יוסי קוצ'יק: "כשאמי ראתה שמישהו שמרוויח כסף מתלונן, היא אמרה: 'מזל שיש במה לנגב את הדמעות'"

נולדתי בתל אביב לאמי רינה ולאבי חיים, שהגיעו מפולין. רוב משפחתו של אבי הושמדה בשואה. אמי עלתה לארץ אחרי המלחמה ללא משפחה, כולם הושמדו. היא עלתה באוניית המעפילים אקסודוס, ועם הגעתה לחופי ישראל הוגלתה למחנה עקורים בגרמניה. שם למדה להיות אחות וחזרה לארץ בסביבות גיל 19, ישר לשירות צבאי, וכך הכירה את אבי, ששימש קצין רכב בחיל האוויר. גדלתי ללא משפחה מורחבת, החברים היו המשפחה.

"השם המקורי של אבי, מומחה לרכב, היה קוציק, אבל הוא התגלגל להיות קוצ'יק. הילדים שלי מתים עליו, זה שם נושם. אבי נפטר בגיל צעיר, 49, כשהייתי בן 17, אחי רוני היה בן 12 ואחותי מיכל בת 6. אמי היתה אז בת 38 בלבד, והפכה לדמות המרכזית בחיי. היא עשתה הכל כדי לספק לי ולאחיי חיים יציבים ובריאים. אחרי מות אבי פתחה חנות כדי להתפרנס, על זוועות השואה מעולם לא דיברה איתנו ואנחנו לא שאלנו.

1955. יוסי קוצ'יק ביום הולדת 4 עם אביו חיים ואמו רינה בבית ברמת החייל

"בכיתה י' נשארתי כיתה. הייתי עצלן, לא אהבתי את בית הספר, אבל אהבתי מאוד את חוף גורדון ואת הדיונים בבית המשפט. כשאמא גילתה שאני מתפלח מבית הספר באופן קבוע היא ניסתה להבהיר לי: 'אתה פוגע בעצמך ובעתיד שלך'. אצל הפולנים כשהילד מפשל, חבל על הזמן. באותה שנה יצאה משלחת חילופי הנוער הראשונה בין ישראל לגרמניה, והחילופים דרשו לארח משפחה גרמנית. כשביקשתי להשתתף אמי אמרה לי חד־משמעית: 'אני לא מארחת ילדה גרמנית אצלנו בבית', אבל אחרי יומיים שינתה את דעתה ואמרה: 'הדור של הילדים לא אשם במה שקרה'. אירחנו את הנערה, ובסוף מי שנשארה איתה בקשר שנים רבות היתה אמי. היא לימדה אותי דבר חשוב: לשמור על ראש פתוח ולא להתקבע בשנאות העבר.

"גם חלק מכישורי המשא ומתן שרכשתי היו ממנה. כשהלכנו לקנות נעליים או בגדים, היא התמקחה ואנחנו היינו נמלטים. המיקוח התחיל בשאלה 'כמה הנחה אני מקבלת?', ובשלב מתקדם של המיקוח אמי הניחה על השולחן כסף ואמרה: 'זה הסכום שאני מוכנה לשלם', לקחה את החבילה והלכה. סוחרי השכונה תמיד קיבלו אותה באהבה, אף שהיתה נושאת ונותנת קשוחה.

"לאמי היו גם כמה משפטי מחץ. כשבאנו אליה בטענות על משהו היא תמיד אמרה: 'מלאכים יש רק בשמים'. כשראתה שמישהו שמרוויח כסף מתלונן על צערו ועל קשייו, היא אמרה: 'מזל שיש במה לנגב את הדמעות'. כשהתמניתי לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ב־1999, כשנכנסתי לחדר בתום הטקסים התבוננתי בחלון וחשבתי לעצמי: 'כשבן של מישהי ששרדה את השואה יושב בלב לבה של הריבונות הישראלית, אין ניצחון גדול מזה בשבילה'. אני בטוח שהיום היא מרגישה שהיא הצליחה, אף על פי שנשארתי כיתה".