הזווית המשפטית: המבקר מכוון הכי גבוה שהוא יכול

השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס טלטל עד כה את תפיסת התפקיד המסורתית של מבקר המדינה כפי שגובשה בידי קודמיו. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשלושה נושאים: במתן תגובות מהירות לאירועים אקטואליים, בהטלת אחריות אישית, וכן בפרסום שמות המבוקרים. כעת מותר כנראה לציין מגמה נוספת לצד שמו:

את ההמלצה למסקנות אישיות יישם המבקר בדו"ח "האזנות הסתר" מיוני 2010. אלא שאז היה מדובר בעובדי ציבור - שלגביהם יש להמלצות תוקף מחייב - ולא בפוליטיקאים נבחרי ציבור. לינדנשטראוס קרא אז להסיק מסקנות אישיות נגד סנ"צ ערן קמין ונגד עו"ד אריאלה סגל־אנטלר, שהתרשלו בהעברת חומרי חקירה לסנגורי חיים רמון. במשרדי המשפטים וביטחון הפנים מיהרו להסיק מסקנות: קמין קודם בדרגה וסגל־אנטלר מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב (פלילי).

אז אם במעוזי שלטון החוק עשו צחוק מהמלצות המבקר, מדוע שנתניהו יתייחס אליהן אחרת? התשובה טמונה כמובן בעוצמת הביקורת הצפויה. פרקליטים ושוטרים נהנים מחסינות רבה יותר בדעת הקהל בהשוואה לפוליטיקאים.

לינדנשטראוס הרחיב את מוטת בדיקתו לקביעת ממצאי התרשלות של שר הפנים או מדיניות העברת התקציבים של שר האוצר. אלו ממצאים שנועדו לעמת את ראש הממשלה עם שאלת המשך כהונתם ועם מתקפת הבג"צים אם יחליט שלא לפטרם. מצד שני, עולות תהיות לגבי בדיקת המבקר: האם סביר להטיל על שר האוצר אחריות אישית על תפקוד משרדים אחרים בשל מחסור בתקציב? האם שר שהתנה תקציב ברפורמה אחראי לכישלון? האם יש בכלל קשר סיבתי בין מעשי השרים למותם של 44 בני אדם בשריפה?

תכלית ביקורת המדינה היא בדיקת ליקויים מערכתיים בסוגיות של יעילות, הקצאת משאבים וטוהר מידות.

לינדנשטראוס הבין שהציבור והתקשורת משועממים ומואסים בדו"חות עבי כרס מערכתיים ונטולי נמענים מפורשים. במאמר שפרסם ביולי 2008 ב"ידיעות אחרונות" הוא פירט את משנתו החדשה: "לא הש"ג אשם, אשם מי שנמצא בראש הפירמידה".

נאה דרש - נאה מקיים. לקראת סיום כהונתו ביוני השנה, מכוון המבקר הכי גבוה שאפשר: שני שרי ממשלה שחטאו לשיטתו בהתרשלות ובאטימות תקציבית. המלצה למסקנות אלה לבטח תצורף. אם נתניהו יסרב לעשות מעשה ויוגש בג"ץ, מעניין מה יגיד משרד המשפטים שכבר התמחה בהשלכת המלצות המבקר לפח.