להפוך את הפרדיגמה: למה שלא נפקח על השלטון גם אחרי שבחרנו בו?

"באיחור ניכר הגיעה לישראל 'הפוליטיקה החדשה'", אומר ד"ר גולן להט מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, כשהוא מתכוון לפעילות וולונטרית של אזרחים בזירה הציבורית והפוליטית, מהסוג שראינו במחאה החברתית בקיץ האחרון. "הפוליטיקה החדשה כוללת התנהגות שהתפתחה בעולם כבר בשנות השבעים, ובמסגרתה יותר ויותר אזרחים במדינות דמוקרטיות בוחרים להשתתף בשיטת הממשל על ידי פעילות ישירה ומחאתית. זו מגמה ברורה של אנשים שנעשים מעורבים ישירות ולא במסגרות הפורמליות".

מה המטרה: דמוקרטיה טובה יותר

השאלה שמעסיקה את עולם המחקר היא האם בעקבות המגמה האזרחית הזו הדמוקרטיה הולכת ונחלשת, או שמא היא דווקא מתחזקת. לאן אתה נוטה?

"להנחה כי השוני מעיד על חוזק הדמוקרטיה. רוב המחאות שרואים בעולם המערבי הן לא נגדה, אלא משום שהמוחים דורשים דמוקרטיה טובה יותר. לישראל הציפור הזה הגיעה באיחור, אך הגיעה בשעה טובה".

כך חשו כנראה גם חברי ועדת טרכטנברג, שסיכמו לכאורה את המחאה החברתית בכותבם: "זו הזדמנות נדירה להסיר את המחיצות בין מוסדות המדינה לבין אזרחיה, לנסות לבנות מחדש יחסי אמון, לשיתוף אמיתי של הציבור בדילמות המדיניות ובתהליכי החשיבה, ולגלות שהתבונה הקולקטיבית של אזרחי המדינה לא נופלת מזו של נבחרי העם, פקידי הממשלה, שליחי האינטרסנטים המסורתיים או המומחים מטעם. ייתכן כי בנייה מחדש של אמון בין האזרח למדינה תחלחל גם להקשרים אחרים...חוסר אמון הפך לנורמה, המקשה מאוד על תפקוד המערכות השלטוניות, ומובן שהדבר הזין וחיזק את חוסר האמון של האזרח כלפי כל אלה כמכלול".

אך לפי להט, קיים הבדל מהותי בין המחאה בישראל לבין המחאות בארה"ב, והוא התוכן: "התכנים של רוב המחאות בחו"ל נקראים פוסט־מטריאליים, ועוסקים בנושאים כמו איכות הסביבה ובעבר עסקו בפמיניזם ובסוגיות גרעיניות. אנשים אומרים: 'יש לנו לחם ובית, אך אנו רוצים עולם צודק יותר'. כשבודקים את תוכני המחאה בארץ רואים שמה שעדיין מעסיק את האנשים אלו צרכים מטריאליים, כגון ביטחון וחלוקת תקציב אחרת. אלו נושאי יסוד".

אולי עדיין יש לנו בעיה מטריאליסטית?

"אני מניח שזה חלק מהתשובה - אולי לא פתרנו את הבעיות המטריאליסטיות, אם באופן כלכלי ואם באופן תפיסתי. יכול להיות שזה משום שאנו עדיין בונים את קומת ההישרדות, וישראלים עדיין מתעסקים באוכל וברמת הכנסה ואינם מרגישים בטוחים כמו אזרחי ארה"ב".

מה צריך להשתנות בחברה כדי שנעבור שלב?

"ממחאת ההתנתקות בקיץ 2005 ועד מחאת האוהלים בקיץ 2011 אנו רואים פחות מפלגות ויותר שטח. השיח הביטחוני שולט, ורק כשהוא ייחלש יעלו שאר הסוגיות. מתקופת הסכמי אוסלו מ־1993 ועד רצח רבין, היו שנתיים קשות מבחינת פיגועים רצחניים במדינה, אך בפאזה הפוליטית החלו לדבר על פרויקטים בינלאומיים שאפתניים, איכות הסביבה והשקעות זרות. הרמטכ"ל ברק דיבר אז על צבא קטן וחזק ואולי על ביטול גיוס חובה, אולם מאז רצח רבין, ובייחוד מקיץ 2000 לאחר פיצוץ המו"מ עם הפלסטינים, השיח הביטחוני השתלט מחדש".

פרופ' איתן גלבוע ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן טוען כי, "הדוגמה הבולטת ביותר לתנועת אזרחים בארה"ב היא האגודה לזכויות האזרח ACLU שהוקמה כדי לדאוג לזכויות שוות לשחורים ולנשים והיא הצליחה בזה. זה גורם שדוחף חקיקה. ארגון נוסף הוא Common Cause בו חברים 400 אלף איש ומטרתו לפקח על השלטון ולדאוג לכך שנבחרי הציבור יהיו אחראים למעשיהם".

ד"ר מרטין לותר קינג בנאומו "יש לי חלום", 1963. יותר ויותר אזרחים במדינות דמוקרטיות משתתפים בממשל על ידי פעילות ישירה ומחאתית צילום: איי פי

מה תפקידנו: רגולטורים אזרחיים

באחרונה צמחו בארץ גופי פיקוח אזרחיים כמו "המשמר החברתי בכנסת", אשר קם בהמשך למחאה החברתית ושם לו למטרה בין השאר להיות פעיל ונוכח בוועדות הכנסת השונות. גוף אחר הוא עמותת "הסדנה לידע ציבורי", שפועלת להגברת מעורבות הציבור בחברה ובמדינה על ידי הנגשה של מידע ציבורי. בני דאון, החבר בעמותה, הוא אחד ממפתחי אתרי האינטרנט "התקציב הפתוח" ו"כנסת פתוחה", ובקרוב ישיק אתר שיעקוב אחר יישום דו"ח טרכטנברג.

מדוע להנגיש דווקא מידע מסוים?

"יוזמת 'התקציב הפתוח' התעוררה לפני שנה בעקבות השריפה בכרמל. רצינו לבדוק אילו סימנים מראש היו לאסון שכזה. כך גילינו שהמידע הקיים בתקציב המדינה לא מספק, ושצריך לתת לאזרח פלטפורמה שמכילה גם את תקציב הרשויות המקומיות. אנו אמנם רק בתחילת הדרך", אומר דאון, "אך לבסוף המושג 'אזרח' ישתנה, כמו שהמושג 'חבר' השתנה בזכות הפייסבוק".

פרופ' דוד נחמיאס, מומחה למדיניות ציבורית מהמרכז הבינתחומי הרצליה, מציין את "הרגולטורים האזרחיים". "אלו גופים שנפוצים בארה"ב ובסקנדיביה, והם יעילים מאוד ויודעים בדיוק כיצד לפעול, איך להעביר מידע לתקשורת או לאנשים ספציפיים בממשל או בשלטון המקומי. זו פונקציה חיובית מאוד שעוקפת בירוקרטיה ציבורית כדי לתקן חוליים בממשל".

למרות הדוגמאות הרבות מארה"ב, פרופ' גדעון רהט, ממחלקת מדע המדינה באוניברסיטה העברית ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מצטט מחקר לפיו פעילות מסוג זה דווקא פחתה לאורך השנים. "ישנו מחקר שתולה את האשמה בטלוויזיה, שתפסה חלק משמעותי בחיי האזרח האמריקאי. הסבר אחר הוא מעבר מפוליטיקה חוץ־פרלמנטרית לתוך־פרלמנטרית. גיוס המונים כפי שנעשה בזמן המחאה בארץ מקבל מומנטום שמספיק רק לכמה שבועות. כדי להחזיק אותו חייבים להקים תנועות, כפי שקרה למפלגות הירוקות בעולם. אנשים התחילו מאידיאל שכלל אי־כניסה לפוליטיקה, אך הבינו שלאורך זמן אין ברירה אלא לסתום את האף וליצור מפלגה. גישה אחרת סבורה שההשתפות האזרחית כלל לא פחתה אלא שינתה את אופייה, והיום היא נכנסת לזירת הצרכנות למשל, כמו במחאת הקוטג' - פעילות פוליטית שלא היתה בעבר".