חקר ביצועים: שנה טובה לדפני ליף ולצרכן החדש

בתפילה נושנה אבל אחרת

השנה שוב שילמתי 700 שקל עבור מקום לחגים בבית הכנסת שלי. 700 שקל שעבורם שוב אשב בתפילות הימים הנוראים באותו המקום, אתפלל מאותו המחזור, ואשמע את אותן המנגינות מאותם החזנים (כבר לא אספור את העמודים עד לסוף התפילה, אני כבר יודע בדיוק באיזה עמוד ובאיזו שעה היא תסתיים). מה בכל זאת משתנה? ההרגשה הפרטית שלי, הכוונה הפנימית שאצוק לתוך אותן המילים. אינה דומה התפילה שהתפללתי בראש השנה לפני שלוש שנים כרווק המחפש בת זוג לזו שהתפללתי לפני שנתיים כנשוי המצפה לילד, לזו שהתפללתי בשנה שעברה כאב טרי לתינוק בן שבועיים. גם השנה, בינות לאותן המילים והמנגינות המוכרות כל כך, אין לי ספק שמשהו יתחדש לי בתפילה.

אורי רוזביץ

שיפה ושונה תהא השנה בזכות דפני ליף

סוף סוף זה קרה. במקום לדבר על שטחים תמורת שלום ובעיות הביטחון הבלתי נגמרות, התחלנו לדבר על כלכלה, על חברה, ובעיקר על איך היינו פראיירים כל כך הרבה שנים ולא אמרנו מילה. פתאום הבנו שהבעיה היא לא רק אצלנו, אלא במבנה המעוות של המשק הישראלי, שמאפשר למעט מדי אנשים ליהנות מפירות ההצלחה. אז אפשר לנסות להכתים את דפני ליף באינספור דרכים לא רלבנטיות, אבל אי אפשר להתעלם מהמהפך התודעתי שהיא חוללה. השינוי כבר כאן, בדגשים, בשפה, בסדר היום, באיך אנחנו קונים בסופר, בגובה העמלה שאנחנו משלמים לבנק אחרי שהתווכחנו איתו, בהתלבטויות הארוכות שמתנהלות בכל חברה עסקית לפני שהיא מעלה מחיר. כל זה לא היה כאן בשנה שעברה.

גולן פרידנפלד

דפני ליף צילום: אריאל בשור

שנה טובה לצרכן החדש

ליד מקרר הגבינות בסופרמרקט עמדו השבוע שני קונים, והתלבטו בין גביע גבינה של 250 גרם ב־4.64 שקלים לגביע של 275 גרם ב־5.12 שקלים. בשיחות הסלון של שישי בערב לא מתווכחים על המדינה הפלסטינית, אלא משווים בין הרשתות השונות ושוקלים אם לנסוע לסופר זול יותר מחוץ לעיר. כי השנה הזאת גילתה שאכן, יש ישראלים חדשים, והם בודקים מחירים. הישראלי של ספטמבר 2011 אינו עני יותר משהיה לפני שנה, הוא פשוט הרבה יותר מודע למה שיוצא לו מהארנק. וגם אם לא ייצא כלום מוועדת טרכטנברג ומוועדת הריכוזיות, חרם הקוטג' והמחאה של הקיץ החולף כבר עשו טוב לכולנו. ותודה לזהבית כהן.

גבי קסלר

מוצרי חלב צילום: גיל נחושתן

שנת מבחן לתקווה הגדולה

אני לא זוכרת מאיפה הסיפור הזה לקוח, ומה הגרסה המדויקת שלו. אבל הוא מהדהד לי בראש בימים האחרונים, כמו צל כבד של חשש שמלווה את סוף קיץ המחאה הזה. הוא מספר על העיתונאי הנרגש שביקר בכפר שזה עתה תמה בו המלחמה ארוכת השנים, או שמא השתחרר סוף סוף משלטון דיקטטורי ממושך. הוא ראה זקן יושב בפתח אחד הבתים, וניגש אליו נלהב. "נו, החיים נראים אחרת?", שאל, מצפה לתשובה סוערת. "כל העולם התהפך, מה השתנה אצלך?". "כלום", השיב הזקן באדישות, "עדיין כואבות לי השיניים".

אדוה קיזלשטיין

שנת שקט לדורית ביניש

דורית ביניש צילום: עטא עוויאסת

נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש נכנסת כעת לחצי השנה האחרונה של הכהונה שלה, והיא מגיעה אליה חבולה. גם אחרי שצלחה את ההתנגשויות עם שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן, נאלצה ביניש להתמודד השנה עם יעקב נאמן, פרידמניסט כשני קודמיו, שמקדם את חוק בוררות חובה; עם מקורבו, ראש לשכת עורכי הדין דורון ברזילי, שמקדם את משוב השופטים; ועם חבריו מהקואליציה שמנסים למנות במקומה את השופט אשר גרוניס, עוד פרידמניסט מובהק. עכשיו נכנסת ביניש לישורת האחרונה במלחמה שלה לשימור אופייה ה"ישן" של מערכת המשפט, וערב פרישתה היא כבר מורידה את הכפפות. לא תהיה כאן פרישה שלווה, אבל גם לא בטוח שיצליח להיות כאן מאבק יעיל.

משה גורלי

שנה של מטרות חדשות - למשל, עופר עיני

הציבור הישראלי נעמד השנה על רגליו ודרש שייעשה עמו צדק. הוא דרש זאת מכולם - מקובעי המדיניות שהפריטו, מהטייקונים שמכרו לו אג"ח, מהשרים שהכבידו מסים, מהבנקאים שייקרו עמלות, מיצרני המזון שהעלו לו מחירים, מחברי הכנסת שלא שמרו עליו, מהמנהלים השכירים שלקחו לעצמם משכורות עתק. רק אחד הצליח לחמוק: יו"ר ההסתדרות עופר עיני. בכישרון רב עיני מצליח לאורך השנים לתמרן את מהלכיו בתבונה גם בביצה הפוליטית וגם בציבור הרחב. הוא נתפס כמי שדואג לפועלים, גם אם בפועל בוועדי העובדים החזקים ובהטבות דווקא לעשירונים הגבוהים, למשל בדמות הטבת המס על קרנות ההשתלמות. אחרי שנסיים לטפל בריכוזיות, ביוקר המחיה, בסחבת הביורוקרטיה ובעוד כמה מחוליי המשק, כדאי שנתפנה גם לשחוט את הפרה הקדושה שנקראת הסתדרות, שעולה לנו מיליארדי שקלים בשנה.

גלית חמי

עופר עיני צילום: עמית שעל

שנת יציאה מהבועה ליובל שטייניץ

השנה יצא לי לראיין את יובל שטייניץ פעמיים. בינואר, רגע לפני שניצח בקרבות ששינסקי, שר האוצר התפאר במעשי ידיו: התקציב הדו־שנתי, האבטלה הנמוכה. לקראת סוף השיחה, כששאלנו על יוקר המחיה בישראל שמעיב על מעמד הביניים, הוא פשוט ביטל את השאלה. ביולי, כשזרעי המרמור של מעמד הביניים כבר הנביטו מחאה כלל־ארצית, שר האוצר עדיין היה זחוח. שאלנו למה, לדעתו, הגל הזה התעורר דווקא במשמרת שלו, והוא התרגז לפתע ואמר שמבחינתו אפשר לסיים את הראיון, כי "לא באנו לדבר על פוליטיקה, אלא על כלכלה". ומה זו כלכלה? תקציב דו־שנתי, אתם יודעים.

שאול אמסטרדמסקי

ובוקר טוב אחד לבנימין נתניהו

חוק מור, על שם מייסד אינטל גורדון מור, חוזה שעוצמתם של מעבדי המחשב תוכפל מדי שנתיים. יצרני השבבים יודעים שאין להם ברירה: כדי לשרוד הם חייבים לעמוד בקצב הפיתוח המואץ. ראש ממשלת ישראל נוהג לצטט באחרונה חוזה אחר: "הרצל ידע להתאים את עצמו לשינויים בנסיבות", מספר בנימין נתניהו לכל מי שרק רוצה לשמוע, ומנסה להעיד בעיקר על עצמו. אבל השנה האחרונה הוכיחה היטב שנתניהו אינו מסוגל לעמוד בקצב ורחוק מלהתאים את עצמו לשינויים בנסיבות. עד שהוא מזהה תהליכים, הם כבר רצים קדימה. כשהוא התחיל לחשוב על שתי מדינות, הפלסטינים כבר ניסחו הכרזת עצמאות. כשהוא שם לב שאולי צריך לעשות משהו עם הטייקונים והפערים, המחאה כבר בערה לו בפרצוף. כשהוא הבין שאנחנו שוקעים בבידוד מדיני, המשבר עם טורקיה כבר היה בשיאו. בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, נתניהו 2.0 הוא פוליטיקאי ממולח אבל מדינאי וכלכלן קצר רואי, אטי מדי, שמסתגר בתוך אקסיומות שאבד עליהן הכלח. בקיצור, לא רלבנטי.

תומר זלצר