שכחו אותם בבית
העבודה מהבית היתה אמורה להיות העתיד, שחוסך כסף למעסיקים ומשפר את חייהם של שכירים ועצמאים. אבל מחקרים חדשים ושיחות מקיפות של מוסף כלכליסט עם עובדים מהבית מגלים שהם עובדים הרבה יותר שעות, סובלים ממתח ובדידות, משלמים מחיר משפחתי ויכולים לשכוח מקידום. כך קורסת ההבטחה הגדולה של עולם התעסוקה
כשראיתי את "Sidetrack" במוזיאון לאמנות מודרנית קפאתי. טסתי עד ניו יורק כדי לברוח מזה, והנה מיצב ישיר ובוטה, שניצב מולי במוזיאון ומבהיר: הבית שלי, שהוא גם מקום העבודה שלי, הוא גם הכלא שלי.
שבע מתוך 13 השנים שלי כעיתונאית אני עובדת מהבית. לפני הילדים זה היה סידור פנטסטי. בן זוגי אמנם הזדעזע מכך שימים שלמים ישבתי בפיג'מה מול המחשב, לא יצאתי מהבית ולא ראיתי איש, אבל לי זה עבד מצוין. כשכולם היו בפקקים, אני כבר ראיינתי. כשאחרים קשקשו בשיחות מסדרון, אני הקלדתי במרץ. כשהם הפריעו זה לזה באופן ספייס, אני עבדתי עם מוזיקה והקדמתי את הדדליין. הגבולות בין העבודה לחיים הפרטיים היו מטושטשים, אבל כשאין לך ילדים ואת אוהבת את העבודה, זה לא ממש משנה.
עם הילדים העניינים התחילו להסתבך. הם אמנם מאופסנים היטב בגנים ובבית הספר בשעות העבודה המקובלות, אבל ממתי כשעובדים בבית השעות מקובלות? העבודה תמיד מרחפת לה באוויר, ואני נכנעת לעוד אימייל, רצה מארוחת הערב עם הקטנים למחשב כי עלה לי משפט מצוין לפתיח, מראיינת בכל שעה, רוטנת לעברם שייתנו לי רגע כי אני צריכה לעבוד. בשלב מסוים הרגשתי שהבית נמצא בעבודה, ולא להפך. הרבה פעמים זה מתסכל, ותמיד נגמר בתחושות אשמה כלפי המשפחה, כלפי העבודה וכלפי עצמי.
אז ניסיתי לברוח לניו יורק, וסיידטרק הטיס אותי בחזרה לחדר העבודה שלי בהרצליה. המיצב במוזיאון תיעד את התנהלותם של עובדים מהבית בעזרת חיישנים שהיו פזורים בו, ורשם את תנועתם בחדרים השונים. התוצאה היא תמונה גרפית מטרידה: רוב הזמן, במשך שעות ארוכות - הרבה מעבר לתשע־עד־חמש - העובדים מהבית נמצאים מול שולחן העבודה שלהם.
ארז מלמד (40), רווק, פתח תקווה. מעצב גרפי ומרצה במכון אבני, עובד מהבית עשר שנים צילום: תומי הרפז
"לאנשים שעובדים מהבית אין הפרדה ברורה בין החיים לעבודה", מסבירה מרטינה פגורה האיטלקייה, אחת משלושת המעצבים הצעירים שמאחורי סיידטרק. "אין להם הפסקות צהריים מסודרות או הפסקות קפה חברתיות. העבודה שלהם מבוססת על דליברי, שיספקו את התוצרים שלהם בזמן, ולכן הם עובדים הרבה מאוד שעות בלי לעשות הפסקה. סיידטרק נולד מהרעיון שהם זקוקים לכלי שיאפשר להם להיות מודעים לשגרה שלהם".
הרהרתי בזה. אני אוהבת את העבודה שלי, ואני אוהבת לעבוד מהבית. אבל גם אני נמצאת הרבה יותר מדי שעות ליד שולחן העבודה שלי, ולא מצליחה להפריד.
עכשיו גם המדע, לא רק האמנות ואני, יודע את זה. שלל מחקרים מהשנים האחרונות משרטטים את הרגשות שמאחורי המסלול שסיידטרק מציג במוזיאון. הטכנולוגיה המופלאה מאפשרת לנו לעבוד בכל מקום ובכל זמן, אבל היא גם מעוררת תשישות, בדידות, חוסר פרגון, לחץ, תסכול ותחושות אשמה. איך אמר מישהו לאחד החוקרים? "אני יכול להיות מת במשך שבועיים, והבוס שלי לא יידע".
מדובר בקריסה של הבטחה גדולה. בסוף שנות התשעים עולם העבודה גילה את העבודה מהבית, והיא נראתה כמו העתיד, פטנט מנצח שהופך את חיי עובד הידע לנוחים וגמישים יותר, חותך בעלויות של המעסיקים ומייצר גן עדן לפרילנסרים ועצמאים. לפי הנתונים של Telework Research Network, חברת ייעוץ ארגוני מקליפורניה שמתמחה בסידורי עבודה גמישים, מעסיק יכול לחסוך יותר מעשרת אלפים דולר לעובד לשנה אם הוא יאפשר לו לעבוד מהבית חצי משרה, בגלל החיסכון בעלויות נדל"ן ועלויות משרדיות, וליהנות מעובד שנעדר פחות, ויעיל ונאמן יותר. יבמ כבר חתכה כך את הוצאות הנדל"ן שלה ב־50 מיליון דולר וסאן מיקרוסיסטמס חסכה בסעיף הנדל"ן 68 מיליון דולר לשנה. אחת ההערכות היא שאם 40% מהעובדים שיכולים לעבוד מהבית יעשו זאת חצי מהזמן, התלות האמריקאית בנפט ממדינות המפרץ תפחת מאוד ותחסוך למשק האמריקאי עד 40 מיליארד דולר. גם חברות בישראל גילו את הפטנט, ובהן קומברס, אמדוקס, Red Hat, סיסקו ומיקרוסופט. חלק מעובדי בזק במוקדי 166 ו־199, השירות הטכני ושירות המכירות, עובדים מהבית, והסכסוך בין אל על לעובדות הסניף החיפאי של החברה הסתיים בקיץ האחרון בהסכמה שהן יעבדו מהבית.
אבל לחיסכון של המעסיקים ולנוחות של העובדים, ברור עכשיו, יש מחיר רגשי ואף מקצועי גבוה, שמעוררים את המחשבה שאולי, בסופו של דבר, האדם המודרני נולד לעבוד במשרד.
בעבודה 24/7
מספרם של העובדים מהבית הוא אחד הנתונים העמומים של כלכלת המערב. המושג המקצועי, Telework, מתייחס למי שעובדים מחוץ למשרד, ממשרה מלאה ועד יום בחודש בבית. וגם אלה שעובדים רק מהבית עדיין יוצאים לפגישות, לבתי קפה, לספקים, ללקוחות. ובכל זאת, נתון אחד נחרץ מלמד שכמעט חצי מהאמריקאים עובדים מהבית - בין אם הם שכירים או עצמאים שיכלו לשכור משרד לצורך העניין. לפי סקר שפורסם ביוני, מבית הארגון האמריקאי World at Work, שעוסק במחקר על משאבי אנוש גלובליים, 45% מהעובדים בארצות הברית עבדו ב־2010 מהבית כמעט כל יום, 29% עבדו לפחות פעם בשבוע ו־16% עבדו לפחות פעם בחודש. במילים אחרות, או במספרים אחרים, בשוק העבודה האמריקאי רק 10% אינם עובדים מהבית כלל.
למשק זה משתלם, על הנייר. מחקרים שונים מצאו שעובדים במשרדים עסוקים בלא־עבודה לפחות שעתיים ביום בממוצע, בזכות הפסקות אוכל, שיחות מסדרון ושאר עניינים. לא פלא שבאמריקן אקספרס גילו שהתפוקה של אנשיהם שעובדים מהבית גבוהה ב־43% משל עובדי המשרד. חוקרים מסטנפורד מצאו שעובדים מהבית של Ctrip, ענקית תיירות סינית שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי של 3.4 מיליארד דולר, מקבלים 15% יותר שיחות לעומת עמיתיהם במשרד.
ערן זילברמן (35), נשוי + 2, גבעתיים. אדריכל, עובד מהבית שנה צילום: אוראל כהן
אלא שלתפוקת היתר הזאת של העובדים מהבית יש סיבה אחת ברורה: עובדים מהבית פשוט עובדים הרבה יותר. מתוך 15% יותר שיחות שנרשמו במחקר של סטנפורד, 11% נזקפים לזכותן של שעות העבודה הארוכות יותר של עובדים מהבית.
נכון שבבית הפיתויים גדולים, בין הטלוויזיה, המקרר וערימת הכביסה. אבל מי שעובד מהבית, לבדו, מחויב לפתח משמעת עצמאית שמהר מאוד מנטרלת את הפיתויים האלה. ובלעדיהם, ובלי הפקקים, ועם ערבים, לילות, חגים ושבתות, עם עוד מטלה שממתינה מול העיניים בכל שעה, במרחק כמה מטרים מהחיים הפרטיים — העובדים מהבית עובדים כמעט ללא הפסקה.
"העבודה נמרחת כל היום, והיא כל הזמן נוכחת. תמיד אפשר לגשת למחשב ולעבוד עוד קצת", מספר דרור שניר (29), מתכנת ואיש IT של "כל זכות", חברה לתועלת הציבור. "אני מוצא את עצמי חושב בתשע בערב: 'יש את הבאג ההוא, אולי אגש למחשב לפתור אותו'. בחברות תוכנה, גם אם אתה הולך הביתה בשבע בערב, העבודה נגמרה ולהתראות מחר בבוקר. בבית זה לא קורה".
רבקה גלנטה (31), נשואה, הרצליה. עוסקת בהשכרת בתים באיטליה לישראלים, עובדת מהבית שלוש שנים צילום: אוראל כהן
אתה מקבל טלפונים בענייני עבודה בכל שעה?
"כן. בשנה הראשונה עבדתי יותר בסופי שבוע וחגים, וכל הימים התערבבו לי. בחצי השנה האחרונה הצלחתי להזיז את העבודה מסופי השבוע".
"אני עובד 11 שנים מהבית, ולאורך השנים נכנסתי למצבים נוראיים, שבהם אפשר היה להדביק לי מספר של ספורטאי על הגב", מספר אריק בורנשטיין (40), מאייר בוגר בצלאל שמצייר סטורי־בורדס עבור משרדי פרסום (רישום כל סצינה לפני צילום הפרסומת). היה לא פשוט לקבוע איתו ראיון: בשיחה הראשונה שלנו הוא היה עייף מאוד, כי באותו יום הוא קם בארבע לפנות בוקר לעבוד.
"לפעמים לא נשאר זמן לנשום, אבל אני מעדיף את זה על עבודה במשרד פרסום. יש לי שקט, אני עובד עם מוזיקה חזקה שתדחוף אותי, ואת זה אתה לא יכול לעשות במשרד".
ובכל זאת, קורה הרבה שאתה קם לעבוד בארבע בבוקר?
"לא הרבה, אבל בזמן האחרון. במשך תקופה די רצינית קיבלתי את העבודה ב־11-10 בלילה והייתי צריך להגיש אותה למחרת בבוקר, שזו הדקה ה־91, אבל בזמן האחרון יש לי יום־יומיים לעבוד. היו מקרים שהרגשתי את הסכין נכנסת לגרון כי הלקוח בדרך. אני כמו מפעל, רובוט, עובד בקצב מטורף. זה לא איור או אמנות אלא ספורט", הוא צוחק. "לעבוד מהבית זה לפעמים לתכנן לילה לבן, ולחשוב שאולי כדאי לך לישון עכשיו שעה כדי שתקום פחות גמור. אתה צריך להיות חכם מאוד בניהול הזמן שלך".
יותר עבודה, יותר משפחה
ד"ר ג'פרי היל היה מהראשונים שנאלצו לפצח את ניהול הזמן הנכון לעבודה מהבית. עכשיו הוא גם חוקר אותו. היל הוא פסיכולוג וחוקר בקולג' למשפחה ומדעי החברה בפרובו, יוטה, שלפני כ־20 שנה היה מהעובדים הראשונים של יבמ שעבדו מהבית. "קיבלתי קידום לניו יורק, אבל לאשתי ולי יש שישה ילדים וידענו שלא נוכל להרשות לעצמנו לחיות בניו יורק", הוא מספר. "אמרתי למנהל שלי שאוכל לקבל את המשרה אם אעבוד מהבית. הוא אמר: 'ננסה, אבל זה נוגד את החוקים אז אל תאמר לאף אחד שאתה עושה את זה', וזה הסתדר מצוין".
מאז יבמ פיתחה מתודולוגיה סדורה שמאפשרת לעובדים לבחור מהיכן יעבדו, והיל השלים את הדוקטורט שלו ופרש מהחברה. היום הוא ממשיך לעשות מחקרים השוואתיים על עובדי יבמ בהסדרי עבודה שונים. המחקר האחרון שלו, מ־2010, התבסס על נתונים של יותר מ־24 אלף עובדים של החברה ב־75 מדינות. הוא מצא ש־36% מהעובדים מהבית, שנהנו מגמישות גבוהה יחסית בקביעת לוח הזמנים שלהם, עבדו בממוצע 51 שעות בשבוע, לעומת 40 השעות הנהוגות בשבוע העבודה האמריקאי. הנתון המדהים באמת הוא שנקודת השבירה, שבה הם מרגישים שהעבודה מפריעה לחייהם הפרטיים, עמדה על 57 שעות לשבוע לעומת 38 שעות אצל עמיתיהם במשרד - פער של 2.4 ימי עבודה שלמים בשבוע. המשמעות של הנתון הזה דרמטית: אנשים מסוגלים להוסיף יותר משני ימי עבודה בכל שבוע לפני שהם מרגישים שהם פוגעים בעצמם או במשפחות שלהם.
עידו אנג'ל, 37, גרוש + 2, בזוגיות, תל אביב. סופר ובמאי, עובד מהבית ומבתי קפה כעשר שנים, פתח חלל עבודה משותף לעובדים מהבית צילום: תומי הרפז
העומס הזה מתאפשר לא רק בגלל הזמינות של העבודה, אלא גם בגלל האפשרות לשלב בהפסקות שלה את החיים הפרטיים, שמיד ממריצה לעוד עבודה. "עשינו מחקר שמצא שהפסקה לארוחת ערב עם המשפחה מרעננת את הכוחות ומאפשרת לאנשים להמשיך לעבוד שעות בלי להרגיש מתח או שיתפתח קונפליקט בין העבודה למשפחה", מסביר היל.
חלק מהמחקרים מצביעים דווקא על כך שנוכחות העבודה בבית מחמירה את הקונפליקט. לפי מחקר של המוסד למחקר חברתי וכלכלי באירלנד (ERSI), למשל, 31% מהאנשים שעובדים מהבית חיים במתח, לעומת 15.9% מעמיתיהם במשרד.
היל מציג נתונים אחרים. הוא חסיד גדול של השילוב של עבודה בחיי הבית, אם הוא נעשה נכון. "אנחנו מצאנו במחקרים שהעובדים מהבית הם הכי פחות מתוחים ומדווחים על יותר סיפוק מהעבודה. יש אנשים שמתקשים לאזן בין החיים הפרטיים לעבודה, והם צריכים להציב גבולות שיגדירו מתי הם בעבודה ומתי הם בבית".
כשהוא עבד מהבית ביבמ, הוא מספר, נהג לקום בחמש, לעבוד שעתיים־שלוש, לקחת את הילדים לבית הספר ולחזור לעבוד. כשהתעייף, לקראת הצהריים, יצא לריצה, ואז שוב עבד כמה שעות. אחר הצהריים התפנה לילדים ולמשפחה ובערב המשיך לעבוד. "המעבר הזה, קדימה ואחורה, בין עבודה למשפחה, היה מצוין בשבילי", הוא אומר.
אבל בסופו של דבר עבדת כל הזמן, עם גיחות למשפחה. זה לא נשמע מאוזן.
"אנשים שעובדים מהבית דווקא מדווחים על איזון טוב יותר בין חיי המשפחה והעבודה. הם משתמשים בשעות העבודה הרגילות כדי לעשות דברים משפחתיים ופרטיים, למשל לאמן את קבוצת הכדורגל של הבן שלהם בשלוש בצהריים, או לעשות כביסה במהלך היום, והם מוצאים בזה משהו מתגמל מאוד".
בעיית התפוקה של יובל המבולבל
היל צובע את המציאות בצבעים עליזים למדי. קשה מאוד לשמור על האיזון המתגמל שהוא מדבר עליו, והמפתח לעבודה מוצלחת מהבית הוא חמקמק מאוד. גם כשהעובד מציב גבולות לעצמו וללקוח או לבוסים במשרד הוא במקרים רבים חי עם ילדים שרוצים הורה, או בזוגיות שנפגעת כששעות הערב הן שעות עבודה לכל דבר. בדרך הוא גם עלול לאבד את השקט של עצמו.
אריק בורנשטיין, למשל, ניסה לעבוד וגם להיות המטפלת של בנו, מגיל שלושה חודשים ועד שנתיים - יעד שאפתני שהוביל לכמה התנגשויות בין שתי הפונקציות. "זה היה קשה מאוד, היו לי הרבה לילות לבנים. הבן שלי הוא מהילדים שכשיש שקט אתה יודע שקורה משהו מסוכן. אם הייתי צריך לעבוד חצי שעה לא יכולתי להשאיר אותו בלי השגחה, אז עבדתי עם יובל המבולבל. אבל אתה לא יכול לעבוד טוב ככה".
אני מספרת לו איך פעם הבן שלי נשאר איתי חולה בבית, ובדיוק קיבלתי שיחת טלפון חשובה מאוד. פתחתי לו קופסת רסק עגבניות - הדבר הראשון שמצאתי - ונתתי לו למרוח בה את כל המטבח ואת עצמו, העיקר שיהיה שקט.
בורנשטיין צוחק בהזדהות. "כשהבן שלי היה חולה הוא רצה להיות רק על הידיים. אבל הייתי חייב לעבוד, לא יכולתי להחזיק אותו ולהיות מושבת. שמתי אותו על המנשא, כאילו שאני מחבק אותו, ועבדתי".
עובדים שרק עוברים לעבוד מהבית מופתעים בהתחלה משפע הזמן עם הילדים שפתאום ניחת עליהם. רק אחר כך הם מתחילים להתמודד עם הקושי. "כשעבדתי במשרד קיבלתי את הילדים שלי, בני 3 ו־6, בתום יום העבודה שלהם ושלי, מוצר סחוט. היום אני זוכה לקחת אותם לגן ולבית הספר, מוציא אותם ומבלה איתם שעות איכות בין ארבע לשש, שלא זכיתי להן קודם", מספר ערן זילברמן (35), עד לפני שנה שותף במשרד אדריכלות והיום עצמאי שעובד מהבית. "כך שהיתרון הגדול הוא ניהול הזמן, אבל יש חסרונות. הילדים לא יודעים לשים גבולות. אתה בבית, הם רוצים את קרבתך וזה מקשה. זה בא על חשבון הריכוז. אפילו כשאתה בטלפון, אתה צריך שהסביבה תהיה תומכת ושלא יצעקו ברקע: 'אבא בוא רגע'".
אריק בורנשטיין (40), פרוד + 1, תל אביב. מאייר, עובד מהבית 11 שנים צילום: תומי הרפז
תשישותה של הוונדר וומן
יש בעבודה מהבית אשליה. תיאורטית, הפיכת הבית למקום העבודה אמורה לפתור את הבעיה הלוגיסטית הגדולה ביותר של העובד המודרני, שמתחזק במקביל שתי קריירות - ניהול הג'וב המקצועי שלו וניהול הבית. כששתיהן מתרכזות במקום אחד, התקתוק אמור להיות פשוט יותר.
בפועל, הרבה מאוד אובד בדרך. אני מרגישה היטב את מה שרוב העובדים מהבית מכירים: הזמינות היא רק בכאילו. הילדים רואים אותי, אבל בעצם אני עובדת.
גם מירב היקרי (36), מעצבת גרפית ואם לשניים, בני 5 ו־2.5, שעובדת מהבית בחמש השנים האחרונות, מזדהה עם התחושה. "בתקופות לחוצות זה לגמרי על חשבון הילדים", היא מודה, "ולבן שלי יש התניה, שכשהוא רואה אותי מול המחשב, גם אם אני סתם בפייסבוק, הוא מביא מוצץ ובא לשבת עליי".
ובכל זאת, היא אומרת, "יש בעבודה מהבית יתרונות גדולים שאי אפשר להתעלם מהם. אתמול, למשל, היו לי אלף מכונות כביסה לעשות, ולא היה לחץ עבודה, אז בין לבין אני יכולה לעשות מכונה, לתלות, לקפל. לפעמים זה מתסכל שבמקום לעשות הפסקת צהריים אני שואבת אבק. מצד שני, איך נשים שלא עובדות מהבית עושות את זה? בתשע בערב?".
הניסיון להספיק הכל, במקביל ובמקום אחד, הוא אחת הבעיות הגדולות של עבודה מהבית. פרופ' טימותי גולדן מ־Rensselaer Polytechnic Institute בניו יורק הוא אחד החוקרים הבולטים בעולם העוסקים בהשלכות העבודה מחוץ למשרד. המחקר האחרון שלו, שפורסם בנובמבר, מצא שעובדי חברת מחשבים גדולה שעבדו מהבית לפחות חלק מהזמן מותשים יותר מעובדים שאצלם ההפרדה בין החיים הפרטיים לעבודה ברורה יותר. "הדרישות של הבית והעבודה מתערבבות אצלם", הוא מסביר בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטה, שבו הוא עובד חלק מהימים; בשאר הזמן הוא עובד מהבית.
"מצאנו שכאשר אתה עובד חלק ניכר מהזמן בבית והקונפליקט בין דרישות העבודה לדרישות המשפחתיות שלך גבוה, תסבול מתשישות גבוהה. אתה עובד, ובסביבה המיידית שלך נמצאים הילדים שרוצים תשומת לב, המשימות הביתיות שצריך לבצע, בן הזוג שצריך משהו - וזה מגביר את הקונפליקט ואת התשישות. העובדים מהבית חוסכים זמן של נסיעות והתארגנות בבוקר, שיש לו פוטנציאל למתן חלק מהתשישות, אבל גורמי המתח האחרים עשויים להיות מוחשיים יותר".
ערן זילברמן מצביע על עוד נקודה כואבת, שקשה לכמת במחקרים. בשנה האחרונה התברר לו שהבית שלו, כמו שהוא התרגל לאהוב אותו, כבר לא תמיד זמין לו. "החיסרון הגדול הוא שהעבודה מרחפת בחלל הבית, והנוכחות הזאת לא נעימה. במקום שהבית יהיה מקום מנחם ומרגיע, אתנחתא מיום עבודה, העבודה שלא הסתיימה מהדהדת ברקע. זה הגיע למצב שבימי שישי, שהיו האושר שלי, נקודת מפלט מהשבוע, לקרוא עיתון ולשתות קפה, אני לא מסוגל לשבת בבית כי אני מרגיש בעבודה".
בדידות, כלא, תחושה של ריקבון
וישנה הבדידות. יש כאלה שאוהבים לעבוד בבידוד מוחלט, אבל כל המרואיינים לכתבה מספרים על תחושת בדידות, נקודתית עד בלתי נסבלת. חסר להם מישהו להתייעץ איתו על נושאים מקצועיים או סתם לרכל, לקשקש, לעשות הפוגה.
"כמתכנת אין לי מישהו להתייעץ איתו מקצועית, וזה משפיע", אומר דרור שניר. "מצאתי את עצמי לא יוצא מהבית גם יומיים רצוף, הסידורים הם הדבר היחיד שמצליח להוציא אותי". גם למירב היקרי חסרה חברה מקצועית של אנשים מהתחום שלה. "יש ימים שאני מתוסכלת ומרגישה בכלא", היא אומרת.
"אני רואה בעצמי אדם שמאוד זקוק לחברה, והבדידות קשה מנשוא", מודה ערן זילברמן. "אם אתה פחות חברותי במבנה האישיות שלך זה נוח. לאדם כמוני יש בזה בעיית איזון קשה".
על הבעיה הזאת מתקשים להתגבר גם אנשים שהצליחו להתגבר היטב על שאר הבעיות של עבודה מהבית. רבֶּקה גלנטה (31), איטלקייה שנשואה לישראלי, מנהלת מהבית עסק עצמאי להשכרת וילות ודירות באיטליה בשילוב מסלולי טיול. היא למדה לאזן היטב בין חייה הפרטיים לעבודה (ראו מסגרת) ועדיין נשארה עם תחושת הבדידות. "זה החלק הכי קשה, כי אם אין לי פגישות, יום שלם אני לא מדברת עם אנשים", היא אומרת בעברית מושלמת. "אני לבד בבית, ומה עשיתי היום? עבדתי עשר שעות. לפעמים זה לא כיף".
מ' מתאר את התחושה הזאת כריקבון, ובסוף היא הצליחה לנתץ אצלו את גן העדן של העבודה מהבית. הוא עיתונאי שכיר שעבד כמה שנים מהבית, ולאחרונה התחיל לעבוד מהמערכת. "התחלתי להרגיש שאני נרקב בבית", הוא מספר, "לפעמים נשארתי בפיג'מה כל היום, צחצוח השיניים והמקלחת של הבוקר נדחו עד שהייתי צריך לצאת מהבית בערב, ימים שלמים יצאתי רק בלילות והגעתי לדיסאוריינטציה, ורטיגו של מה השעה ואיפה אני".
ובכל זאת עשית את זה כמה שנים.
"בגדול אהבתי את זה מאוד כי החופש התאים לי. כל השבוע פנוי, ואני בחרתי איך לחלק את הזמן שלי ומתי לעבוד. כל החברים שלי עובדים מהבית, מעגלים חברתיים שלמים שיכולים להיפגש בבוקר ובצהריים, שבעיניי זה נהדר. היה יום שתפסתי שאני חי באלפיון העליון של האנשים שיש להם חופש. אהבתי את החופש הזה, אבל רוב הזמן לא ניצלתי אותו, ובסוף מאסתי בזה".
מי יקדם את האנשים השקופים
לבדידות הזאת, אומרים המחקרים, יש גם מחיר מקצועי. עובדים במשרד מקנאים בעובדים מהבית, אבל גם חושבים שהם חבורה של פרזיטים שיושבים בבתי קפה ומתבטלים. לא פלא שעובדים מהבית מרבים לתאר את עצמם כשקופים: אף שלפי כל המחקרים הם יותר נאמנים לארגון ויש סבירות נמוכה שיעזבו אותו, הבוסים במשרד לא רואים אותם, לא נותנים להם פידבקים, ממעטים לדבר איתם. והם בדרך כלל האחרונים בתור לקידום.
"תחושת הבדידות, החברתית והמקצועית, מאוד שכיחה", אומר פרופ' גולדן. "אנשים שעובדים מחוץ למשרד מרגישים מנותקים, מחוץ למעגל התקשורת. הם לא יודעים מה קורה בחוץ, איך אנשים מגיבים לחדשות, מה האווירה במשרד, מה קורה שם. הם מנותקים מהפוליטיקה המשרדית. אני קורא לזה ברומטר חברתי, וכשעובדים מחוץ למשרד הוא נפגע. אתה לא יכול לדעת, ובטח שלא בצורה מדויקת, מה קורה שם. אנחנו אוהבים להשוות את עצמנו לאחרים, ואם אתה לא יכול לצפות בהם, אין לך מידע וקשה לך להחליט איך להגיב. זה מחייב את העובדים מחוץ למשרד ליזום תקשורת עם העמיתים והבוסים שלהם, כי הם לא חושבים בקלות על מה שהם לא רואים, והעובדים מהבית לא מעורבים בשיחות משרדיות שמתרחשות באופן טבעי במעלית, במסדרונות או ליד הקולר. באחד המחקרים שעשיתי הבדידות המקצועית פגעה באיכות העבודה והובילה גם לעזיבתה".
אבל הרבה מחקרים דווקא טוענים שעובדים מהבית יותר מסופקים מהעבודה שלהם.
"כשמדברים על סיפוק מהעבודה קורים שני תהליכים מתחרים. מצד אחד, הם יותר מסופקים בגלל הגמישות, היכולת להתאים לעצמם את סביבת העבודה, פחות נסיעות ופחות הפרעות מקצועיות. מצד שני, ישנן השלכות של הקונפליקט בין העבודה למשפחה ושל הבדידות. באחד המחקרים מצאנו שאם עובדים מחוץ למשרד יום או יומיים בשבוע זה מגביר את הסיפוק, אבל ככל שעובדים בחוץ יותר כך הסיפוק נמחק והאיזון מופר".
ד"ר סנדי מאן, פסיכולוגית תעסוקתית מאוניברסיטת סנטרל לנקשייר הבריטית, פרסמה סדרת מחקרים על בדידותם של העובדים מהבית. הראשון בוצע על 74 עיתונאים, שמחציתם עבדו מהבית ומחציתם מהמערכת. היא מצאה שאלה שעבדו מהבית נטו ליותר תחושות שליליות של בדידות, טינה, עצבנות, רגשות אשמה או תסכול, וחוו בעיות רגשיות כמו אובדן ריכוז, חרדה ונדודי שינה.
"אנשים שעובדים מהבית מרגישים מבודדים ובלתי נראים, וזה משפיע על הקידום שלהם", היא מסבירה. "אנשים אחרים לא חושבים שהם עובדים בצורה רצינית כשהם עובדים מהבית, אלא שהם מתבטלים. יש לזה השלכות, במיוחד על גברים, כי הבית מיוחס מסורתית לנשים, וזה נתפס כאילו שאין להם עבודה ראויה. גם לי אומרים הרבה פעמים, 'את עובדת היום?', ואני אומרת, 'כן, אני עובדת מהבית', ואז אומרים לי, 'לא, לא, את עובדת?'".
באחד המחקרים גם מצאת שהם לא מרשים לעצמם לקחת ימי מחלה ועובדים כשהם חולים.
"נכון. קודם כל, כשאתה מגיע לעבודה חולה ומשתעל כולם אומרים לך: 'לך הביתה'. בבית אף אחד לא יאמר לך את זה. ומי במשרד יאמין לך שאתה באמת חולה? אתה צריך להיות חולה מאוד כדי שלא תוכל לשבת ליד המחשב, ומצפים ממך שתעבוד, כי ממילא אתה בבית".
ג'פרי היל, האופטימי הנצחי, סבור שמדובר בבעיה תרבותית שיכולה להיפתר. "יש חברות שמנהלות אנשים רק כשהן רואות אותם. המנהלים יודעים שעשית עבודה טובה כי הם ראו אותך עושה אותה, ולכן אנשים שהם לא רואים נמצאים בעמדת נחיתות. בתרבות מוכוונת תוצאות למנהל לא משנה מה הוא רואה, אלא התוצאות שעובד מספק. בתרבות כזאת עובד לא היה אומר שהוא יכול להיות מת במשך שבועיים והבוסים שלו לא ישימו לב".
בינתיים, תרבות כזאת עוד לא ממש נפוצה, לפחות לא בישראל. "אין מה לעשות, כשאתה חלק מהמקום פיזית אתה מרגיש יותר שייך", אומר מ'. "זה נכון מה שאומרים, שזה בריא לקידום שלך להיות שם, שיראו אותך, אבל לי זה היה פחות חשוב. עשיתי לעצמי נוהל לבוא פעם בחודש, הכרחתי את עצמי, כדי שיראו את הפנים שלי. ראיתי איך העבודה מהבית פוגעת באנשים אחרים. קל יותר לוותר על זה שאין לו פנים והאינטראקציה איתו רק באימייל ובטלפון. יותר נקשרים לאנשים שרואים בעבודה".
מה יכול להוציא אותנו מהבית?
המחיר המקצועי, הרגשי והמשפחתי מתחיל כבר לכרסם במעמדה של העבודה מהבית כגן העדן התעסוקתי של העתיד. הסקר של World at Work מצא שמספר האמריקאים שעובדים מחוץ למשרד ובוחרים לעשות זאת מהבית נמצא בירידה חדה: ב־2008 87% מהאנשים שלא עבדו במשרד עבדו בבית; ב־2010 ירד השיעור ל־63%. בין הסיבות לשינוי מציינים החוקרים גם את המצב הכלכלי בארצות הברית, שמוביל לחרדה של העובדים מהבית לגבי הביטחון התעסוקתי שלהם ושולח את חלקם בחזרה למשרד, לפחות לחלק מהזמן.
אבל יש בסקר הזה עוד נתונים מעניינים: מי שלא עובד במשרד אולי עובד פחות בבית, אבל כדי להתגבר על הבעיות של עבודה מהבית ועדיין ליהנות מהיתרונות של חיים מחוץ למשרד - הוא מוצא פתרונות אחרים. כך מצא הסקר עלייה בשיעור האנשים שעובדים מבתי קפה, מספרייה, ממרכזי עבודה מרחוק שמעסיקים גדולים החלו לפתוח בשנים האחרונות, אפילו מהמכונית.
גם בישראל בתי הקפה מלאים עובדים, ולא מעט עובדים מהבית כבר חינכו את עצמם לצאת החוצה, מהכלא, רק לא להירקב. ארז מלמד (40), מעצב גרפי שעובד כמעט עשר שנים מהבית, ממש הכניס את היציאות האלה ללו"ז שלו. "יום בשבוע אני מרצה במכון אבני, ואני משתדל לצאת, קובע פגישות, ארוחות צהריים, הולך לעבוד אצל השותף שלי. אני דואג שיהיה לי אוויר, שלא איחנק ושלא אשב כל היום לבד מול המחשב".
במקביל צצו כאן בשנים האחרונות חלופות, שמאפשרת ללכת עם ולהיות בלי. החלוץ שלהם היה עידו אנג'ל, סופר ובמאי, שפתח במרכז תל אביב את מיזנטרופ, חלל עבודה שתמורת תשלום לשעה או ליום מעניק לאנשי הלפטופ אווירת עבודה, אוכל ושתייה. "אני לא מסוגל לעבוד מהבית, כי אני מרגיש שאני מתפזר, וככותב אני צריך להסתכל על אנשים, רחוב, המולה, לראות דברים שקורים. פתחתי את מיזנטרופ כדי לכתוב ושיהיו סביבי אנשים, שקט וקפה", הוא אומר. בעצם הוא התגבר ככה על הערבוב בין בית לעבודה, על הסחות החיים הפרטיים - ועל הבדידות. "הלקוחות שלי מתלוננים על בדידות, וככל שהמקום יותר מלא הם עובדים יותר טוב", הוא אומר. "הם שומעים את צליל ההקלדה במחשב של האדם שלידם, וזה מדרבן אותם. באים לפה הייטקיסטים שעובדים על אפליקציות לאייפון, דוקטורנטים שכותבים תזות, מתרגמים, סופרים".
ובכל זאת, גם על רקע צמיחתם של עוד חללי עבודה משותפים שמאפשרים לא לעבוד מהמשרד אבל גם לא מהבית, העובדים מהבית בשלהם. למעט מ' שכבר נטש, כל שאר המרואיינים מתקשים כרגע לחשוב על לחזור למשרד. הם מעדיפים להישאר עם המניה דיפרסיה שלהם, נקרעים בין היתרונות הענקיים לחסרונות הגדולים. "אני מודע לנזק המתמשך, וכרגע אני מעדיף את זה בגלל הגמישות ולא רוצה לוותר עליה", אומר דרור שניר. אולי זאת אשליה, אבל היא ממכרת.
