הזדמנות למגזר הציבורי: הבעיות צפות, הפתרונות לא
הטיפול בבעיות המגזר הציבורי מתסכל לא פחות מהבעיות עצמן. רק 5 עמודים בדו"ח טרכטנברג עוסקים במגזר הציבורי, אך הם כוללים ביקורת נועזת וקשה. הפתרונות, כמו העברת כוח מהאוצר, הפחתת הבירוקרטיה ויצירת "גמישות ניהולית", לא חדשים, אך דבר במערכת הפוליטית לא מעיד על אימוצם הקרוב
דו"ח טרכטנברג עמוס בהמלצות המיועדות לתקן כשלים שונים במשק הישראלי, ומוכיחות אגב כך שאף אחד מהכשלים אינו גזירת גורל. כפי שהיה ידוע תמיד, רבות מהבעיות במשק הישראלי נובעות מתהליכי קבלת החלטות פגומים של הדרג הפוליטי והפקידות הבכירה, וכן מכושר הביצוע הנמוך בשירות המדינה ובמגזר הציבורי. בניגוד לנושאים רבים אחרים שנגעה בהם ועדת טרכטנברג, בנושא הכשלים במגזר הציבורי אין כמעט מחלוקת בין תומכי הדו"ח למתנגדיו.
אף שבדו"ח הוקדשו רק חמישה עמודים לבעיות הסקטור הציבורי, הם מכילים כמה מהאמירות הקשות ביותר שניפקה ועדת טרכטנברג. השירות הציבורי מתואר בין השאר כ"תמוה וחסר היגיון", "יוצר תחושת תסכול אצל האזרח", וכזה המורכב מ"שכבות גיאולוגיות של בירוקרטיה". הוועדה מוסיפה כי "התור לקבלת שירות מצמיח מאכערים ולוביסטים", "מתפתחת תרבות של קשרים והעדפה למקורבים" ו"משתרשת תופעה של שיקולים זרים וטיפוח בעלי אינטרסים". לשכות השירות "חלשות ונטולות יכולת ביצוע" ו"משרדי הממשלה לא ששים להישמע לסדר היום הממשלתי". כתוצאה מכל אלה, "האזרח נאלץ להסתפק ברמת שירותים נמוכה".
5 כשלים יסודיים
טרכטנברג מזהה חמישה כשלים יסודיים בתפקוד השירות הציבורי: כשל במימוש מדיניות הממשלה; בירוקרטיה מכבידה; שיתוף פעולה לקוי בין משרדי הממשלה; מבנה קשיח מדי של יחסי העבודה; וכשל חמישי, המשותף לבעיות רבות אחרות במדינת ישראל - ליקוי בחשיבה ובתכנון לטווח ארוך. "הניהול במערכת הממשלתית מתבסס על אתוס של ביצוע ולא על אתוס של תכנון, המעדיף קביעת עובדות בשטח ואלתור על פני תהליך קבלת החלטות מסודר", נכתב בדו"ח. ממש כאילו דבר לא השתנה מימי ראשית המדינה.
אם מישהו אינו מבין עד כמה מדובר בבעיית עומק, די שייזכר בכל פעם שבה נאלץ לעמוד שעות ארוכות בתור במשרד ממשלתי, או בפעמים שבהן השתאה מול תוכנית ממשלתית חדשה, שנועדה להחליף תוכנית שאושרה רק זמן קצר לפני כן אך לא יצאה לפועל.
ביולי 2008, למשל, הציג שר האוצר לשעבר רוני בר־און תוכנית גרנדיוזית לקידום הפריפריה, שהיתה אמורה להיות מאושרת כחלק מתקציב 2009. אבל התנגדויות ראשי רשויות וחברי כנסת, התפטרות אהוד אולמרט מראשות הממשלה וההליכה לבחירות השאירו את התוכנית החשובה עמוק במגירות אגף התקציבים. דוגמה אחרת, שפתרונה מסתמן בימים אלה, היא סירובם של עובדי משרד הפנים להקים את המאגר הביומטרי, כל עוד לא יובטחו להם תוספות שכר על פעילות זאת.
6 פתרונות מוכרים
טרכטנברג מודה כי עקרונות הרפורמה שהוא מציע בשירות הציבורי אינם חדשים, וכל מי שעסק בתחום העלה רעיונות דומים: חיזוק הסגל המקצועי במשרדי הממשלה; העברת יותר סמכויות ואחריות ממשרד האוצר, ממשרד רה"מ ומנציבות שירות המדינה אל שאר המשרדים; קביעת אסטרטגיה כלכלית־חברתית מדידה; והפחתת בירוקרטיה. בנוסף ממליצה הוועדה למנוע כפל רגולציה ולשפר את שיתוף המידע בין גופים ציבוריים; וכן להעביר יותר כוח אל המנהלים במגזר הציבורי על חשבון ועדי העובדים, כחלק מ"גמישות ניהולית" שתאפשר בין השאר לתגמל עובדים מצטיינים ולפטר אחרים. בהסתדרות אולי לא יודו בכך, בעיצומו של עוד משא ומתן שלא מתרומם ואחרי ביקורת חריפה של האוצר על התנהלות הוועדים ופערי השכר במגזר, אך גם שם מבינים שמה שהיה לא יכול להימשך.
3 בעיות ביישום
אם זהו המצב, מדוע בכל זאת מעריכים כמעט כולם שהסיכוי למימוש המלצות טרכטנברג כה קטן? יש לכך שלוש סיבות עיקריות.
1) יחסים טעונים בין ההסתדרות למשרד האוצר. בין הצדדים יש חוסר אמון ומתח מובנה בשל העמדות המנוגדות בין ארגון העובדים הגדול למעסיק הגדול, אם כי בשנים האחרונות דווקא חתמו הצדדים על כמה הסכמים בגופים ציבוריים, שעשויים לבשר על תחילתה של הגמישות שהומלצה בדו"ח. אלא שהגמשה מסוימת במע'צ, במקורות או במינהל מקרקעי ישראל אינה בהכרח סימן למהלך מורכב לכל רוחב משרדי הממשלה.
המדינה עצמה לא ערוכה תקציבית לשינוי מבנה השכר הנדרש כחלק מתהליך כזה, בעוד שיו"ר ההסתדרות עופר עיני אינו מוכן לבצע שום רפורמה רוחבית טרם הסדרת מעמדם של עשרות אלפי עובדי חוזים אישיים, מיקור־חוץ ועובדי קבלן בשירות המדינה. אם היתה כאן הזדמנות לכך שהצדדים ילמדו לסמוך קצת יותר זה על זה ויוכלו להתחיל בהכנסה הדרגתית של עובדים לחוזים קיבוציים, בתמורה להגמשת יחסי העבודה במקומות אחרים, נראה שגם היא עברה נוכח ההתפתחויות האחרונות במשא ומתן בין האוצר להסתדרות והביקורת החדשה שהושמעה אתמול על ועדי העובדים בוועדת הכספים.
2) הדמויות שאמורות להוביל את המהלך. אין זה המקום לביקורת על נציב שירות המדינה הקודם, שמואל הולנדר, אך בקשר לרפורמה בשירות הציבורי די להזכיר את הציפיות העצומות ממחליפו בתפקיד, עו"ד משה דיין. מי שחיכה זמן רב למינויו של נציב חדש כדי לקדם את הרפורמה הן שתי הצלעות האחרות במשולש הדרוש להנעתה: מנכ"לי משרד רה"מ ומשרד האוצר, אייל גבאי וחיים שני, שעסקו בנושא זמן רב. אלא ששני אלה פרשו מהמערכת וקשה לראות את הרפורמה מקודמת בלעדיהם.
3) פוליטיקה קצרת טווח במקום חשיבה לטווח ארוך. כיצד מחוללים רפורמה המחייבת תכנון אסטרטגי לטווח ארוך בממשלה שבה אין מי שמוכיח חשיבה כזו? כל עוד ההנהגה לא מצטיינת במחשבה לטווח ארוך, גם לא צפויה רפורמה שתעלה את ערכה של החשיבה לטווח ארוך.
ברמה הפוליטית קשה לראות איזה שר יסכים לבלות את הקדנציה הקצרה המזומנת לו באינספור פגישות ועיבוד דו"חות, בדרך לכתיבת תוכנית עבודה מורכבת ומסובכת, שיישומה יכלול התעמתות עם גורמים רבי־כוח, ועדי עובדים ופקידים בכירים. אין שר שיניע מהלך כזה, כל עוד הנושא אינו מקבל כיסוי תקשורתי המפצה על העבודה הקשה.
"השירות הציבורי תמוה וחסר היגיון":
"יוצר תחושת תסכול אצל האזרח"
"מורכב משכבות גיאולוגיות של בירוקרטיה"
"התור לקבלת שירות מצמיח מאכערים ולוביסטים"
"מתפתחת תרבות של קשרים והעדפה למקורבים"
"משתרשת תופעה של שיקולים זרים וטיפוח בעלי אינטרסים"
"לשכות השירות חלשות ונטולות יכולות ביצוע ממשיות"
