התקווה. סוף

היה קשה שלא לחשוב השבוע, ביום ראשון בבוקר, בזירת הפינוי של המאהל בשכונת התקווה בתל אביב, על היד. יד מכוונת, יד נעלמה, קראו לזה באיזה שם שתרצו. לפעמים היא נעלמה כי לא רואים את פעולותיה. לפעמים היא נעלמה כי היא פשוט לא שם כשצריך אותה. השבוע היד הזאת הופיעה בדמות הזרוע המכנית של משאית אשפה, שלופתת מיטת תינוק אל תוך הלוע המועך־כל.

זה כחודשיים עוקב צלם "כלכליסט" עמית שעל אחרי מאהל התקווה. חודשיים של ליווי כמעט יומיומי של המציאות הקשה שנותרה בשטח אחרי המחאה הנרחבת של מעמד הביניים. הוא היה שם בהפגנות הגדולות, בקשיי היומיום הקטנים, בבקרים, בלילות, ברחצה, במעט הארוחות. בשגרת החיים, בפינוי ששם לה קץ.

עשרות אנשי מאהל התקווה גרו ברחוב לפני דפני ליף. מחאת האוהלים פתאום נתנה להם כוח. להתאגד, להקים מאהלים משותפים. בקריית שמונה, בחיפה, בירושלים, בשכונת התקווה. עד הקיץ הם היו שקופים לרובנו. אבל התעוררות מעמד הביניים העניקה להם חיבוק של הכרה. פתאום היה להם מקום בסדר היום. זירה לפעול בה. כותרות בתקשורת.

אבל כשבמרכז תל אביב קראו "העם דורש צדק חברתי!", בדרום העיר נשארו עם ה"לחם! עבודה!", שנהפך ל"לחם! קורת גג!". זהו גלגול של אותם מאבקים חברתיים שמתגלגלים כאן זה עשרות שנים, מהמחאה העדתית והשכונתית ועד כיכר הלחם. יוקר המחיה, שחיקת השכר והקיצוצים בקצבאות ובדיור הציבורי שכרסמו בשנים האחרונות במעמד הביניים דחקו את המעמד הנמוך יותר אל עוני קשה יותר.

כשהמאהלים בכל הארץ התפנו או פונו, ברחוב נשארו אלה שלא היה להם לאן ללכת. "איך אפשר לזרוק לרחוב אנשים מהרחוב?", אמר לנו השבוע רוני אזולאי, ממנהיגי מאהל התקווה, בעודו מלטף רגל כואבת שספגה בעיטות שוטרים בהפגנה בשבוע שעבר. יחד עם איציק ולואיז ושולמית ועידן ומירי ואורית וארליך ורחמים, הוא הוביל את הקריאה לקורת גג, אבל היד המכוונת הציעה כסף. העירייה הציעה מענקי עזיבה. במקום למצוא, בשבוע הכי קר בשנה, מחסה זמני לעשרות אנשים, כולל משפחות עם ילדים, באחד מעשרות הבתים הנטושים בתל אביב, היא הכינה עשרת אלפים שקל לכל משפחה שתתפנה ותציג חוזה שכירות. גם חלק ממי שלקחו את הכסף והציגו חוזה חזרו עם הזמן למאהל. עוד וריאציה על ההבדל בין להציע לאנשים דגים לבין להציע להם חכה.

ביום ראשון כולם נאלצו לקבל את העסקה. רבים מהם בכל זאת יישארו ברחוב. להם אין שם, במודלים הכלכליים היפים. לאנשים שנמצאים בקצה השני, הרחק מהיד המכוונת והנעלמה, גרים באוהל, מנסים לחיות מקצבת נכות של 2,000 שקל בחודש. והיה קשה שלא לחשוב השבוע, ביום ראשון בבוקר, בגן הציבורי שאכלס את האוהלים ונותר ריק, על השם הזה, מאהל התקווה.