כמה יעלה החטוף הבא?

פרופסור יקר,

איך מדינת ישראל הגיעה לעוגן האבסורדי שעבור שבוי אחד היא משלמת באלפי אסירים? ואיך אפשר לשנות את הסטטוס קוו?

אלון

ברור שהמחאות וההפגנות שהיו פה בזמן האחרון השפיעו מאוד על הפוליטיקאים, ודחפו אותם לחפש דרך לשפר את תדמיתם. הצד שהחזיק בגלעד שליט הבחין בכך והבין שקלף המיקוח שלו חזק במיוחד. ייתכן שאם היו בישראל פחות בעיות חברתיות ויותר תחושת ביטחון ולכידות, החמאס היה מתפשר לבסוף על פחות אסירים. חוץ מזה, שים לב שהיו המון הפגנות ציבוריות בעד שחרור שליט וכמעט לא היו הפגנות נגד שחרור אסירים. התחושה היתה שדעת הקהל בישראל חד־משמעית, וגם זה השפיע.

ויש לכך סיבה, והסיבה היא תופעה שכבר דיברתי עליה פעם במדור הזה: אפקט הקורבן המזוהה. באפקט הקורבן המזוהה הכירו גם יוזף סטלין, שאמר: "מוות של אדם זו טרגדיה, מוות של המונים זו סטטיסטיקה", וגם אמא תרזה, שאמרה "אם אביט בהמונים לא אפעל, אם אביט באחד, אפעל". כשראינו את דיוקנו של גלעד שליט ושמענו את הוריו, כל אחד מאיתנו כאב קצת את כאבו וכאבם. אבל הרבה יותר קשה לנו להרגיש את הצד השני של המשוואה, למשל את הסבל שיהיה מנת חלקם של מאות האנשים שאולי ייפצעו או ייהרגו כתוצאה משחרור המחבלים האלה. ההפסד העתידי, הכאב של אנשים רבים שאיננו מכירים ושכמה מהם אולי עוד לא נולדו, יותר ערטילאי ופחות נתפס.

גלעד שליט ביום שחרורו. מצדיע לנתניהו צילום: איי אף פי

אתה שואל מה אפשר לעשות, ואם העוגן הזה ישמש נקודת פתיחה למיקוחים בעתיד. אנחנו יודעים שכאשר אנחנו מגיעים למספרים וסכומים אחרי מחשבה ומאמץ, הם פעמים רבות נחרתים בזיכרון, ואחר כך מהווים נקודת פתיחה לפעם הבאה. לכן, סביר שאם אי פעם נהיה במצב דומה, אלף אסירים תמורת שבוי אחד יהיו נקודת המוצא. האם אפשר יהיה לשנות זאת? אולי, אם הסביבה והמצב ישתנו עד כדי כך שאפשר יהיה לומר ש"כללי המשחק" השתנו. לי קשה לחשוב על נסיבות כאלה, ולדעתי עלינו להתכונן למציאות החדשה הזאת. היא בעייתית, אבל דבר אחד שברור הוא שצריך היה להגיע לאיזושהי החלטה.

שאלות לדן אריאלי askdan@calcalist.co.il