באתי, ראיתי, ננעצתי

אחרי שעה ב־Pinterest, הרשת החברתית הכי מדוברת כרגע, פייסבוק נראית כמו דודה זקנה ומקומטת. שקט כאן לעומת פייסבוק, ויש יותר עבודה לעשות. ובכל זאת, אנשים נשאבים פנימה מהר יותר מאשר לכל אתר אחר, אולי אי פעם. במאי 2011 היו בפינטרסט קצת יותר מ־400 אלף מבקרים בחודש. בתוך חצי שנה מספרם עלה ל־5 מיליון. כעת הוא יותר מ־12 מיליון. לפי רישומי חברת המחקר קומסקור, פינטרסט הוא האתר שהגיע הכי מהר בהיסטוריה ל־10 מיליון מבקרים בחודש. והמבקרים האלה מייצרים טראפיק, כלומר תנועה לאתרים אחרים, יותר מאשר כל המשתמשים של גוגל+, מייספייס ולינקדאין יחד, וכל זה כשהאתר עדיין בשלבי הרצה. כדי להירשם אליו צריך לבקש הזמנה ולחכות לה בסבלנות.

פינטרסט היא מעין לוח שעם אינטרנטי, קיר שאפשר לנעוץ בו (Pin) הפניות לדברים מעניינים (Interest). נרשמים לאתר, מתקינים בדפדפן כפתור "Pin It", ומאותו רגע, כל מאמר, סרטון או תמונה שבעבר היו נקברים ברשימת המועדפים, יכולים בקליק אחד להתקבע במקום בולט על אחד הלוחות שלכם, שכל משתמש קובע כמה מהם יהיו לו ובאילו נושאים. עדיין לא ברור אם פינטרסט תיהפך למצליחה מבין הרשתות החברתיות הרבות שצמחו אחרי פייסבוק. משהו בה מספיק שונה כדי שאי אפשר יהיה לדעת.

עמוד הבית של פינטרסט צילום מסך: pinterest.com

במקום לבהות בקיר

הקסם מתחיל בעצם העובדה שהאתר עדיין בשלב הבטא, של "הזמנות בלבד". וכמו כל מי שאי פעם עמד מול סלקטור שלוב ידיים בכניסה למסיבה הכי חמה בעיר, גם אני הייתי נחושה להיכנס. ביקשתי הזמנה, ומיד קיבלתי אימייל מ"בן (סילברמן, אחד המייסדים) וצוות פינטרסט", שהודיעו לי שנכנסתי לרשימת המתנה ובטוח אקבל הזמנה בקרוב. לא היתה לי סבלנות, התחלתי ללחוץ ולשוטט, וכשהלינק להרשמה הגיע, כעבור 12 שעות, כבר הייתי מכורה.

בדקות הראשונות שלי בפינטרסט היה שקט גדול. נכנסים, ואז מה? זה לא פייסבוק, שגם אם לא תכתוב בו אות תקבל בדחיפה בלתי פוסקת את ההרהורים של חבריך, את תמונות הילדים שלהם וקטעי וידיאו מטופשים של חיות מנגנות בפסנתר. בפינטרסט אתה צריך לעשות, אחרת כלום לא יקרה.

הרגע הזה, שבו מתלבטים בשאלה מה עושים עכשיו, הוא מהות האתר. זה הרגע שבו כל משתמש הופך לאוֹצֵר של הדברים שמעניינים אותו. וכל עוד יצפה שדברים יקרו מעצמם הוא ימשיך לבהות במסך ריק.

הצצתי בלוחות של אחרים, לראות כמה יש להם, באילו נושאים ומה נעצו שם. נדלקתי על קטגוריית Geek. אני אמנם לא מחזיקה מעצמי גיקית, אבל דווקא שם מצאתי אינפוגרפיקות חכמות. אחר כך הלכתי לאופציית Popular, כלומר התמונות הכי פופולריות שננעצו באתר באחרונה, והתחלתי ללחוץ על הכפתור "re-pin", ולנעוץ מחדש את מה שעניין אותי, ללחוץ על תמונות משעשעות ולהגיע להמקורות שלהן, ולעשות "לייק" לתמונות של אחרים. אפשר גם לשוחח, פונקציה מחייבת בכל רשת חברתית.

פינטרסט צילום מסך: pinterest.com

לאט לאט התחלתי למצוא את עצמי, לתת שמות ללוחות שלי ולמלא אותם. יש לי לוח עם דברים שמצחיקים אותי, ובו נעל שעוצבה כך שמהשפיץ שלה יוצאת אצבע משולשת. לוח אחר מוקדש לדברים שהבן שלי יאהב, בעיקר תמונות מ"מלחמת הכוכבים". לוח שלישי הקדשתי לתמונות נדירות יחסית של סטיב ג'ובס, ועיבודים גרפיים לתמונות מוכרות שלו. עוד לוח עוסק בתשוקה החדשה שלי, עיצוב תיקים, ומעניק לי הרבה השראה ורעיונות. הלוח האחרון הוא הכי שימושי: קראתי לו "שווה קריאה", והוא מחליף את גזירי העיתון שאני חותכת באובססיביות כל יום (ומאבדת, כמובן) ואת הכתבות שהולכות לאיבוד במועדפים שלי, מיד אחרי שאני מבטיחה לעצמי שאמצא רגע פנוי לקרוא אותן, רגע שמעולם לא מגיע. עכשיו כל הגזירים האלה תלויים מולי, אטרקטיביים כמו שהיו כשנתקלתי בהם. קל ללכת שם לאיבוד. משהו בשיטוט הזה דומה ל־Window Shopping בקניון עצום של יצירתיות ועניין כן, כשמותר לאסוף מה שרוצים בחינם.

והמילה "חינם" נוגעת לאתר בנקודה רגישה. כמו כל רשת חברתית צעירה, גם בפינטרסט אין הכנסות אלא רק פוטנציאל. אפילו טוויטר הבשלה עדיין מחפשת אותן.

זו נקודה חשובה. עד היום Pinterest גייסה 37.5 מיליון דולר מקרנות הון סיכון וכמה אנג'לים. קרן אנדרסן הורביץ, שהובילה את הגיוס האחרון, טענה שהיא רואה בבירור מסלול לייצור מזומנים. אולם בינתיים האתר לא הכניס אפילו סנט זעום אחד. לא מזמן פינטרסט ניסתה להפעיל תוכנית שותפים שתאפשר לה להרוויח כשמשתמש שלה קונה משהו בעקבות תמונה שנעץ באתר. אבל סילברמן אמר שזה היה רק ניסיון, ולא ברור אם תוכנית כזאת תיהפך למנוע הכנסות. הוא הדגיש זאת אחרי שמשתמשים רגישי־פרטיות התלוננו על כך שלא עודכנו ביוזמה.

בינתיים לא מעט חברות מסחריות החלו לתפעל לוחות בפינטרסט, כפי שהן מפעילות עמודי פייסבוק. פילסברי, בלוקבסטר, ברגדורף גודמן וגאפ מפרסמות שם את תמונות המוצרים שלהן, ומנכ"ל חברת המשקפיים הטרנדית Warby Parker אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" שבארבעת החודשים האחרונים הוכפל פי ארבעה מספר הגולשים שמגיעים לאתרם דרך לינקים בפינטרסט.

מה צוקרברג נועץ

בן סילברמן הוא חנון אמיתי, קצת מהסוג של צוקרברג. "כילד תמיד הערצתי יזמים", אמר בראיון ל"USA Today". "הערצתי אותם כמו שאחרים מעריצים שחקני כדורסל, אבל אני לא הייתי כזה". הוא גדל במדינת אייווה, בן לזוג רופאי עיניים, השתתף בנבחרת הדיבייט בתיכון, ניגן צ'לו בתזמורת הסימפונית הצעירה והלך ללמוד מדע המדינה בייל.

אבל בסופו של דבר, מה שמשך אותו היה הטכנולוגיה, והוא מצא עבודה כמנהל מוצר בגוגל. אחרי שנתיים פרש, ובסוף 2009 הקים את פינטרסט, אתר שההשראה שלו הגיעה בכלל מתחביב הילדות שלו, איסוף חרקים. את האתר הוא הקים עם שני חברים, פול סיארה ואוון שארפ. שניהם, כמו סילברמן, גילו את עולם ההייטק מאוחר יחסית: סיארה למד פילוסופיה בייל ושארפ למד היסטוריה באוניברסיטת שיקגו.

מייסדי פינטרסט בן סילברמן (מימין) ואוון שארפ. לא גדלו בהייטק צילום: איי אף פי

במרץ 2010, אחרי שיצרו 50 גרסאות למסך הפתיחה, הם סוף סוף מצאו את הגרסה המושלמת, העלו אותה לאוויר - וכלום לא קרה. אבל לאט לאט האתר התחיל לנוע. תחילה בעיר הבית של סילברמן, דה מוין, ומשם זה התפשט לאייווה, מיניאפוליס, יוסטון, שיקגו, רחבי ארצות הברית, ובחודשים האחרונים ברחבי העולם.

באופן מעניין, האתר לכד קהל יעד ברור: 80% מגולשיו הן נשים, לפי מחקר דמוגרפי שערכה חברת איגנייט, רובן בגילי 34-25, בעלות השכלה על־תיכונית. אבל פרופיל המשתמשת מהמערב התיכון שמחפשת רעיונות למלאכת יד ומתנות משתנה ככל שעוד אנשים נכנסים לאתר. הודות לחברי החדש, סם שמיץ, נעצתי מהלוח שלו ("אינפוגרפיקה שחנונים אוהבים") מידע שהפיקה חברת Lemon.ly על המשתמשים הבריטים: 56% גברים, ו־29% מהם משתכרים לפחות 100 אלף דולר בשנה.

את הגושפנקה האמיתית הרשת קיבלה לפני כשבועיים, כשמארק צוקרברג פתח בשמו לוחות באתר. בינתיים הוא לא מאוד פעיל. הספקולציות הן שהוא כאן רק כדי להציץ למתחרים. רון קונוויי, אחד האנג'לים שהשקיעו בפינטרסט, טוען שהרשת היא כמו פייסבוק של לפני חמש שנים. גם השווי שלה צומח בדילוגים שמזכירים את פייסבוק: לפני שנה בדיוק הוא הוערך ב־40 מיליון דולר, לפני חודשיים הוא כבר זינק ל־200 מיליון דולר. כדאי לצוקרברג לנעוץ לעצמו איזו תזכורת להמשיך לעקוב.