מטה אפל החדש: הצלחת המעופפת הכי מסקרנת בקליפורניה

המטה של אפל קטן עליה: החברה, שמעסיקה כ־12 אלף עובדים בקופרטינו שבקליפורניה, מתוכם רק 2,800 במטה הנוכחי, הציגה לאחרונה בפני קברניטי העיר את התוכנית שלה למטה חדש. זה לא ממש נעים להודות, אבל מדובר בצלחת מעופפת עם חור במרכז. על פי התוכנית שהציג סטיב ג'ובס רגע לפני שפרש, תשתרע הצלחת על שטח של 600 דונם, ובמעטפת הבניין לא תהיה אפילו פינה אחת. בחצר המרכזית יינטעו משמשים. בנייתה של הספינה־האם, תרתי־משמע, תסתיים ב־2015.

מטה אפל החדש

נעליים יחפות / טלי שמיר

בתיאטרון, במסעדות, ברחוב. ניו יורק מלאה אנשים שמתהלכים בדבר הזה שמצולם כאן. הצונאמי שנולד מהרצון לדמות הליכה יחפה גורם היום לחובבי האופנה להתגעגע לקרוקס.

הנעליים היחפות צילום: MCT

מיי קיפ־און: הצעצוע לאוטיסטים שהופך ללהיט / מיכל פלד פליישר

למומחה הרובוטיקה היפני הידקי קוזימה היה רעיון: מאחר שילדים אוטיסטים מתקשים לתקשר עם ילדים אחרים, למה שלא ייבנה עבורם רובוט שעמו יהיה להם קל יותר לתקשר? כשהילד דיבר, קיפ־און פנה לעברו והנהן. כשליטפו אותו, הוא גרגר בנחת. כשדקרו אותו באצבע, הוא התעטש. קיפ־און, שאחסן בתוכו רכיבים בשווי 30 אלף דולר, נחשב להצלחה: ילדים אוטיסטים החלו להביט לו בעיניים, לתקשר איתו ולדאוג לו.

הרובוט היה ונשאר כלי טיפולי אלמלא החליט עובד של קוזימה לתכנת אותו כך שיוכל גם לרקוד, לצלם ולהעלות את הסרטון ליוטיוב. בחברת הצעצועים הבריטית וואו! סטאף קלטו את הפוטנציאל, והחלו לעמול על גרסה להמונים. כיום בונים בענקית הצעצועים האמריקאית טויס אר אס על כך שהרובוט היפני יהיה הלהיט הבא של חג המולד. "כשרואים אותו רוקד, אי אפשר שלא להתאהב בו", אמר סגן נשיא הרשת. צודק.

מיי קיפ און צילום: Bre Pettis

טיובקראש: הבלוג שמצלם אותי / יואב בורנשטיין

הנסיעה ברכבת התחתית של לונדון היא החוויה הכי מנוכרת בשגרת היום של רוב תושבי העיר, אבל בלוג חדש הופך אותה למרגשת מעט יותר. טיובקראש (TubeCrush.net) מפרסם תמונות של גברים חתיכים שצולמו בהיחבא בזמן הנסיעה, וציבור הגולשים מוזמן לדרג את חתיכותם. הבלוג, שהקימו ארבעה חברים מלונדון, הפך ללהיט ויראלי, עם 250 אלף כניסות בחודש ומועדון מעריצים בטוויטר ובפייסבוק.

מקום 1, נצפה ב-Circle Line

"ערב אחד ראינו בטלוויזיה תוכנית שבה 30 נשים שופטות בחור על בסיס איך שהוא נראה", מספר אנדי קאופמן, אחד ממקימי האתר. "אחד החברים הראה לנו תמונה של בחור שצילם ברכבת התחתית עם הטלפון הסלולרי שלו, וחשבנו שיהיה מצחיק לעשות משהו דומה באינטרנט". ארבעת המייסדים לא בדיוק דאגו בעניין הפרטיות: היא כבר מזמן לא קיימת ברכבת התחתית של לונדון, שמרושתת ב־12 אלף מצלמות.

בימים הראשונים התמונות שהתפרסמו בבלוג צולמו בעיקר על ידי הומואים, אבל היום רוב התמונות נשלחות על ידי נשים. מחירי התקשורת הסלולרית בבריטניה, שנמוכים משמעותית מהמחירים בישראל, הביאו לכך שכמעט כל הנוסעים ברכבת התחתית מחזיקים בסמארטפון עם מצלמה. העלאת תמונה לבלוג לוקחת פחות מחמש דקות, ורובן מתפרסמות בעילום שם.

מייסדי הבלוג מספרים שרוב הכניסות הן מבריטניה, אבל לאתר יש מעריצים רבים גם בארצות הברית, ברזיל, ספרד ויפן. בעקבות ההצלחה הם הקימו בלוג־אח שנקרא SubwayCrush ומפרסם תמונות מהרכבת התחתית של ניו יורק, ובהמשך הם מתכננים אתרים דומים גם לפריז ולברצלונה.

השלב הבא בתוכנית הוא להפוך את טיובקראש לאתר היכרויות, שיחבר בין צלמות (וצלמי) הפפראצי למצולמים. "בבריטניה לאנשים אין אומץ לגשת ולהתחיל לדבר עם מישהו שאינם מכירים", אומר קאופמן, "אני יודע שהרבה פעמים ראיתי ברכבת מישהו שמצא חן בעיניי ולא היה לי אומץ".

טומס: נעלי הבד מארגנטינה תורמות לחברה / טלי שמיר 

ב־2006 נסע בלייק מיקוסקי האמריקאי לארגנטינה כדי ללמוד לשחק פולו. הוא ראה שם לא מעט ילדים יחפים, וגילה גם את נעלי האלברגטה, נעלי בד מסורתיות שמשמשות חקלאים (ושחקני פולו). מיקוסקי עשה אחד ועוד אחד, והחליט להקים חברת נעליים של אחד ועוד אחד: על כל זוג נעליים שהיא מוכרת, החברה תורמת זוג נוסף לילד נזקק. לחברה הוא קרא Toms (בעקבות המשפט Shoes For Tomorrow - נעלים למען המחר), וקיווה למכור 250 זוגות.

חמש שנים לאחר מכן, טומס היא חברת ההנעלה הצומחת ביותר בארצות הברית. החברה הרווחית, שכבר מכרה יותר ממיליון זוגות, ותרמה מספר זהה, הקימה גם קו משקפיים עם מודל דומה והפכה את מיקוסקי למרצה מבוקש ולנער הפוסטר של יזמות חברתית. "ברצון האנושי לתת ולעזור לאנשים אין שום דבר חדש", נכתב עליו ב"וול סטריט ג'ורנל", "אבל החיבור של זה לחברת נעליים הוא חדש".

בספרו החדש שיצא החודש בארצות הברית, "התחל משהו חשוב" ("Start Something That Matters"), טוען מיקוסקי שאין צורך להפריד בין פילנתרופיה לעסקים, כל מה שצריך זה יוזמה ורעיון טוב: "אתה יכול להרוויח כסף, להשיג הגשמה עצמית ולהשפיע לטובה בו בזמן", הוא כותב. גם עכשיו, כשהפך לסופר מן המניין, מיקוסקי לא שכח את המודל שייסד: על כל ספר שנקנה מקבל ילד ספר שהוא זקוק לו. 

טומס. שניים במחיר אחד צילום: MCT

המבורגר שף: בישול עילי במטבח הביתי / אחי רז

ההמבורגרים שלכם, עם האנטרקוט והטלה האלה, פשוט משעממים מדי, בוודאי בשביל הטרנד המתפתח של הכנסת הבישול העילי למטבח הביתי. עוד ועוד ספרי בישול מציעים לאמץ גרסאות פרימיום גם לקלאסיקה השחוקה הזאת. לדוגמה, המבורגר מח עצם עם חמוצי 24 שעות וצ'יפס ספוג עשבי תיבול של הבלוגר ארון פאנון (לינק: bit.ly/nI4FQd). דרושה קצת השקעה, אבל הצילום המשגע לגמרי מכריע את הכף. הכינו את הגריל!

המבורגר שף

סיפורים בלי התחלה, אמצע וסוף: היצירות החדשות שואבות השראה מהאינטרנט / ענת טוריסקי

פעם עלילות ספרים וסרטים היו ליניאריות, ונקבעו מראש בידי היוצר. ואז הגיע האינטרנט, עם הגלישה במקביל בכמה מסכים, הדילוג בין לינקים והערב רב של סיפורים וקולות שמתאסף ברשת החברתית. האינטרנט התחיל, לאט לאט, לשנות את הדרך שבה סיפורים מסופרים ולהוליד אב־טיפוס חדש של יצירות: כאלה שבהן הצופה (או הקורא) לא נשען לאחור ועובר בנתיב שהיוצר הניח לפניו, אלא מטייל בעצמו בעלילה המתפצלת והמסתעפת ועוקב אחריה ממדיום למדיום, בלי להישאר מחויב לסדר שרירותי של פרקים וסצינות.

"כריש זיכרון". חלק מהסיפור טרם התגלה

כדי להבין את המהות לא צריך לחפש רחוק: "האח הגדול" ו"24/7" (כן, יש ריאליטי כזה) מכילים, לצד השידור הערוך שדומה לסדרת טלוויזיה, גם שידור ישיר, שאולי נברא בשביל המציצנות אבל גם מאפשר, לראשונה, להיכנס ל"עולם האמיתי" של דמויות בתוכנית טלוויזיה, לגלות בו עלילות אחרות, לבחור בו את הגיבורים ולמצוא בו סיפורים מסועפים ללא עזרת במאי.

וישנן עוד דרכים: בחנויות הספרים בארצות הברית אפשר לקנות ספרים "פרי עטם" של האנק מודי, הסופר שדמותו עומדת במרכז סדרת הטלוויזיה "קליפורניקיישן", ושל ריצ'רד קאסל, הגיבור הבדיוני של סדרת המתח "קאסל". אלו אינם נובליזציות של הסדרות או עוד מרצ'נדייזינג סתמי - אלא רומנים לכל דבר, שמתחזים ליצירה אמיתית של הדמות מהטלוויזיה. הספר של מודי אפילו זכה לביקורות לא רעות.

ויש מי שהולכים רחוק יותר: ספר המדע הבדיוני "כריש זיכרון" של הסופר הבריטי סטיבן הול מכיל 36 פרקים "אבודים", או כפי שהול קורא להם "נגטיבים", שנכתבו כדי להרחיב את הסיפור, ופוזרו ברחבי העולם. כמה מהם שולבו במהדורות שונות של הספר (אחד מהם נמצא רק בתרגום העברי), אחרים באינטרנט. כמה מהפרקים עדיין לא נמצאו, ומעריצי הספר התאחדו ברשת כדי לחפשם. דוגמה מרשימה אחרת היא "קלוברפילד": לסרט האסונות מ־2008 חוברה מיתולוגיה עתירת רפרנסים והרחבות לסיפור שמפוזרת ברחבי הרשת, בין אתרים בדויים, רשתות חברתיות ובעוד פינות לא צפויות. פרויקט שאפתני נוסף, שגורלו לא ברור, הוא "The Mongoliad": מעין "סיפור בקוד פתוח" שקוראיו מוזמנים להשתתף בו ולפתחו, תרומה אחרי תרומה, לסאגה נרחבת.

הניסיונות האלה נראים כולם כדמדומי שחר של ז'אנר סיפורי חדש, שלא יוגבל למחבר אחד, קו עלילה אחד ומדיום אחד. הז'אנר הזה עתיד לצמוח סביבנו ובעזרתנו, בכל נתיב שהדמיון האנושי יאפשר.

מעיל זניה: האופנה שהאפיפיור נפל בה / קרנית אהרני

לפני מאה שנה ייסד החייט ארמנג'ילדו זניה באיטליה בית עסק קטן לאופנת גברים. העסק גדל, וכיום זניה היא אימפריה משפחתית לאופנה בניהולו של ג'ילדו, נכדו של ארמנג'ילדו. מי שקונה זניה משלם הרבה (מ־200 יורו לחולצה ועד יותר מ־3,000 יורו למעיל) ומצפה לטוב ביותר, ולכן בכל מוצרי החברה נעשה שימוש בבדים חדשניים ובטכניקות ייצור מתקדמות. בזניה אוהבים לעבוד עם בדים כמו Ecotene, העשוי מ־100% פלסטיק ממוחזר ומשמש לבטנות, לתפרים ולעתים גם לבד החיצוני, ו־Thermotene, ההמצאה האחרונה, בד הסופג את קרני השמש בצורה אופטימלית, כך שטמפרטורת החליפה עולה בכמה מעלות.

שליטת זניה במוצר מושלמת: זו החברה היחידה בעולם לאופנה ברמה גבוהה שהכל בבעלותה - מהכבשים בניו זילנד, דרך יצרניות החוטים, אריגת הבדים וכמובן המעצבים והיצרנים. עם כזו הקפדה, לא פלא שאפילו האפיפיור, ידיד אישי של המשפחה, מחזיק בארונו כמה חליפות (לבנות) של החברה.

מעיל זניה

ילקוט למשרד / לרה רוטר

ההצהרה האופנתית המפתיעה של השנה היא תיקים בגזרת ילקוט. הם מככבים על מסלולי התצוגות ומחליפים את התיקים ליומיום בקרב גברים ונשים כאחד.

תיק של נטע שדה

בירות בוטיק: מוציאות לפנסיה את היינקן וטובורג / איציק שאשו

זו השעה של הבירה. ואני לא מדבר איתכם על סתם בירה. אני מדבר על בירות בוטיק - בירות של מיקרו מבשלות, Craft Beers, תבחרו אתם את ההגדרה. כמה מהבירות האלה נולדו בחצר האחורית של איזה בירולוג חובב מבוסטון או מבת ים ששיחק עם מים ושמרים, ויצא לו משקה טרי עם מנעד טעמים וריחות שמעיף את הראש עוד לפני שהאלכוהול משפיע.

לפי איגוד מבשלי השיכר האמריקאי, תעשיית הבירה שם צומחת בשנתיים האחרונות בשיעור דו־ספרתי חסר תקדים לתקופת המיתון. זו לא רק סטטיסטיקה: היא מראה שאומת הבדווייזר, שתמיד העדיפה בירות דיאטטיות או את מה שהופיע בפרסומות בסופרבול, משנה כיוון לאנינות טעם.

ומה בקרב העם השותה בציון? היצע הבירות המיוחדות מהעולם עולה כאן מדי חודש, ואיתו גדלה קבוצת השתיינים שמתקשים לחזור אחורה, אל הבירות התעשייתיות המפוסטרות והמוגזות.

וקורה כאן עוד משהו: גם הישראלים מתחילים לייצר בירות בוטיק, ב־15 מבשלות עצמאיות שפועלות כיום בישראל. אחת מהן, מבשלת נגב, נרכשה ביוני על ידי יבואנית הבירות המיוחדות נורמן פרימיום, ואחרת, אלכסנדר, נכנסה לתפריט של מחלקות היוקרה באל על.

ועכשיו תראו, צריכת הבירה בישראל היא משהו כמו 13–14 ליטר בממוצע לאדם, שזה 40 בקבוקים בשנה, כלומר פחות מבקבוק בשבוע! אז דחילק, אם אתם מסתפקים בבקבוק בשבוע, לפחות שהוא יהיה שווה את הכרס שאתם מקפידים לטפח כל כך יפה.

בירות בוטיק צילום: גיא אסיאג

דיור בר השגה: כר הניסויים של האדריכלות באירופה / אסף לרמן

המושג בעל הניחוח הארכאי "דיור בר השגה" שב בקיץ הזה באחת לשיח הציבורי, והפך לצו השעה. לכולם מגיע דיור, וההתערבות הממשלתית ביצירת דירות חדשות, שנראתה עד לא מזמן כנחלת העבר, חזרה לקדמת הבמה. בישראל, "דיור בר השגה" הוא שם קוד ל"קטן, זול ורחוק". האם זה טוב מספיק?

כחלק ממהלך ההפרטה הועברה היוזמה לבניית בנייני מגורים מהמדינה ליזם הפרטי. כתוצאה מכך, התוצר האדריכלי (שכונה, בניין, דירה) השתנה לחלוטין. בעידן שבו המדינה עדיין ראתה עצמה כיזמית, תכנון מרקם המגורים שם במרכז גיבוש מתווה ליצירת קהילות.

היזם הפרטי, לעומת זאת, מחויב בראש ובראשונה לעקרון הרווח, ולכן במקום מרקם שכונתי מדברים על יחידות דיור, וכמה שיותר מהן. המשוואה פשוטה: ככל שהיזם מייצר יותר שטחים מניבים (שטח נטו), ופחות שטחים אחרים (ברוטו), כך הוא ימקסם את רווחיו. התוצאה: מרבדי מגורים חד־ממדיים ורוויים בניינים משוכפלים, עם כמה שיותר יחידות דיור וכמה שפחות שטחים ציבוריים.

אלא שאז הופיעה המחאה. אנשים רוצים לצייר לעצמם עתיד חדש, חיים אחרים, ובוחרים פתאום לעזוב את יחידת הדיור שלהם ולצאת החוצה. זיעה במקום מזגן, שלט מצויר במקום עכבר, להיות ביחד וכמה שיותר.

המחאה מתפרשת במרחב ומציירת את עצמה כצורה בפני עצמה, שהיא למעשה ארגון ספונטני של קהילה. אוהלים, מעגלי דיון, מטבחים, מופעים - המחאה מציירת מרקם מגוון ועשיר. היא דורשת מאיתנו להסב את הדיון מכמות לאיכות, ולבחון מודלים חדשים לסביבת המגורים בישראל.

זול, קטן ורחוק פשוט לא יעשו את העבודה הפעם. המגורים שאותם נדרשת הרשויות ליזום חייבים להיות אחרים בתכלית. זה כבר קורה באירופה, שבה יוזמות הרשויות דיור ציבורי באופן רציף, והוא מהווה חלק ניכר ממצאי המגורים. אדריכלים בעלי שם, או כאלו שעשו את שמם דרך זכייה בתחרויות האדריכליות שדרכן פרויקטים אלו באים אל העולם, מציבים בשנים האחרונות את הדיור הציבורי בראש השיח.

מבחינה מקצועית, אלו הם פרויקטים יוקרתיים במיוחד, אף על פי שעלות בנייתם זולה באופן מכוון. דרכם חוקרים האדריכלים ומנסחים מחדש את תפישת הקהילה בעידן המודרני. בלוק המגורים סלוסיה במדריד, למשל, שתכנן משרד האדריכלים ההולנדי הנודע MVRDV, מעניק לשטחי הברוטו חשיבות שווה, אם לא גדולה יותר משטחי הדירות. פרט לחצר המרכזית הגדולה, הבניין עצמו מחורר בחללים ציבוריים שכמו טיפסו מעלה והתמקמו בין כל זוג דירות.

ייתכן מאוד שהתוצאה אינה נגישה במבט ראשון לעין הישראלית, שתתקשה לקבוע אם הבניין יפה או מכוער. מה שבטוח, ללא כל ספק, זה שזהו בניין חדש ואמיץ. בעזרת הדוגמה הרעיונית שהוא מציב אפשר לנסח מחדש לא רק אילו מבנים היינו רוצים לראות כאן בעתיד, אלא גם אילו קהילות ואיזה עתיד היינו מאחלים לעצמנו.