קרן קרב מלמדת שיעור כואב לחיים

השביתה הכללית במשק, שקיימה ההסתדרות בשבוע שעבר במסגרת מאבקה לשים קץ להעסקה הנרחבת של עובדי קבלן, לא כללה את מערכת החינוך. החלטה תמוהה בהתחשב בעובדה שבעשורים האחרונים הפכה מערכת החינוך לאחת ממעסיקות עובדי הקבלן הגדולה במשק. החלטה מרגיזה כאשר בוחנים את ההסכם שעליו חתמה ההסתדרות בסיום השביתה, והוכרז כניצחון לעובדים, ומבינים שהוא כלל אינו כולל את "מורי החוץ" - אלה המלמדים את ילדינו אמנות, מוזיקה ומקצועות העשרה אחרים במסגרת שעות הלימודים הרגילות, ואינם נהנים מזכויות סוציאליות מינימליות גם אחרי עשרות שנות עבודה. מחנכי דור העתיד של ישראל 2012.

נתונים מדויקים בנוגע למספר המורים המועסקים באופן זה אינם בנמצא משום שמשרד החינוך אינו אוסף נתונים על המועסקים על ידי חברות קבלניות המקושרות עמו. ואולם, לפי פרסום של מרכז המידע של הכנסת לפני כחודש, בחמש השנים האחרונות זינק מספר מורי הקבלן פי שבעה, מ־1,000 ל־7,000, ועל פי הערכות של התארגנות מורי היל"ה להשלמת לימודי יסוד לתלמידים נושרים, המועסקים כעובדי קבלן על ידי חברת המתנ"סים, המספר האמיתי קרוב יותר ל־10,000.

הקבוצה הגדולה ביותר של מורים אלה, שבלטו בקיץ האחרון במאהל המחאה החברתית שהוקם בשדרות רוטשילד בתל אביב, מועסקים על ידי תוכנית ק ָר ֵב למעורבות בחינוך - אימפריה מפלצתית בגודלה של שיעורי העשרה החולשת על כל הארץ מצפון ועד דרום. כ־4,000 מורים מועסקים בה בלא תנאים בסיסיים, בשעות הלימודים הרגילות בתוך בתי הספר והגנים בכ־120 רשויות מקומיות ברחבי הארץ. רובם מתחילים ללמד רק אחרי סוכות ומפוטרים אחרי שבועות, מועסקים על בסיס שעתי, אינם מקבלים תשלום עבור חופשים למעט שבוע אחד בפסח (נוהג שהחל רק לפני כשנתיים, ועליו מתגאים מאוד מנהלי החברה המנהלת את הפרויקט), ובסוף כל שנת לימודים אינם בטוחים אם ימשיכו ללמד באותם מקומות ומה יהיה היקף משרתם. חלקם עובדים בתנאים האלה כבר יותר מ־15 שנה.

רבקה דורון, מוזיקאית בעלת השכלה נרחבת, עובדת בתוכנית קרב כמעט 20 שנה, עם הפסקות של ארבע שנים. בשיחה עם "מוסף כלכליסט" בשבוע שעבר נזכרה כי בתחילת הדרך היו התנאים טובים יותר - אז קיבלו המורים משכורת בעבור 11 חודשים בשנה, בניגוד לשמונה חודשים היום, שגם בהם לא מדובר בעצם בשכר מלא. "ישנם הרבה חופשים שעליהם אנחנו לא מקבלים תשלום, ולמעשה רק שלושה חודשים בשנה יוצא לי לקבל שכר מלא. לא רציתי לחזור לשם", היא אומרת בגלוי, "אבל לא היתה לי ברירה. בית הספר שבו אני מלמדת יכול להעסיק מורים למוזיקה רק דרך קרב".

דורון שולפת חוזר שהוציאה תוכנית קרב לעובדיה כדי להביא דוגמה נוספת לתנאים הבלתי נסבלים שעמם נאלצים מורי קרב להשלים. לפי החוזר, אסור לבתי הספר לבטל לעובדים חצאי ימי עבודה, אבל לפני כשבועיים הודיעו לדורון כי מבטלים לה חצי יום לימודים מכיוון שהכיתה שהיא מלמדת יוצאת לטיול. "כעסתי מאוד ואמרתי שאני לא מוכנה לכך, והראיתי לאחראים עליי את החוזר", היא מספרת. "עמדתי על כך שהם יעמדו בכללים שהם עצמם קבעו, וזה כנראה הכעיס אותם מאוד. אז מה הם עשו? כדי להעניש אותי הם פשוט ביטלו לי יום שלם, כי במדריך כתוב שכל מוסד יכול לבטל למורה שלושה ימים בשנה בהתראה של 75 שעות, בלא תשלום כמובן".

צ'רלס ברונפמן. יזם את התוכנית לאחר שראה ילדים בירושלים מסיימים את יום הלימודים בצהריים צילום: עמית שעל

כבר נגמר יום הלימודים?

תוכנית קרב למעורבות בחינוך החלה כפיילוט ניסויי בשנות התשעים בבית שמש, ירושלים, מרחבים, מזכרת בתיה ונצרת עילית, ביוזמתו של הפילנתרופ היהודי־אמריקאי צ'רלס ברונפמן. באתר האינטרנט של התוכנית נכתב כי "האגדה מספרת" על בני הזוג צ'רלס ואנדריאה ברונפמן, שטיילו בשעת צהריים מוקדמת בירושלים וראו תלמידים ותלמידות בדרכם הביתה. בני הזוג טעו לחשוב שהילדים הולכים להפסקת צהריים בביתם, וכשהבינו כי סיימו ללמוד החליטו לעשות מעשה כדי להאריך את יום הלימודים, והקימו את פרויקט קרב למעורבות בחינוך.

הפרויקט נועד לאפשר לבתי ספר באזורים סוציו־אקונומיים חלשים יחסית מענה ל"חינוך האפור" שמימנו ההורים ביישובים מבוססים יותר. העיקרון המימוני של הפרויקט היה במודל של "מצ'ינג" - על כל שקל שנתנו המועצות המקומיות וההורים, הוסיפו הברונפמנים שקל משלהם, דרך קרן קרב (ראשי התיבות של צ'רלס ר' ברונפמן). ב־1993 אומצה התוכנית על ידי שר האוצר אברהם (בייגה) שוחט, שראה בה דרך לקלוט מורים מגלי העלייה הגדולים מברית המועצות, שלא יכלו למצוא עבודה במערכת החינוך הרגילה בשל בעיות שפה ורישוי (התוכנית אפשרה, ומאפשרת גם היום, להעסיק מורים שלא עברו הסמכה רשמית של משרד החינוך). אחרי זמן מה עבר הפרויקט ממשרד האוצר למשרד החינוך, שראה בה דרך קלה למלא את החלל הגדול שנוצר בבתי הספר בעקבות הקיצוצים והפיטורים ההמוניים של מורי מקצועות ההעשרה באמצע שנות השמונים. כיום התוכנית מפעילה שיעורים לכ־260 אלף ילדים ברחבי הארץ.

לפני שנתיים החלו כמה עובדים בתוכנית, שמאסו בתנאי העסקתם, להתאגד בעזרת ארגון "כוח לעובדים". בין דרישותיהם העיקריות: תשלום שכר על 12 חודשים בשנה, מתן חופשת מחלה וימי חופשה בתנאים מקבילים לאלה של מורי משרד החינוך, ואיסור על פיטורים מיידיים ללא שימוע.

בחופשת חנוכה האחרונה התקיים מפגש של ארגון העובדים החדש בביתה של מלני פלאצ'י, ממובילי ההתארגנות. פלאצ'י הסבירה לנוכחים כי מעבר לפחד להתאגד בשל חשש מהתנכלות המעסיק, פחד המשותף כמעט לכל עובד כיום, את עובדי קרב קשה במיוחד לארגן משום שהם עובדים לבד ורובם אינם מכירים זה את זה.

אלון רושגולד, שהחליט לפני כמה שנים לפרוש מהמירוץ המטורף של עולם ההייטק וללמד ילדים גיטרה, סיפר במפגש כי הוא עדיין ממליץ לאנשים לעבור לחינוך, אבל אינו יכול להשלים עם כך שתנאי ההעסקה שלו נעדרים אפילו כבוד מינימלי. "אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ואני חושב שגם התלמידים שלי נהנים, אבל זאת ממש לא פרנסה, ואי אפשר להמשיך בצורה הזאת כשאין ביטחון תעסוקתי".

אלון רושגולד. "אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל זאת ממש לא פרנסה" צילום: נועם מושקוביץ'

המנכ"ל בחופשה. גם הסגנית

אלא שבדומה לקורה במפעלים רבים, גם התוכנית החינוכית־הפילנתרופית של קרב אינה נעדרת מעמדות, ולא כל עובדיה סובלים מהתנאים העלובים של המורים המלמדים בכיתות. מעליהם נמצאת שכבה שלמה של רכזים ומנהלי תוכניות, שאחראים - לעתים רק לכאורה - עליהם ועל השיעורים שהם מעבירים. אלה זוכים דווקא לתשלום שנתי מלא, כולל חופשים וחגים. מעליהם נמצאת שכבה דקה עוד יותר של מנהלי התוכנית, היחידים המועסקים ישירות על ידי קרן קרב עצמה, וזוכים למשכורות שלא היו מביישות מנכ"לים בכירים במשק.

קרן קרב תורמת גם למטרות פילנתרופיות רבות אחרות בארץ, בראש וראשונה לפרויקט "תגלית", שמביא צעירים יהודים מהתפוצות לביקור בארץ כדי לחזק את הקשר שלהם למדינת ישראל. מנהלת הקרן היא ד"ר ז'נט אביעד, ממקימי "שלום עכשיו" ודמות המזוהה עם מחנה השלום והשמאל החברתי בעבר ובהווה. קשה שלא לראות את האירוניה בכך שדווקא דמות כמוה אחראית להעסקתם של אלפי אנשים בתנאים מאוד בעייתיים, גם אם בצורה עקיפה. "הפרויקט החל כמשהו זמני שהסתמך על מדריכים סטודנטים, במטרה לעזור לקבוצות מוחלשות", הסבירה אביעד בתגובה ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו כבולים לאופן ההעסקה הזה בגלל נהלים של משרד החינוך. בחודש הבא יתקיים דיון בנושא בינינו לבין האנשים האמונים על כך במשרד החינוך כדי למצוא פתרון לאופן העסקה זה, שהוא אכן בעייתי".

כאמור, כיום מממנת קרן קרב בעיקר את ההנהלה הבכירה של התוכנית, הרשומה כעמותה. משרד החינוך, הרשויות המקומיות וההורים מממנים כ־85% מפעילות התוכנית עצמה, ועוד כ־10% מהתקציב מגיעים מכספי תרומות שקרן קרב עוזרת לגייס. לפי דיווחים של משרד החינוך, התקציב השנתי של התוכנית עומד כיום על כ־200 מיליון שקל, ש־80 מיליון מהם מגיעים מהמשרד. הרשויות המקומיות גובות מהורי התלמידים המשתתפים בתוכנית בין 200 ל־300 שקל בשנה, על פי מצבו הסוציו־אקונומי של היישוב, ומשלימות את היתרה מקופתן. תמורת זאת מקבלים התלמידים כשלוש שעות שבועיות בתחומים מגוונים, הנעים מאמנות, מוזיקה, טבע ומדעים עד ג'ודו, אנימציה ואפילו חוגי טיסנים ו"חשיבה דרך משחקים".

התוכנית מופעלת על ידי חברת ניהול, שנבחרת במכרז שמפרסם המשרד מדי חמש שנים - בשנים האחרונות זוהי חברת מרמנת ארגון וניהול פרויקטים, שהחליפה את טלדור וקודם לכן את תיגמן. חברת הניהול מעבירה את המשכורות למדריכים, אבל גובה התשלום והניהול התקציבי נקבעים על ידי העמותה עצמה. כל שעת לימוד מתוקצבת, לדברי חשב קרב משה אטיאס, ב־120–150 שקל, ושכרו הממוצע של מדריך נע בין 30 ל־40 שקל לשעה. יתרת הכסף, לטענתו, הולכת לציוד וצורכי מינהלה.

וצורכי המינהלה, מסתבר, גבוהים. לדוגמה, מנכ"ל התוכנית כמעט מיום היווסדה, ניסים מטלון, שהיה מנהל בית ספר מוערך בערד, הרוויח ב־2010 688 אלף שקל ברוטו, לא כולל הוצאות רכב צמוד של עוד 126 אלף שקל בשנה, לפי דו"ח שהגישה העמותה לרשם העמותות. משכורתו של חשב התוכנית עמדה על 439 אלף שקל, ועוד 100 אלף להוצאות רכב, ושלושת מקבלי השכר הגבוה הבאים אחריהם, ובהם רכזת אזורית ומנהלת פרויקט, הרוויחו בין 300 ל־400 אלף שקל בשנה, כולל הוצאות הרכב.

מלני פלאצ'י, מקימת ארגון העובדים צילום: אוראל כהן

כאשר פנינו למטלון לבקשת תגובה, הוא הודיע כי עליו לצאת לחופשה בחו"ל, והוסיף: "אני חייב זאת לעצמי". בהמלצתו פנינו אל סגניתו, מורה לשעבר בשם כרמלה רותם, שגם היא אחת ממקבלות השכר הגבוה ביותר בעמותה. רותם עשתה מאמץ עילאי, אף שגם היא היתה עם רגל אחת מחוץ למשרד בדרכה לשדה התעופה, והסבירה שבחורף אין לחץ אז העובדים יוצאים לחופשות. ובניגוד לאביעד, היא אינה רואה כל בעיה בתנאי השכר וההעסקה של רוב עובדי התוכנית.

"קרב זה לא מקום לפתח קריירה", הסבירה רותם בנועם כאשר נפגשנו, "אני חושבת שהמוסד הזה שפיתחנו הוא שקוף. האנשים יודעים בדיוק לאן הם באים. זה מיועד לאנשים שנמצאים בין לבין, המון סטודנטים, המון צעירים - תחנת מעבר. אנחנו כמו בית ספר, אנשים מתגלחים עלינו. יש כאן תחלופה מאוד גדולה, של 60%, ועבורנו זאת הרבה עבודה להכשיר בכל פעם מדריכים מחדש. בדרך כלל אנחנו משתדלים להעסיק אנשים שזאת עבודה נוספת שלהם. אנחנו מעין השלמת הכנסה, בשעות שבהן מדריכים לאמנויות לא יכולים להתפרנס במקומות אחרים. לדוגמה, התחלנו להעסיק קבוצה של עולים מברית המועצות מקונסרבטוריון בלוד שמלמדים מוזיקה בשעות אחר הצהריים. פתאום נוצר להם ציר תעסוקה נוסף שלא היה להם לפני זה".

מדוע המדריכים לא מקבלים שכר על ארבעה חודשים בשנה?

"חלק מהם זכאים אז לקצבת אבטלה מביטוח לאומי, שזה גם משהו. מה אני יכולה להגיד? אלה התנאים".

ראיינתי עובדים שנמצאים בקרב יותר מ־15 שנה.

"אם זה כל כך עצוב וכל כך קשה אז יש אופציות. אנחנו לא כופים על אף אחד לעבוד פה. חלק מהאנשים עושים את זה כי נוח להם. נוח להם לא לעבוד בקיץ ובחופשות, כי הם רוצים להיות עם הילדים ולעבוד גם במקומות אחרים".

ומה עם אלה שאין להם ברירה, שאינם יכולים לעבוד במקומות אחרים?

"זה לא נכון. יש עבודות אחרות בתחומים האלה. אמנם לא בשעות הבוקר, אבל בשעות אחר הצהריים יש פרויקטים אחרים. זה המצב. אלו הם התנאים שמכתיב לנו משרד החינוך".

תקרת זכוכית בלתי חדירה

עירית רונן, שעלתה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, היא בעלת תואר שני בתולדות האמנות. היא לימדה 17 שנה במסגרת תוכנית קרב והשקיעה את כל מרצה בפרויקט, עד שהבינה כי ניצבת מעליה תקרת זכוכית בלתי חדירה, והתייאשה. קודם לכן האמינה כי חריצות ועבודה קשה יובילו אותה בסופו של דבר להיות עובדת בעלת זכויות מינימליות, ולא בחלה בשום עבודה. היא מתגוררת באזור ירושלים, אך כדי להתפרנס נסעה ללמד גם בקריית עקרון, בת ים ורמלה. נסיעות ארוכות הן עניין מקובל מאוד בקרב, וברבות ממודעות הדרושים של התוכנית מצוינת בעלות על רכב בין תנאי הקבלה למשרה. על זמן הנסיעה איש אינו מפצה את המורים, כמובן. כיום, אחרי שפרשה מהתוכנית, רונן אומרת בעצב כי מה שקורה בה זה פשוט ניצול עובדים מההתחלה ועד הסוף.

גם ההורים לא מרוצים "המסגרת של קרב לא נראית לי, אבל מופעל עלינו לחץ אדיר" לפי הוראת משרד החינוך, תלמידים שאינם משתתפים בתוכנית אמורים לקבל תעסוקה חליפית, אבל במקומות רבים מדובר בשהייה ללא מעש בספריית בית הספר ארי ליבסקר, 2 תגובות לכתבה המלאה 

"17 שנה הועסקתי בקרב, ולא היתה פעם אחת ששולם לי על איזשהו חופש. אם אתה לא עובד, אתה לא מקבל משכורת. נקודה. הייתי רכזת בפועל של התוכנית שבה עבדתי, אבל לא קיבלתי על זה שקל. הדרכתי מדריכים והשקעתי ימים ולילות בפיתוח מערכי שיעורים. עמדתי מול מורים ומנהלי בתי הספר במשא ומתן עד שאמרתי 'די!', די להיות מנוצלת. רציתי לקבל קביעות ומשכורת מלאה. מי שהיתה מעליי, מנהלת התוכנית, לא הסכימה בשום פנים ואופן ואמרה שמבחינתה אני יכולה להתפטר, אבל לא רציתי לעשות זאת כי אהבתי את מה שאני עושה.

"לא הייתי מסוגלת להמשיך לעבוד במתכונת הזאת, אז פניתי עם עוד שתי מורות למנהלי בתי הספר שבהם לימדנו, וסיפרנו על המצוקה שבה אנחנו נמצאות. הם אמרו שהם רוצים להמשיך להעסיק אותנו, ואפילו היה להם פתרון: בתוך קרב ישנו מסלול שנקרא 'אדם־תוכנית', שבו המורה אינו כפוף לרכז תוכנית לימודים אלא מלמד חומרים שהוא עצמו פיתח, כלומר מוכר כמפתח התוכנית שהוא מלמד. הכרה כזאת כרוכה בתוספת שכר של 20 שקל לשעה, כאשר חוץ מזה ההעסקה היא באותם תנאים. אבל אפילו לזה לא הסכימו בקרב. המורות שהלכו איתי למהלך הזה התייאשו ועזבו, אבל בתי הספר שבהם לימדתי איימו לוותר על קרב בכלל אם אעזוב - וזה היה כנראה מחיר כלכלי כבד מדי כי היה מדובר בהמון שעות, ולכן המנכ"ל מטלון התקפל, והועסקתי דרך אדם־תוכנית".

בסופו של דבר עזבה רונן בכל זאת את קרב, וכיום היא מועסקת כמורה על ידי משרד החינוך, באותם בתי ספר שהועסקה קודם לכן במסגרת קרב, אך בתנאים טובים הרבה יותר.

מימין: חברי התארגנות העובדים של תוכנית קרב מלני פלאצ'י, הדר לואיס, ברכה קורן, אלון רושגולד ואתי היאשי. "אי אפשר להמשיך בלי ביטחון תעסוקתי" צילום: אוראל כהן

גם אני הייתי שם - ופוטרתי

אי שם באמצע שנות התשעים הגעתי גם אני לתוכנית קרב, והמשכתי בה כמעט עשר שנים כעובד קבלן שמועסק רשמית על ידי חברות ניהול שונות. חבר סיפר לי שמחפשים מורים לקולנוע בבית ספר ברמלה, והגעתי לראיון אצל מישהו שענה לשם מומו או מומי. ראיון העבודה ארך כעשר דקות, אם לא פחות, ומיד לאחריו הוצנחתי לבית ספר יסודי בשם מענית. לא עברתי כל הדרכה או קורס, וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי את מומו, אף שהוא הוגדר רכז תחום הקולנוע של בית הספר - וקיבל עמלה על כל שעה שלימדתי. הציוד והחומרים, שתוכנית קרב מתגאה במימונם, הסתכמו כאן במצלמה אחת ובקלטת וידיאו. עם המצלמה האחת הזאת, הייתי אמור להעביר שיעור בקולנוע מעשי ל־25 תלמידים. לא בדיוק הבנתי כיצד אפשר לעשות זאת ולכן התחלתי בחיבור המצלמה לטלוויזיה. היא לא עבדה.

לכיתה השנייה כבר הגעתי קצת יותר מוכן, והטלוויזיה כאן היתה מחוברת ומכוונת לערוץ הנכון. את השיעור התחלתי בלספר על עצמי, ואיכשהו זה קנה אותם - אבל לא בכיוון הרצוי. הם שאלו אם יש לי חברה ומה אני עושה איתה. ביקשו שאפרט. בקושי רב הצלחתי להעביר גם את השעתיים האלה. בהפסקה ניסיתי להתאושש בחדר המורים, שבו הרגשתי זר ולא שייך בין מורים שבחנו אותי.

גם בהמשך לא ממש הצלחתי להשתלט על הכיתה, אבל בדרך לא דרך הצלחנו לביים סצינה של שוד, שבה פברקנו סטירה ודקירת סכין. גאה עד מאוד בהישג המוגבל והמפוקפק שלי כמחנך, הגעתי לפגישה עם מנהל בית הספר. הוא היה מרוצה ממני, אמר שאני מלהיב את התלמידים, והציע שאקח על עצמי עוד שתי כיתות.

ליום הלימודים הבא הגעתי מלא ביטחון עצמי בשיטת הלימודים הייחודית שפיתחתי, שבה אני מענייין את התלמידים בי כאקזמפלר, ומשם עובר למצלמה ולמבע הקולנועי. אפילו נתתי לעצמי הסברים פדגוגיים, שלפיהם בדרך זאת אני מפתח אצלם את החושים העיתונאיים והדוקומנטריים. הכל התנהל כשורה עד סוף היום. אחד התלמידים הביא איתו טלפון נייד לכיתה, וחצי שעה לפני סוף השיעור הוציא אותו מהתיק והראה לכולם את מכשיר הפלא, דבר שגרם להתרגשות והמולה גדולה בכיתה. כמה רגעים לפני הצלצול כבר היה המכשיר בידיו של הילד החזק והמקובל בכיתה, והילד שהביא את הטלפון פנה אליי כעוס ועל סף בכי וביקש שאסייע לו להחזיר את המכשיר. לאחר מאבק לא פשוט, שכלל התנגדות פיזית וצעקות, הוחזר המכשיר לבעליו. הילד המקובל הודיע כי התערבותי תעלה לי במשרתי, ועזב את הכיתה בטריקת דלת. כשהגעתי הביתה באותו יום חיכתה במזכירה האלקטרונית הודעת פיטורים ממומו. כעבור יומיים ביקש שאחזור לבית הספר רק ליום אחד בשבוע, כי תלמידי הכיתה השנייה רצו אותי בחזרה.

תרבות הרייטינג שולטת

מ' מספרת על מקרה דומה, שבו תקרית שבה הכעיסה את אחד התלמידים גרמה לפיטוריה עוד באותו יום. "מה שהיה הכי מעליב", היא מספרת, "זה שלא קיבלתי תמיכה כלשהי מצד אנשי קרב. הדבר היחיד שעניין את המעסיק הישיר שלי, שהיה למעשה קבלן, הוא להשאיר את הקורס של החברה שלו בבית הספר. הצד שלי בכלל לא נגע לו. הרי בית הספר הוא הלקוח, והלקוח תמיד צודק, ואותנו תמיד אפשר להחליף".

בראיונות שערכתי עם בכירים בהווה ובעבר בתוכנית קרב תלו גם כמה מהם את הסיבה לקלות הפיטורים, בלא שימוע, בשיטה שבה מפעילי התוכניות הם ברובם קבלני משנה, שמקבלים כסף על כל שעת לימוד שהם מצליחים למכור להנהלות בתי הספר. לכן אם הלקוח אינו מרוצה מהסחורה, הם מחליפים אותה ללא היסוס וללא הרבה בירורים, במיוחד אם מדובר במדריך חדש. אחד הבכירים לשעבר הגדיר את ניהול התוכנית כמשהו ש"מזכיר בזאר טורקי ויריד מכירות יותר מאשר גוף פדגוגי מכובד".

ואמנם, תוכניות הלימוד נבחרות על ידי בתי הספר בירידים מרכזיים המתקיימים מדי שנה כמה חודשים לפני פתיחת שנת הלימודים הבאה. "לפני כמה שנים, באחד הירידים האלה, קבלן תוכניות לקח תשע טלוויזיות וחיבר אותן זו לזו במיצג מרשים, וכתוצאה מכך כל המנהלים קנו את התוכנית שלו", סיפר בכיר לשעבר ל"מוסף כלכליסט". "הבעיה היא שלא היתה לו תוכנית. היה לו רק רעיון לשים תשע טלוויזיות ולחבר אותן זו לזו, וכולם אמרו לעצמם: 'אנחנו רוצים דבר כזה אצלנו'. זאת היתה החשיבה של המנהלים. לא דיון, לא שאלות פדגוגיות. זה פשוט נראה מרשים". לדבריו, למשרד החינוך לקח זמן להבין שלתוכנית קרב אין תכנים והיא משמשת רק גורם מתווך בין קבלנים למנהלי בתי הספר. "בשנים האחרונות קרב התחילה לייצר תכנים, אבל עדיין מעט מאוד לעומת גודל הפרויקט", הוסיף.

עדויות אחרות מספרות על שיווק אגרסיבי שנעשה באופן של מכירות מדלת לדלת וטלמרקטינג, ומי שמשווק טוב יותר - מצליח יותר. "יש תחרות גדולה מאוד בין המשווקים. השמיכה היא צרה, ואתה צריך להיות אטרקטיבי מאוד וזול מאוד", אומר בכיר לשעבר בתוכנית. "יש אנשים שאמורים ללוות ולבחון את הדברים, אבל בתכלס זה לא ממש קיים. בשנים האחרונות דברים החלו להשתנות מעט, אבל עדיין מדובר ב־50% מהתכנים שמתנהלים כך".

חוויה מתקנת בבי"ס באשדוד

אחרי אותו ניסיון קשה ברמלה לא חשבתי שאחזור ללמד בקרב, אבל שנה אחר כך נודע לי שמחפשים מדריכים, הפעם באשדוד, והייתי זקוק לפרנסה. הפעם נפגשתי עם רכז סימפטי מאוד וערכי, שגרם לי להבין שמדובר במשהו אחר. סיפרתי לו על החוויה הלא נעימה שעברתי ברמלה, והוא הבטיח שאצלו יהיה שונה. הפעם היה מדובר בפרויקט שנקרא "מרכז תקשורת" והתנהל בקבוצות קטנות של 10 עד 12 תלמידים, שבהן לימדו כמה מדריכים תחומי אמנויות שונים: קולנוע, דרמה, ציור, מוזיקה, ריקוד אפריקאי. בסוף כל יום לימודים הצגנו את תוצרי אותו יום בפני שאר הקבוצות, וניהלנו שיחות משוב עם מחנכות הכיתות. באותו בית הספר גם נתקלתי במנהלת וביועצת פדגוגית שהשאירו עליי רושם עז, והחוויה החיובית גרמה לי להתאהב במקצוע ההוראה מחדש.

אבל כדי להשלים את הכנסתי נאלצתי לקחת עבודה בעוד כמה בתי ספר, שבהם לימדו באותה שיטה שבה לימדתי ברמלה - בחצאי כיתות, כ־20 תלמידים בכל קבוצה. הפעם אמנם הייתי מנוסה יותר, אבל גם פה התלמידים הפריעו בשיעורים, ונתקלתי בזלזול רב במורי קרב. את משכורתי שילמה אז חברה בשם טלדור, ובחגים ובחודשי הקיץ לא קיבלתי תשלום. עבדתי בכל כך הרבה מקומות שאת שמות הילדים בבתי הספר לא זכרתי אף פעם. פשוט ניסיתי לשרוד.

שנה אחר כך פרשתי מהוראה בכל המקומות פרט לפרויקט מרכז התקשורת המוצלח, שבו המשכתי ללמד עוד שמונה שנים - תחילה יומיים בשבוע ובהמשך יום אחד. בינתיים בניתי לי מקורות פרנסה אחרים, ופרשתי מההוראה הלא מתגמלת. אבל חלק מהמורים שלימדו איתי אז, רבים מהם בעלי השכלה אקדמית שרכשו בברית המועצות, עדיין מלמדים באותם בתי ספר, באותם תנאים מחפירים. אנשים שעבורם הוראת מוזיקה ותיאטרון, קולנוע ופיסול היא מקור הפרנסה היחיד, מקצוע וקריירה שבהם יעבדו כל חייהם.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מנכ"לית המשרד מינתה ועדה שמטרתה לקבוע מדיניות בנוגע להעסקת עובדי קבלן במערכת החינוך ובכלל זה עובדי קרב, תוך הסדרת תנאי העסקתם. הוועדה טרם סיימה את עבודתה. משרד החינוך מקיים באופן שוטף בקרה אחר תנאי העסקתם של עובדי קרב תוך שמירה על זכויותיהם בהתאם לתנאי המכרז, וכן אחר תוכני התוכניות. תשלום השכר ניתן בעבור העבודה אשר מבצע המדריך בקרן קרב.

"מדריכי תוכניות קרב מחויבים בהשתלמות ובלמידה מתמדת. מסגרות ההשתלמות ניתנות על ידי הגופים המקצועיים המפעילים את התוכניות ועל ידי היחידה הפדגוגית בתוכנית קרב. בקרות המשרד לא העלו ממצאים על אודות ירידה באיכות התוכניות.

"הנחיות משרד החינוך מחייבות שילוב של תלמיד בתוכנית קרב במקרה של נסיבות כלכליות. במקרים שבהם הורים אינם מעוניינים לקחת חלק בתוכנית, הרי שעל בית הספר להציע לתלמיד תוכנית חלופית. הנחיות אלו מעוגנות בחוזר מנכ"ל".