתות משקיעים.
צילום: סותביס הקמתה של הקרן - שתיחשף לראשונה רשמית בוועידה הבינלאומית לאמנות, אספנות ופיננסים שתתקיים ב־21 במרץ בתיאטרון הבימה בתל אביב - היא חלק ממגמה המאפיינת את שוק האמנות הבינלאומי בעשור האחרון. לדברי תירוש, הגידול בקרנות ההשקעה האלה נובע מההבנה שאמנות מתנהגת באופן כמעט בלתי קשור לאפיקי השקעה אחרים כגון מניות, איגרות חוב ונדל"ן. "תיאוריית ההשקעות בעידן המודרני גורסת שככל שאתה יכול למצוא יותר אפיקי השקעה שהקורלציה ביניהם נמוכה יותר, כך אתה מעלה את יעילות תיק ההשקעות", מסביר תירוש, לשעבר בנקאי בכיר בסיטיבנק העולמית.
את התחושה שקרנות אמנות הן הדבר החם הבא בשוק ההשקעות מחזק דו"ח "אמנות וכלכלה" של חברת דלויט הבינלאומית, שראה אור לאחרונה. לפי הדו"ח, בשנה שעברה פעלו בעולם 44 קרנות אמנות, 21 מהן בסין, שגלגלו מיליארד דולר - לעומת 760 מיליון דולר ב־2010. השנה מתוכננות להיפתח שמונה קרנות חדשות, בלוקסמבורג, ארצות הברית, שוויץ וסינגפור.
"קרנות האמנות נהפכו לטרנד גלובלי בעשור האחרון והן מתמקמות במקומות שונים בעולם", אומר ל"מוסף כלכליסט" אדריאנו פיסינטי די טורסלו, מנהל אמנות ופיננסים בדלויט ואחד מכותבי הדו"ח. "הסיבה היא שינויים בשוק האמנות בעקבות הגלובליזציה, שקיפות ומחקר, כמו גם המצב הכלכלי הלא יציב שמצריך השקעה בנכסים מוחשיים”. לשאלה אם הוא עצמו היה משקיע בקרן אמנות הוא עונה: "כן, אחרי בדיקה קפדנית. כרגע אין לי את האמצעים לכך”.
"Forever Bicycles”, היא מיצב ענק מ־2003 של האמן הסיני המדובר ביותר כיום איי ווייוויי גם מדד מיי־מוזס העולמי, שבוחן מכירות חוזרות של אותה יצירה, משכנע שמדובר בהשקעה נכונה. לפי המדד, שוק האמנות העולמי הניב בשנה החולפת תשואה של 11%, ובשש מתוך עשר השנים האחרונות הביס את מדד S&P 500 האמריקאי וזכה לתשואה שנתית ממוצעת של 7.8%. התשואה הגבוהה נרשמה הודות לצמיחה גדולה בביקושים ליצירות אמנות בשוק הסיני וזינוק במחירי העבודות של אמנים פופולריים כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. כך, למשל, "Dollar Sign" של וורהול שנרכשה ב־1987 תמורת 27 אלף דולר נמכרה בשנה שעברה ב־698 אלף דולר, ויצירה של ליכטנשטיין נמכרה השנה ב־40 מיליון דולר - פי 20 מהסכום שבו נרכשה ב־1988.
מדד מיי־מוזס אינו כולל נתונים על עבודות שנרכשו ונמכרו על ידי קרנות "מכיוון שאנחנו מתמקדים בבתי המכירות, ורוב הקרנות הן פרטיות ולא מדווחות על תוצאות", אומר פרופ' מייקל מוזס, ממציא המדד, בראיון טלפוני. "צריך גם לזכור שבניגוד לשוק המכירות שמגלגל מיליארדי דולרים בשנה, הקרנות מגלגלות כמה מאות מיליונים, ולכן בעצם מדובר בכסף קטן". בניגוד לעמיתו, הוא מציין כי לא היה מצטרף לקרן כזאת.
האימפרסיוניזם שולט
אימפרסיוניזם ואמנות מודרנית הם הז'אנרים שהובילו את שוק האמנות בשנה שעברה, עם תשואה ממוצעת של 14% לפי מדד מיי־מוזס - ובאופן כללי, הם נחשבים להשקעה בטוחה. ז'אנרים אלה הוכיחו את עצמם כבר לפני כמה עשורים, בקרן הראשונה להשקעה באמנות, שהוקמה ב־1974 על ידי חברת הרכבות הבריטית. עובדי החברה החליטו באותה שנה, כאשר שוק המניות הבריטי היה בשפל של כל הזמנים, לגוון את תיק השקעותיהם ולהשקיע 3% ממנו בעבודות איקוניות של גדולי האמנים המודרניים.
"הכוונה היתה למצוא השקעה אלטרנטיבית שתשיג תשואות לטווח הרחוק עם אפשרות לעלייה אמיתית בערך ההשקעה”, מספרת שירי בן ארצי, מארגנת הכנס בשבוע הבא, שבין דובריו יהיו פיסינטי די טורסלו ופרופ' מוזס.
עד 1980 רכשה קרן עובדי הרכבת בעזרת מומחים 2,425 עבודות ב־40 מיליון ליש"ט. האוסף כלל "אולד מסטרס", ציורי שמן, רישומים ויצירות אימפרסיוניסטיות, כמו גם קרמיקה סינית, אמנות ימי הביניים, כלי כסף, רהיטים וספרים. ב־1987 הוחלט להתחיל למכור את היצירות, בעיקר במכירות פומביות.
יצירה של האמן הניגרי ינקה שוניברי מאוסף תירוש בבית המכירות סותביס הוכיחו את עצמן היצירות האימפרסיוניסטיות כהצלחה גדולה, ו־25 עבודות נמכרו תמורת 65.6 מיליון דולר. עבודה של מונה, לדוגמה, שנרכשה ב־1979 תמורת 380 אלף דולר נמכרה ב־9 מיליון דולר - תשואה פנטסטית, ודאי לעומת שוק המניות של אותה תקופה. בתום מכירת היצירות הודיעה חברת הרכבות שההשקעה באמנות אימפרסיוניסטית ומודרנית היתה השקעתה הטובה היחידה. בשאר התחומים הפסידה.
בן ארצי, שחקרה את קרנות ההשקעה באמנות במסגרת לימודי תואר שני ב־NYU, טוענת שבעקבות ניסיון זה עד היום רוב הקרנות משקיעות רק ב"מניות בטוחות", שכוללות היום גם יצירות "Post War" ויצירות עכשוויות של אמנים חיים דוגמת דמיאן הירסט וג'ף קונס, שעבודותיהם נמכרות בעשרות מיליוני דולרים. “עד כמה שאני יודעת, קרן Art Partners של גיל ברנדס, למשל, לא משקיעה בעבודות ששוות פחות מ־250 אלף דולר”, אומרת בן ארצי.
Art Parnters, הקרן היחידה שפעלה עד היום בארץ, הוקמה ב־2007 על ידי האספן עו"ד גיל ברנדס ושותפים נוספים, בהם חמי פרס מפיטנגו ויגאל אהובי. הקרן מחזיקה ביועצי אמנות קבועים, שמשמשים לה מדריכים לשוק האמנות המקומי והבינלאומי. ביקור באתר האינטרנט של הקרן מגלה יצירות של אמנים ישראלים דוגמת מלני דניאל, שי אזולאי וגיל מרקו שני, שערכם נמוך בהרבה מהרף שמציינת בן ארצי. עם זאת, אפשר למצוא שם גם כמה כוכבים בינלאומיים, שיצירות של חלקם נמכרות במאות אלפי ובמיליוני דולרים. אחת העבודות הגרנדיוזיות שהקרן שותפה בבעלות עליה (יחד עם אוסף אנג'ל ואוסף פרטי) היא “רוגע" של דמיאן הירסט, שהוצגה לפני כשנתיים במוזיאון חיפה. העבודה עשויה פרפרים וצבע מבריק על בד, קוטרה יותר משני מטרים והיא הוערכה בביטוח התערוכה ב־1.5 מיליון דולר.
ברנדס אינו מוכן לספק פרטים על הקרן, אך גורמים בתחום מספרים שהיא נסגרה למשקיעים לפני שלוש שנים, ונמצאת עכשיו במגמת מכירה של כל יצירותיה. לדברי הגורמים, מכיוון שחלק גדול מהעבודות נקנו ב־2008, בזמן השפל הגדול של השוק, ישנו כיום סיכוי גדול לרווח. עם זאת, חלק מהעבודות נמכרו בפחות מהמצופה. בימים אלה מגייס ברנדס משקיעים לקרן המשך, נודע ל"מוסף כלכליסט".
אופטימיות לא נטולת סיכונים
אפשר לומר שהרשימה של ברנדס, כמו של מרבית הקרנות מסוג זה, כוללת את כל השמות הנכונים בשדה העכשווי המערבי - אמנים שכבר הצליחו ונקנו על ידי אוספים חשובים. גם תירוש, למרות התמקדותו במדינות מתפתחות, מקפיד לשלב באוסף שלו עבודות של אמנים בטוחים.
העבודה היקרה ביותר באוסף, "Forever Bicycles”, היא מיצב ענק מ־2003 של האמן הסיני המדובר ביותר כיום איי ווייוויי, שנרכש ביותר מ־800 אלף דולר. עם זאת, המחיר הממוצע לעבודות באוסף של תירוש הוא 50 אלף דולר, וחלק ניכר מהאמנים בו אמנם התבססו בארצם אבל טרם כבשו את העולם. מבחינת קרן השקעות באמנות, מדובר בהימור מעט גדול מהמקובל. תירוש מפגין אופטימיות של ימי שפע ומציג פילוסופיה מגובשת שמסבירה את תוכנית ההשקעות שלו.
"האסטרטגיה שלנו מבוססת על פירמידת הצרכים של מאסלו, מושג מתחום הכלכלה שמתאר חמש רמות של רווחת האדם", הוא מסביר. "זה מתחיל בצרכים בסיסיים כמו שינה, אוויר לנשימה ומזון ומסתיים בשלבים הרביעי והחמישי שכוללים כבוד, הערכה ומימוש עצמי - דברים שקשורים לסטטוס. בשלב הזה מתחילים לרכוש מוצרי יוקרה: מכוניות פאר, בגדים של ג'וצי, וגם אמנות.
"אם מחברים בין העובדה שסין, לדוגמה, גדלה דמוגרפית ב־%11 בשנה בעשור האחרון לבין תיאוריית מאסלו, אפשר להבין באיזה פוטנציאל מדובר. יש היום יותר מיליארדרים בסין מאשר בארצות הברית, וכל האנשים האלה שהתעשרו עוד לא הגיעו לשלב האחרון בהיררכיית הצרכים שלהם. מכאן גם נובעת ההזדמנות הכלכלית הגדולה. אני קונה היום בסין ובהודו איקונים תרבותיים של תקופה שהיא מאוד משמעותית בהתפתחות המדינות האלה, ואני קונה אותם כדי למכור אותם בחזרה לאנשים האלה בעוד עשר שנים”.
אינך רואה כאן בעיה מוסרית? כמעט גזילה מכוונת של אוצרות תרבות כדי להתעשר מהם?
"אני לא חושב כך, כי אני משמר את היצירות. ואני גם קונה אותן בשוק החופשי, שבו כולם יכולים לקנות. ברמה האתית אני חושב שאני בעצם תורם לקהילות האלה ומעודד אמנים ליצור ולמכור את העבודות האלה, חלקם במחירים שהם כבר גבוהים".אבל האסטרטגיה הזאת אינה נטולת סיכונים, כמובן. לפי דו"ח דלויט, שוק האמנות ההודי נהפך ב־2007 למרכז של קרנות אמנות, אלא שכמה גורמים מנעו מאז התפתחויות נוספות בשוק שם וברמת הרווחיות שלו: הקפדת יתר של הרגולטור הכלכלי של הודו, שיצא נגד קרנות לא רשומות; התמוטטותה ב־2009 של קרן האמנות הגדולה ביותר בהודו, Osian; והיעדר צמיחה של שוק האמנות. באותה תקופה צמחו גם קרנות בדרום קוריאה, אבל גם שוק זה נפגע מאוד ב־2007 מכמה סקנדלים פוליטיים בינלאומיים, ומאז לא קמה שום קרן השקעה קוריאנית באמנות.
הדו"ח מתבטא בזהירות גם לגבי העלייה בשוק האמנות הסיני מאז 2008. "גם שם לא ברור אם הצמיחה הנוכחית יציבה בטווח הרחוק", נכתב בו. "אנחנו יכולים לצפות לרגולציה נוקשה יותר על הקרנות אם הממשלה תרגיש שמדובר בקרנות ספקולטיביות שיש להן פוטנציאל לערער את שוק האמנות”.
עבודתן של הקרנות אינה מתמצית רק במציאת האמנים המבטיחים ובקניית העבודות החשובות במחירים אטרקטיביים - לשם כך יש לכל קרן צוות של יועצים, שמייעץ לה באילו עבודות להשקיע. אבל הצלחת הקרנות תלויה במידה רבה בקידומן ובהשבחת ערכן של היצירות כל זמן שהן ברשותן. חלק מההשבחה הזאת נעשית באופן בעייתי, במה שנקרא בעגה המקצועית "פליפינג".
“לעתים יש אמן שנוצר סביבו דיבור בשוק, והעבודות שלו זוכות למחירים גבוהים הרבה יותר מאלה שבגלריה", מסביר תירוש. "יש סוחרים שקונים את היצירות שלהם בגלריות ומעבירים אותן מיד למכירה כדי להרוויח את הפער. לעתים מדובר ברווח של עשרות אחוזים על אמן חי עכשווי. 'פליפינג' כזה נעשה בתוך שנתיים מקסימום. אנחנו מתכוונים למכור את העבודות המרכזיות בקרן רק אחרי שבע־שמונה שנים”.
מי שמציג – מרוויח
טקטיקה מקובלת ושכיחה הרבה יותר בקרב הקרנות היא מדיניות ההשאלה למוזיאונים, שכלל פשוט עומד מאחוריה: כל תערוכה מוזיאלית חשובה שאמן מציג בה מעלה את ערכו, ולכן ככל שקרן מצליחה להציג את העבודות שברשותה ביותר תערוכות חשובות כך יעלה ערכן. בדומה לקרנות אחרות, גם האוסף של תירוש מוחזק במחסנים שונים ברחבי העולם, שמהם מועברות היצירות להצגה בתערוכות חשובות. "יש לנו קשרים עם מובילים ומחסנים, ומאוד קל למוזיאונים, לגלריות ולאמנים להשאיל מאיתנו עבודות כי אנחנו מיומנים בכך”, מסביר תירוש את היתרון שיש לאוספים של קרנות על פני אוספים פרטיים. "אנחנו גם קונים מיצבים גדולים מאוד שמתאימים לתצוגה במוזיאון".
כיום מוצגות 15 עבודות מהאוסף של הקרן במוזיאונים גדולים בעולם. העבודה של איי ווייוויי, שמוחזקת במחסן בארצות הברית, תשתתף השנה בארבע תערוכות מוזיאליות - בדנמרק, בהולנד, בלואיזיאנה ובוושינגטון - ותזכה אגב כך לאזכור בעוד ועוד קטלוגים. כל אלה יעלו כמובן את ערכה.
לא מדובר בעצם ב"הרצת עבודות אמנות"?
"זה ממש לא דומה להרצת מניות. בהרצה המשקיע קונה את הרוב המכריע של המניות ואז מזרים ביקושים לשוק ולא מספק אותם כי הסחורה יושבת אצלו. כך הוא מעלה את המחיר באופן מלאכותי. בעולם האמנות אתה לא יכול להחזיק את כל היצירות אצלך, ואם מדובר באמן חי הוא גם כל הזמן מייצר עבודות חדשות. אתה רק יכול לקדם, להשביח ולהשפיע".
מיצב האופניים נוצר בכמה עותקים. כיצד קרה שדווקא העותק שלך של המיצב - מס' 3 מתוך 5 - זכה לכזה ביקוש?
תירוש: "זה אחד הדברים שאני מתמחה בהם, שהעבודה שלנו תושאל לתערוכות החשובות. אני מתנה את זה כבר ברכישה. גם במוזיאון תל אביב עתידות להיות מוצגות במאי כשש עבודות מהאוסף בתערוכת אמנות עכשווית מהודו שאוצרת תמי כץ פריימן".
אתה עוזר בתמורה במימון התערוכה?
"אני לא עונה על השאלה הזאת. אני רק יכול לומר שזה בזכות העבודות עצמן".
העתיד: רגולציה ואינטרנט
יש שרואים בקרנות האמנות אופנה חולפת ולא ממש בטוחה. "צריך לזכור שזהו תחום מעניין וסקסי, אבל הוא לא שוק מפוכח אלא תלוי בטעמים ובטרנדים שהם לא אבסולוטיים", אומרת בן ארצי. "האפשרויות להפוך את ההשקעה לכסף נזיל הן לא יומיומיות אלא רק בכמה מכירות בשנה, ולכן המימוש הוא לא מיידי, אף שהרבה בנקים נותנים היום הלוואות כנגד יצירות אמנות. אמנות כן נהפכת להיות נכס שמתחילים להכיר בו, השוק עדיין בחיתוליו וצריך ללמוד אותו היטב".
פיסינטי די טורסלו מאמין שהשוק ימשיך לגדול מכמה סיבות. אחת מהן קשורה להגדלת הרגולציה, כך שלמשקיעים יהיה אמון גדול יותר בקרנות. כמו כן מתפתחים כמה כיוונים שיוצרים לקרנות אלה מסגרת. בארצות הברית הושקו לאחרונה שני גופים ללא מטרות רווח שמאגדים הרבה אינפורמציה על קרנות ההשקעה השונות: Artfa ו־Art Investment Council. גם מגוון הקרנות יגדל ויתפתח לאפיקי השקעה נוספים.
דוגמה אחת היא חברת ספליטארט, שאמורה להיפתח בקרוב בלוקסמבורג ומנוהלת על ידי דרור חברון, ישראלי שעבד באגף התקציבים במשרד האוצר. החברה מפעילה פלטפורמה אינטרנטית שתאפשר למשקיעים לקנות מניות ביצירות חשובות שיוצעו למכירה פומבית באתר. מאחורי החברה עומדים בין היתר מולי ליטבק, בעל אימפריית הפורנו באינטרנט, ואחותו הכלכלנית ענת לוי.
הדבר שנותר בגדר תעלומה הוא מה לכל זה ולאהבת אמנות. "זה לא תחליף לאספנות עצמית. זה לא במקום, זה בנוסף. ובעיניי אין בזה שום פסול”, אומר תירוש. "עולם האמנות נפתח לזה ומבין שזה גם מה שמזין אותו, מעודד יצירה ועשייה ומעסיק אנשים”.
“חשוב לדעת שהקרנות האלה מיועדות לאנשים שרואים באמנות השקעה נטו”, אומרת בן ארצי. "הן נותנות לך את היכולת ליהנות מהתשואות של שוק האמנות בלי שתצטרך להיכנס לעובי הקורה וללמוד. אבל מה שנעדר מהן זאת התשוקה ליהנות מהאמנות עצמה”.
