"הציבור לא מבין, אבל תמיד דופקים אותו באופציות"
זהר רפפורט, מסוחרי הנוסטרו המובילים בישראל, מספק למוסף כלכליסט הצצה נדירה ללבו האכזרי ביותר של שוק ההון, ועל הדרך מאיר כמה מהדרכים הפופולריות שבהן מסכנים את הכסף שלנו
להיות סוחר זה לחוש את האימה. את הפחד ממשהו גדול ממך. זה לא כמו כל עובד שצריך לרצות את הבוס שלו, אלא הוא כפוף למשהו עצום שנקרא שוק ההון. אתה נמצא בפחד מתמיד, השוק יכול להרוס אותך. לכן רוב האנשים לעולם לא יוכלו להיות סוחרים. לכן הרבה מאוד אנשים לא שורדים בתחום. לכן אנשים רבים נעשים חולים ועוזבים".
וכמה סוחר נוסטרו טוב יכול להרוויח בחודש?
"מיליונים".
מקצוע שעושה אותך חולה. ואם הפסדת, אתה מת
זהר רפפורט (41) נח כבר תשעה חודשים. נופש, מטייל עם המשפחה בחו"ל. עד שפרש היה רפפורט אחד מסוחרי הנוסטרו הבולטים בישראל, כזה שהעבודה שלו רווחית במיוחד, שם מוכר בקרב הסוחרים בשוק ההון. 15 שנה הוא סחר באופציות, מט"ח ואג"ח. בשלוש השנים האחרונות היה הסוחר הבכיר של ברק קפיטל, גוף המסחר הגדול בישראל מבחינת מספר הסוחרים והיקפי המסחר. הוא גם חנך שם סוחרים חדשים בכניסתם לתחום הסגור, הכמעט חשאי, של הנוסטרו — זה שבו סוחרים בנכסים פיננסיים בכסף שלהם ושל המעסיק שלהם. אבל הם לא מסתפקים בכסף הזה, ולוקחים הלוואות גדולות גם מהבנקים. המינוף הזה מאפשר רווח אדיר, אבל בו גם טמונה הסכנה למחיקת ההשקעה.
זהר רפפורט צילום: ענת גרין
זה מקצוע תובעני, אבל הוא מאפשר להגיע מהר לכסף גדול. ענף מהיר ועצבני, שלא רבים שורדים בו. גם לא רבים מדברים עליו. רפפורט, בחיים שאחרי, מספק עכשיו ל"מוסף כלכליסט" הצצה נדירה לנבכי הענף בישראל, ומשרטט את החוקים הלא כתובים שלו, אלה שאף אחד לא מדבר עליהם, ואת קווי האופי של העוסקים בו, שמתייחסים לעסקאות כעניין של חיים ומוות. רפפורט היה שם, בכל הקצוות של המקצוע.
"היו ימים שהפסדתי 2 מיליון שקל ביום והיו לי חברים שהפסידו יותר מ־10 מיליון שקל ביום", הוא מספר. "אבל אלה לאו דווקא ההפסדים הכי כואבים. כשאתה מפסיד סכומים כאלה בדרך כלל יש לך כרית, רווחים שצברת וגבוהים מההפסדים. לעומת זאת, אם אתה צעיר והפסדת 50 אלף ביום ואתה בחשבון שלילי, אתה מת. יש לך תחושות קשות מאוד".
רשמית, המסחר הוא בשעות מסודרות. כמה לוקחים את זה הביתה, לשעות הפנאי או ללילה?
"אתה אמנם יכול לסחור רק בשעות מסוימות, אבל זאת עבודה של 24 שעות ביממה. בוא אתן לך דוגמה: ב־2001, כשהיה אסון ורסאי, הייתי סוחר שקל־דולר והיו לי פוזיציות פתוחות בהיקף אדיר. זה היה יום חמישי בלילה, ועדיין לא ידעו אם מדובר בפיגוע או לא. כל סוף השבוע חישבתי הפסדים אלטרנטיביים — מה קורה אם זה פיגוע, מה קורה אם לא. לא ביצעתי שום פעולה, אבל עבדתי כמו מטורף כדי שביום ראשון בבוקר, אם זה פיגוע אני אפעל כמו אוטומט ולא אתחיל לחשב. זו דוגמה לכך שסוחר הוא אדם שעובד כל הזמן, כמו שאני עבדתי באותו סוף שבוע. איבדתי אז כמה שנים מהחיים.
"אין מה לעשות, אפשר להיות חולה מהמקצוע הזה. לא ישנים בלילה, נראים זוועה, חלשים פיזית. המינוף מלחיץ מאוד, ועל הלחץ הזה אתה מקבל את הכסף שלך. על הסבל, על הכאב. על היכולת להחזיק תיק ולשמור עליו. היו לי כמה חברים שהחליטו ללכת למקומות פחות לחוצים, ברוקרים, בתי השקעות, מקומות עם פחות מינוף, או שעזבו את שוק ההון".
לצד הלחץ, התחרות עם עצמם, אימת השוק והמינוף, הסוחרים מתמודדים גם עם בעלי החברה, שהוא גם בעלי הכסף. הבוס הגדול. "לפעמים הוא צועק, לפעמים הוא לא צועק. אבל אתה רואה עליו את הלחץ. לפעמים הוא לא אומר כלום, ואתה רוצה שהוא יאמר כבר משהו. לפעמים הוא אומר לך לצאת לחופשה כי הוא רואה שאתה קר. כמו מאמן כדורסל שמעלה למגרש את השחקן החם ומוריד לספסל את אלה שלא פוגעים. אנשים מתייחסים להפסד כאילו מדובר בכסף שלהם, וזה טוב, כי סוחר שלא כואב לו הוא לא מקצועי. מצד שני, אתה לא רוצה שיכאב לו יותר מדי אחרי כל הפסד, כי אז הוא לא יוכל לתפקד".
גם התחרות, מתברר, היא עם השוטר הפנימי. "סוחרים הם אנשים תחרותיים, יש תחרות, אבל הרבה מהתחרות היא בינך לבין עצמך. אתה רוצה להרוויח יותר. מצד שני, הסוחרים הבאמת טובים הם אלה שיודעים לקחת את מה שיש. שיכולים להבין מה המגבלות שלהם. אם יש הרבה כסף בשוק, הם לוקחים הרבה. אם יש מעט, לוקחים מעט".
אופי העבודה שרפפורט מתאר יכול להסביר למה הענף מצומצם כל כך. "אתה יודע מה צריך בשביל להיות ברוקר, למשל? להיות בחור נחמד. זה הכל. אולי גם קצת אינטליגנט, ועדיין אתה מרוויח טוב מאוד. אבל אם אתה סוחר, אתה סובל, מפחד כל הזמן. אתה עושה מהלך שיכול לעלות הרבה מאוד כסף, והמתח הזה עולה לאנשים בבריאות. סוחרים טובים מרוויחים המון, אבל מה שהם מקריבים לא יכול להתאים לכל אחד".
לכן התחום נשאר גברי בעיקרו?
"יש סוחרות טובות, אבל הן פחות מתייחסות לכסף כאל ערך ופחות מתאים להן עבודה של 24/7. אצלי, למשל, כולם יודעים שאם משהו קורה אני שם את החיים בהולד. לנשים זה לא תמיד מתאים".
מימין ליעד כהן, מאיר שמיר, זהבית כהן יוסף ואריק רייכמן צילום: איציק בירן
ובגלל זה פרשת?
"פרשתי כי נשבר לי הזין. הבנתי שהלחץ הזה לא טוב. שאם אנהל את הכסף שהרווחתי בסולידיות יהיה לי ולמשפחה שלי מספיק לתמיד. אנשים אמרו לי שאם לא אפרוש אוכל להמשיך לעשות עוד כסף, אבל אנשים רוצים להרוויח כדי להשיג חירות, ובעצם משתעבדים למרדף אחרי הכסף. אשתי (קלינאית תקשורת במוסד לחירשים) ואני הבנו שהעבודה שלי היא כמו פילגש. היא תמיד שם ומפריעה לזוגיות. אז החלטנו לשחרר אותה. אנחנו לא צריכים להיות עשירים מופלגים, יש לנו מספיק".
רוב העסקאות הגדולות דופקות את הציבור
מה בעצם דורש התפקיד הזה, של סוחר נוסטרו? אילו אנשים מעבירים את כל סוף השבוע בכל החישובים האפשריים, ומוכנים לאבד בדרך כמה שנים מהחיים ואולי גם להרוס את הזוגיות וחיי המשפחה שלהם? מה יש בהם שאין לפיננסיירים אחרים? רפפורט כבר יודע לנתח את הקווים הדקים של הקבוצה הקטנה הזאת, שבישראל כוללת כ־300 סוחרים בסך הכל. "סוחר נוסטרו טוב צריך להיות אמיץ אבל גם פחדן, כי סוחר בלי פחד הוא מסוכן. הוא צריך להיות מעמיק, אבל זריז. הוא צריך לדעת מתי למכור ברווח ולא להיות תאב בצע. תאוות בצע זו סכנה, כי זה משפיע על שיקול הדעת. אבל יותר מלדעת מתי למכור ברווח, סוחר טוב צריך לדעת לעשות 'סטופ לוס' (קטיעת הפסד). לדעת למכור גם כשהוא מפסיד ולא לקוות שהמצב ישתנה. לדעת מתי הוא עשה טעות, להודות בה למרות הפגיעה באגו. הוא צריך שתהיה לו חשיבה לוגית. אם סוחר קונה אופציות על המעו"ף הוא צריך לדעת למה הוא חושב שהמדד הזה יעלה ולא ללכת לשבע נגזרות אחורה, שרק אם כל התרחישים בהן יתממשו הוא יהיה צודק. הוא צריך להיות מדויק, בעל חשיבה מסודרת, לדעת מה הוא עושה. ואכפת לו רק מהרווחים שלו, לא מהרווחים של מישהו אחר. אם הוא מרוויח וגם מישהו אחר מרוויח זה בסדר, להבדיל מברוקר, שמחפש תשואות יותר טובות מהמתחרה שלו כי ככה הוא מגייס לקוחות.
"הבעיה היא שזו לא החשיבה אצל מרבית האנשים. בוא ניקח למשל את תגליות הגז. אם לא היתה מגיעה לפה נובל אנרג'י, לא היה גז במדינת ישראל. זה לא היה קורה. אבל מה, מפריע לאנשים שיש מי שמרוויחים מהתגליות האלה. האזרחים מרוויחים, אבל כואב להם לראות שיש מי שמרוויח יותר".
נוחי דנקנר צילום: צביקה שטישלר מה עם צדק חלוקתי?
"בעולם המסחר אין צדק חלוקתי. אנשים רגישים לעניין הגז, אבל בכל זאת צריך להבין שנובל, שהיא חברה אמריקאית, לקחה סיכון אדיר ורוצה כסף אדיר. וזה שגם אחרי המיסוי הם מרוויחים טוב לא אומר כלום על ההוגנות של מהלך המיסוי.
"מצד שני", חשוב לו להוסיף, "זה בהחלט לא בריא כשמישהו אחר מרוויח על חשבונך. כלומר אתה מפסיד מהרווח שלו, כמו שקורה ב־80% מהעסקאות הגדולות שהיו פה ודפקו את הציבור".
תן דוגמאות לעסקאות שדפקו את הציבור.
"החל במקרה הבולט של מפעלי ים המלח, שהיה 100% הפסד לציבור, עבור בהלוואה שמבטחים נתנה ב־2003 לנוחי דנקנר כדי לרכוש את אי.די.בי וכלה בהפרטת תנובה. אבל במקרה של הגז זה לא ככה".
אם יש רווח הרווחתי, אם יש הפסד - נדפקתם
נוחי דנקנר, מבחינת רפפורט, יכול לספק כמה דוגמאות מצוינות לכמה קל לדפוק את הציבור. "השיטה שלו היא האופציה", מסביר רפפורט, "אם זה מרוויח זה שלי, אם זה מפסיד זה שלכם. כשהוא הוביל את משפחת דנקנר לקנות את השליטה בבנק הפועלים, למשל, הוא לקח את קרקעות המלח שהמשפחה קיבלה מהמדינה כדי להפיק מלח ושהיו אמורות לחזור למדינה, ושעבד אותן כאילו היו קרקעות למגורים. כלומר הוא העמיד כבטוחה קרקע שלא ברור שהיא שלו. תן לי, לזהר, לשים 10 מיליון שקל על עסקה שאני יכול להרוויח בה 200, ואני רץ לעשות אותה. בטח אם מתוך ה־10 מיליון ששמתי אני ממשכן את הבית, שהוא חצי שלי וחצי של הגרושה שלי — סתם כדוגמה כי אני נשוי באושר — אז בכלל אני מבסוט. אם אני מרוויח, אני מלך העולם, צל"ש לי. אם אני מפסיד, טר"ש לכם. אם העסקה מרוויחה, נוחי עשיר. אם העסקה מפסידה, נוחי מפסיד קצת והציבור עני.
"או בעסקת אי.די.בי. הוא קנה את השליטה תמורת 435 מיליון דולר, היה לו הון עצמי של 50 מיליון, הוא לווה מהבנקים והיה צריך עוד 55. הוא לקח אותם מקרן הפנסיה מבטחים, והכניס אופציה שאחרי שנתיים הוא יכול לפרוע את ההלוואה תמורת 0.2% מגובהה. ככה גם אם השוק יירד וגם אם יעלה הוא הרוויח. אחרי שנתיים התשואות ירדו, והוא פרע את ההלוואה כמעט בחינם ולקח מימון זול יותר ממישהו אחר. עמיתי הקרן הפסידו. למה? כי במקום לתת לו הלוואה הם יכלו לתת הלוואה ארוכה למדינה, בלי אופציה, והיו מרוויחים ריבית 12 שנה ולא שנתיים. ובסוף גם שמוליק אביטל ממבטחים, שדחף לעסקה הזאת, הלך לעבוד אצל דנקנר".
למה הציבור לא מבין שדופקים אותו?
"כי זה באופציה, כשדופקים את הציבור זה תמיד באופציה. אם נוחי היה עושה את העסקאות כשהסיכון עליו הוא היה רועד מפחד, אבל זו לא עסקה רגילה, זו אופציה. זאת השיטה שלו, ולכן כשכל השאר מתים מפחד לעשות מהלכים, הוא עושה. אם רכישת בנק הפועלים היתה נכשלת הוא היה מפסיד הון עצמי של 50 מיליון דולר, ואת הביטחונות שהם לא שלו בכלל. לא אסון גדול. אבל המהלך הצליח, ונוחי נהפך לסופרסטאר. אם היית בא לסוחר אמיתי, כמו אייל בקשי (מייסד ברק קפיטל), ואומר לו לקחת פוזיציה על המעו"ף עם 50 מיליון דולר, הוא היה מפחד, היה אומר לך: 'מה אם זה יירד?'. אבל נוחי לא פחד, כי הוא לקח מעט סיכון על עצמו והרבה סיכון על אחרים".
כלומר דנקנר אינו סוחר אמיתי.
"ודאי שלא. נוסף על עניין הסיכון, תסתכל על הבחירות שלו. הוא מורווח על העסקאות כי הוא יודע לחזות מגמה. הוא בסדר, אבל לא גאון הדור. הוא יודע לאן ילך השוק, אבל לא בוחר את המניות הטובות ביותר. המניה של קרדיט סוויס לא יותר טובה מהמניה הממוצעת בתחום הבנקאות. אני באופן אישי לא יכול לחשוב על מניה אחת שהוא קנה והראתה ביצועים טובים יותר מהשוק".
ובכל זאת מאפשרים לדנקנר את המינופים שהוא מקבל, כמו ברכישה של אי.די.בי.
"זה 'ניים לנדינג', מלווים לשם ולא לעסקה. באנגלית האנליסטים אומרים שאף אחד לא יפטר אותך אם המלצת על מניית יבמ. גם פה אף אחד לא יבוא בטענות לבנקאי שהלווה לדנקנר".
הדפיקה באופציה היא, בעיני רפפורט, מה שמייחד סוחר נוסטרו. הוא מכיר אותה, מבין אותה, מחפש אותה. אנחנו, לצערנו, לא. "בן אדם שהוא סוחר במהותו מבין שתמיד מנסים לדפוק אותו באופציה, ולא במחיר העסקה. או במילים אחרות - מאחורי הקלעים ולא ישר בפרצוף. לעומת זאת, הציבור לא מבין את זה. הוא מסתכל על פני השטח ולא מתחת לפני השטח.
"למשל, היום הציבור מבין שהפרטת מפעלי ים המלח היא לא טובה לו. או תנובה, שנמכרה כאילו במחיר שוק, אבל לא שקללה את מחירי הנדל"ן האמיתיים של החברה אלא מחירי נדל"ן ששיקפו עלות היסטורית של קרקע שעליה נמצאות מחלבות. היום אתה מבין שהקרקעות האלה שוות מיליארדי שקלים.
"בדרך הזאת, של עשיית עסקה לכאורה הוגנת או טובה, הצדדים משקיטים את התקשורת וכך גם את הציבור. חלק גדול מהעסקאות האלה לא טובות לציבור, ולכן צריך למצוא דרך להציג אותן בצורה שלא תעשה בעיות, והתקשורת או הציבור, שלא חושבים כמו סוחרים ולא תמיד מבינים או רוצים להבין, פשוט חושבים שזה בסדר. כך יוצא שיש הרבה עסקאות בעייתיות שעוברות ונראה כאילו כולם מרוצים".
במקרים כאלה בעלי ההון וסוחרי הנוסטרו מבינים שניהם את המצב לאשורו, והציבור נותר עיוור. במקרים אחרים, אומר רפפורט, גם בעלי ההון עיוורים. "הבעיה של רוב האנשים שאני מכיר היא שהם לא יודעים להודות בטעות ולצאת. אתה חוטף דו"ח ומתחיל להתווכח עם השוטר, לא יכול להודות שעברת על החוק, במקום להיות גבר ולקחת אחריות על הטעויות שלך. אפשר לראות את זה גם בפוליטיקה ובצבא, וזה נכון כמובן גם לאנשי עסקים שעושים עסקאות הפסד ולא יכולים לצאת אלא אם מכריחים אותם, כמו שאולי הבנקים יעשו לנוחי במקרה של קרדיט סוויס".
סוחרי הנוסטרו לא ממש תורמים לעולם
גם לרפפורט לקח זמן להבין איך עובדים הדברים. הוא בכלל התגלגל לעולם המסחר במקרה. הוא סיים תואר ראשון בביולוגיה, אבל אז סבו, סטניסלב רפפורט, עמד לפרוש מניהול חברת הבנייה רפפורט טכנולוגיות, והנכד היחיד הלך ללמוד מינהל עסקים כדי לתת כתף בעסק המשפחתי, רק לתקופה מסוימת. הנכד התיישב על כס המנכ"ל בגיל צעיר, וחתם ערבות לחובות הנערמים של החברה. "הייתי נכד יחיד, בן 26, ילד טוב רמת אביב שחשב שלא יצטרך לעבוד בשביל הכסף אלא יירש אותו אחרי שהוא ימכור את החברה ויוכל לעשות מה שהוא רוצה, אולי להיות מדען בחו"ל. ואז פתאום מצאתי את עצמי עם חובות של מיליונים, מבין שאני הולך לאכול את הלקרדה".
אייל בקשי צילום: גיא אסיאג זה נגמר בהסדר עם הנושים והתחייבות של רפפורט לשלם חצי מיליון שקל. הוא הבין שעליו לותר על חלום האקדמיה ולהתחיל לעשות כסף. הוא התקבל לתפקיד אנליסט בבנק אגוד, אבל כשישב עם מנהלת משאבי אנוש לסגור את תנאי ההעסקה, הטלפון שלה צלצל. מנהל חדר המסחר של הבנק דרש סוחר חדש, דחוף. "ישבתי שם כשהיא דיברה איתו בטלפון, וכשהסתיימה השיחה היא שאלה אותי אם אני רוצה להיות טריידר. אמרתי לה שאני לא מבין מה זה אומר. היא אמרה לי שאלמד. חשבתי רגע, והסכמתי", הוא מספר. אחרי בנק אגוד היה סוחר פרטי, "שכיר חרב" של לקוחות פרטיים עם הון, עבד בקרן טופז של אייפקס והתמקם בתפקיד הבכיר בברק קפיטל.
לאורך הדרך הוא נהפך, כהגדרתו, ל"פילוסוף של עולם המסחר". "כי לג'ונגל הבורסאי חוקים משלו שלא תמיד חלים על העולם שכולנו מכירים, אבל מכיוון שסוחרים רבים נמצאים מול המסכים כל כך הרבה זמן הם שוכחים שכדי לשרוד בג'ונגל צריך ליישם גם דברים שלמדת בחוץ, מכלכלה בסיסית ועד ניתוחים פוליטיים, אנושיים ופסיכולוגיים".
איפה הסוחרים מפסידים כי הם מנותקים?
"הנה דוגמה מהעבודה שלי: יש במדינה מגמה של קרטליזציה. ב־2008, במשבר, קניתי איגרות חוב צמודות מדד, כי ידעתי שלא יהיו פה ירידות מחירים. למה? כי אהוד אולמרט היה בשלטון וכמה שנים קידם פה את הקרטליזציה, שלא מאפשרת ירידת מחירים. סוחרים אחרים לא הבינו אז מה אני עושה. אמרו לי שאני משוגע, כי הם רגילים לחשוב שכאשר יש משבר המחירים יורדים. לכן כשכולם מכרו מוצרים צמודי מדד והפסידו כסף, אני הרווחתי לא מעט".
כלומר גם לסוחרים יש ראייה צרה, בינוניות.
"יש בינוניות בכל מקום ובכל ענף. גם אצל מהנדס ההייטק שכל עולמו הוא המוצר שהוא מפתח".
מה עם המצפון? סוחר נוסטרו, להבדיל למשל ממהנדס הייטק, לא מייצר דבר, לא תורם לחברה.
"סוחר נוסטרו הוא במהותו אדם שתפקידו הוא אך ורק לעשות כסף עבורו או עבור המעסיק שלו. אין פה תרומה נוספת לחברה, לא במובן של Company, שהרי הסוחר לא מייצר לחברה ערך נוסף בדמות קניין רוחני, ואין פה תרומה ממשית לחברה במובן של Society. זאת לא עבודה חברתית. הסוחר כן משפר נזילות בשוק וזה כן מסייע בטווח הארוך לחוסכים ולמשקיעים, אבל אין ספק שלא מדובר בתרומה גבוהה לעומת מספר האנשים האיכותיים העובדים במקצוע".
והאנשים האיכותיים שעובדים במקצוע יכלו להיות רופאים, מהנדסים, מורים. במקום זה הם בוחרים להיות סוחרים, או אולי בנקאים או עורכי דין.
"זה נכון שיש העדפה של תחומים שבהם עושים כסף על פני תחומי יצירה או תחומים חברתיים. זה בסדר להיות בנקאי או עורך דין או טריידר, הבעיה היא שיש מסה. יש בשנים האחרונות נהירה משמעותית לתחומים האלה, כיוון שאולפנו להסתכל על הכסף כעל פרמטר מרכזי. זו בהחלט תופעה מדאיגה אך לא מפתיעה. הילדים שלי בני העשרה רואים תוכניות טלוויזיה שמאלפות אותם שכסף זה הדבר הכי חשוב, ואומרים לי: 'אבא, אל תדאג, יהיה לנו כסף'. אז כנראה הם יפנו מראש לעסוק בתחומים שבהם עושים כסף ולא ילכו ללמוד מדעים כמוני".
גם אתה לא יצאת מדען.
"נכון. כשבגיל 27 גובים מתחילים לדפוק לך בדלת עם פטיש 5 קילו, אתה מבין שאתה צריך לוותר על האידאולוגיה".
זה הפך אותך לסוחר זהיר יותר?
"יש מי שטוענים שזאת הסיבה שאני סוחר טוב, כי למדתי שלא לעולם חוסן. צרין להבין את המקום שלך ולדעת לפזר סיכונים. אחרי שהיית חצי פושט רגל וחצי פושט יד, אתה מבין שכולנו קרובים ליפול. גם היום, בגיל 41, אחרי שהחזרתי את החובות ויכולתי להרשות לעצמי לפרוש, אני יודע שכלום לא בטוח, ושאני במרחק שתי דקות מלאבד את החירות הכלכלית שלי או את החיים. לא רק אני, כולם".
הפחד לא ניכר בו. הוא מדבר מהר, לא נזהר במילותיו, אומר שוב ושוב כמה הוא "שם זין" על תרבות הכסף, על הסגידה לעשירים, אלה שעשו הון בקומבינות ולא ב"כישרון ואומץ של גברים". רק כשמסתכלים למטה רואים את ההליכה המעט גמלונית ואת הגרביים המתוחים, מסודרים, סימנים אחרונים של ילד טוב רמת אביב.
משבר כמו בארצות הברית לא יכול להתרחש כאן
לא כך בדיוק מדמיינים סוחרי נוסטרו מצטיינים, לפחות לפי החשיפה המוגבלת של המקצוע עד כה, שהעניקה לו הילה קצת אחרת. ב־1989 פרסם מייקל לואיס, סוחר שנהפך לסופר, את "פוקר שקרנים", רב־מכר שחשף באופן מרשים את עולם המסחר, על ההיררכיה האכזרית שבו. בתחתית נמצאים סוחרי המניות, שעוסקים בתחום פחות ספקולטיבי ופחות רווחי יחסית. מעליהם סוחרי איגרות החוב, ובראש הפירמידה, לפי הספר ההוא של לואיס, סוחרי אג"ח משכנתאות. לואיס תיאר אותם כבריונים ערמומיים, וולגריים וחדי מחשבה, שמתעניינים רק בגובה הבונוס שיקבלו ובדרך יוצרים מכשירים פיננסיים מתוחכמים ויקרים. 20 שנה אחרי "פוקר שקרנים" הם אלה שהובילו למשבר הכלכלי, ולואיס חזר אליהם בספר "מכונת הכסף".
רפפורט מן הסתם מכיר את ספריו של לואיס ובקיא בקורות המשבר, אבל בכל הנוגע לישראל הוא רגוע. להערכתו, מה שקרה בארצות הברית לא יכול להתרחש כאן, לפחות לא באותו אופן. "מערכת האשראי שם שונה. בארצות הברית שוק החוב והאשראי הוא שוק מפותח כל כך עד שהגיע לרמת קלקול, להבדיל משוק המניות האמריקאי, שהוא משוכלל ונהדר. שוק החוב שם נשלט בידי בנקי השקעות. אתה כסוחר לא יכול לקנות איגרת חוב כמו שאתה קונה מניה, אתה חייב לקנות דרך אחד מבנקי ההשקעות שגוזר עליך קופון ענק. וכשיותר קשה להם למכור איגרות חוב, הם מתמרצים סוחרים בסכומים גבוהים מאוד, והסוחרים אורזים איזשהו מוצר שהוא בית שימוש ומוכרים אותו.
"בארץ, לעומת זאת, שוק האג"ח והאשראי נשלט בידי הבנקים הגדולים, שבמילא מרוויחים סכומי עתק מעמלות, כלומר ללא סיכון, ולכן יש להם פחות תמריץ ללכת ולחפש את הריסק. בנק זר שעושה תשואה של 30% על ההון הוא בנק מסוכן שעושק את הציבור מתחת לשולחן. לעומת זאת, הבנקים פה עושקים את הציבור מעל השולחן בדמות עמלות מכובדות ואפילו שערורייתיות. באופן פרדוקסלי, העובדה שהם יודעים שהם יכולים להרוויח בלי לחפש סיכון הופכת את המערכת הבנקאית הישראלית ליציבה יותר. הם מסתפקים בתשואה על ההון של 15%, שהיא תשואה יפה. הם נהנים מליטרת הבשר שלהם ולא רוצים לשתות לך את הדם. הם רשעים, אבל לא שטן, כמו הבנקים הזרים".
בבנקי ההשקעות הזרים האלה ובענף בכלל תמיד היו, לאורך השנים, כמה שמות ישראליים בולטים. אחד מהם הוא אייל בקשי, שחזר לישראל מוול סטריט בתחילת שנות התשעים והקים כאן את ברק קפיטל, עד לאחרונה הבית של רפפורט והיום גדוד המילואים שלו: בקשי מזעיק אותו לעתים כשהסוחרים הבכירים נוסעים לחו"ל. ברק מעסיקה יותר ממאה סוחרי נוסטרו מנוסים, שבשנה שעברה הניבו לה רווח נקי של 54 מיליון שקל. הם רשומים כבעלי חברות, סוחרים בהון העצמי של החברה־האם שמתבסס על הרווחים שלה וגם על מינופים מהבנקים, ואז מתחלקים איתה ברווחים; הטובים מקבלים אפילו חצי מהרווח.
הכסף מתגלגל שם היטב, אבל הענף עובר בשנים האחרונות טלטלה, עם כניסתן של חברות האלגו־טריידינג, שבמקום להפעיל סוחרים מפעילות אלגוריתמים מחוכמים ומהירים פי כמה. הם מניבים רווחי עתק, ומאיימים על מעמדם של בני האדם שהתמחו בכך. רפפורט מודה שהמכונות מאיימות על הסוחרים ומשנות את הענף. אבל הן לא יהרסו אותו, מקסימום ידללו את הבינוניות: "הדור הקודם של הסוחרים התרגל לעשות כסף מעיוותים גדולים בשוק, והדור שלי הפך את העבודה ליותר קשה. עכשיו המכונות הן שמנצלות את העיוותים בשוק. אבל המקום של סוחרים טובים עדיין קיים כי הם לא נהנים מעיוותים אלא לוקחים פוזיציה, באומץ, עם ביצים, ומנסים לחזות לאן השוק ילך. שום מכונה לא יכולה לקחת את זה מהם".
